“בתוך העותק שרכשתי, עותק שגרעה הספריה המקומית והעמידה למכירה בחמישה שקלים, היה גזיר עיתון מצהיב עם הכותרת "מפת השמים". תחתיה, בכותרת משנה, הובטח כי "תחושות קיצוניות יובילו רבים מכם להצהיר על עזיבה של קשר, עבודה, דירה". אני אחסוך מכם את ההמשך שמתאר את מהלכם של מרקורי, מאדים ונוגה ואת שלל התוצאות שהמסלולים האלה יחוללו בחייכם. זה גם ישן נורא, כך שממילא כל זה כבר קרה לכם, רק שאולי לא כל כך הבנתם למה.

יש כל כך הרבה דברים שלא הייתי מופתעת אם הייתי מוצאת בין הדפים של הספר הזה. דף גמרא, פיסה מלחם הקודש, תצלום של אושו או לוח תכנון שנתי, כל מה שיכול לסייע ביצירה של איזשהו סדר בתוך הכאוס שהספר הזה מתאר באופן מופתי ובקצב פואטי, גם מעט מלנכולי.

איני ויינטרופ, הגיבור, הוא דילטנט, כותב הורוסקופים, קונה ומוכר יצירות אמנות באופן אקראי והוא חי בצד החיים, מתבונן בהם כמשקיף אובייקטיבי שאין לו שום עניין במושא ההתבוננות שלו. כמו מישהו שהיה רוצה לשחק כדורגל אבל הוא לא. הוא צופה במשחק, ממש ליד הקווים, אבל הוא לא אוהד של אף אחת מהקבוצות, הוא רק מכיר היטב את החוקים ואת כל הטקסים הקטנים שיש לשחקנים וכיש גול או כשאחד המגינים עושה טעות שמובילה לשער הוא מבין איך הם מרגישים, ואולי הוא קצת מקנא בהם למרות שהוא מספר לעצמו שזה לא ככה. ואין שום דבר שהוא יכול לעשות ביחס לזה.

יש בו אירוניה דקה כשהוא מתייחס לדת ולטקסי הפולחן שיש בה, לצורך לערוך את החיים במסגרות מאורגנות שיש בהן רצף של זמן ושל מעשים, כאילו זה כשלעצמו נוסך לתוכם איזו שהיא משמעות. ויש בו, במינון מדוייק ולא מכביד, איזכורים אקסיטנציאליסטיים ורמזים דתיים ומיתיים, חלקם גסים, חלקם דקים, והם משאירים מקום רחב מאד לפרשנות.

התחלתי לקרוא אותו ביום הכיפורים ועל אף שהדבר היחיד באורחותי שמבדיל את היום הזה משאר הימים הוא זה שאני לא נוסעת בו, השקט שהיה מסביב התאים לו והתרגשתי. מאד. אחר כך באו ימים סוערים וכשהמשכתי לקרוא חלק מן הקסם התפוגג, כנראה בגללם, אבל אולי עוד אחזור אליו שוב, כשאתפנה.

טוב שגזיר העיתון היה שם. זה היה משהו להיאחז בו והייתי זקוקה לזה כי הספר הזה הוא כל-כך רב משמעי עד שקשה היה לי למצוא איזושהי נקודת התחלה.



ועוד משהו קטן. אם פעם תהיה תחרות של משפטי פתיחה הספר הזה יהיה באחד המקומות הגבוהים ברשימה שלי כי ככה הוא מתחיל: "ביום שאיני וינטרופ התאבד, מניות פיליפס עמדו על 149.90. הבנק של אמסטרדם נסגר על 375 ואיחוד הספנות נפל ל 141.50. זכרון הוא כמו כלב שרובץ איפה שמתחשק לו."”

“שלושה אנשים, שלושה ריטואלים. זה בערך כל הסיפור.

הגיבור הראשי, איני וינטרופ משתייך למשפחה שארנולד טאדס, מיזנטרופ ברמ''ח אבריו, מגדיר כך: "רוב הווינטרופים דפוקים בראש, אבל הטירוף האמיתי מתגלה בבחירות שלהם בתחום ההרבעה. הם הכי אוהבים למצוא נורמלי לגמרי ולהפוך אותו בזמן קצר למטורף, או שהם לוקחים מישהו שלא צריך יותר לעבוד עליו כי הוא כבר משוגע ותיק". איגי עצמו , בניגוד לחבריו שראו בו ניהיליסט, לא סבר העולם בו הוא התקיים (הספר נכתב ב-1980) מוצדק רק משום שהוא קיים, אבל בניגוד לשני הטאדסים – האב והבן – היתה לו סבלנות להמתין לחורבן העולם. הוא ראה עצמו בחזקת צופה: "היה לו מקום מצוין באולם, והמחזה היה לסירוגין מחזה אימה, מחזה לירי, קומדיה של טעויות, מרגש, אכזרי וגס".

אבל איזה מן צופה היה איגי? הוא לא היה פסיבי. כצופה הוא מתגלה, במהלכו של הספר, כחסיד הצגות אינטראקטיביות במיוחד עם נשים. מין עם נשים לא היה עבורו פרס על יכולות הפיתוי שלו; ריטואל המין לא היה מטרה אלא אמצעי: "סקס אף פעם לא היה העיקר. סקס היה כלי התחבורה המשגע. נשים, כל הנשים, היו אמצעי להתקרב, להגיע לסביבתו, לקרינתו של הסוד, שהן, ולא הגברים, שלטו בו.....באמצעות נשים לומדים מהו העולם".

איגי מתוודע לארנולנד טאדס, מאהבה לשעבר של דודתו. הלה אקזיסטנציאליסט, שונא אדם ואנושות: "...רוב האנשים פחדנים, קונפורמיסטים, מבולבלים, רודפי בצע...אחרי שהמלחמה נגמרה ויכולנו סוף סוף לשמוע ולראות כל מה שקרה – בגידה, רעב, רצח, השמדה, הכל מעשי ידי אדם – התחלתי ממש לתעב את בני אדם....המין האנושי שהולך אל מותו בדרך מלאה רצח, שקרים ופחדנות." אלוהים לא מהווה ישועה שכן "אלהים נברא בצלמו וכדמותו של האדם, כל אחד תופס את זה בסופו של דבר, חוץ מהאנשים שלא תופסים אף פעם שום דבר". את חייו ממלא טאדס האב בסדר יום קפדני מחולק לריטואלים שונים לפי שעות ודקות ואת השנה בחלוקה בין מגורים באיזורים שונים.

אך במקרה – כך הציג זאת המחבר – מתוודע איגי לבנו של ארנולד – פיליפ. איש תמהוני, מיזוג גנטי של אב מערבי ואימא מזרחית (מאינדונזיה). אב מתנכר תרם ליחסו השלילי לעולם ולעצמו. גם עולם החשיבה שלו ניזון משני העולמות. אם לתמצת את תפיסתו במילותיו הוא: "אני מפריע לעולם והעולם מפריע לי....אני יכול להפטר מעצמי בלב שקט, כמו שהיית נפטר מבקבוק רעל באוקיאנוס. האוקיאנוס לא יסבול מזה במיוחד, אבל הרעל נפטר מצרה גדולה, הוא כבר לא יצטרך להיות רעל". וכך בין ריטואלים מדדיטטיביים וטקסי תה יפנים הוא מתכונן לטקס התה המושלם ולאחריתו, שיהווה את שיאו של ספר זה.

הסיפור של נוטבום מייגע למדי, אפוף בניחוח העבש של שנות ה-70' של המאה שעברה, בעיני, נוטבום נכשל בכל החזיתות: הוא לא מצליח להנציח את ההוויה של אותה תקופה וגם לא עורר אצלי נוסטלגיה כלשהי לתקופה – רק דיאלוגים משמימים למדי ודמויות יותר סטריאוטיפיות מאשר דמויות של ממש - מחד, וגם לא מצליח, לטעמי, לגרום לי, כקורא, להרגיש כי יש בדברים משום ערך מוסף לראייתי את תקופתנו אנו, מאידך. אין כאן סיפור של ממש; רק אוסף של התרחשויות ולא מעט התדיינות שלא מצאתי אותה מעניינת במיוחד אודות הקיום האנושי: האם הדמויות הללו מסמלות נסיונות שנדונו לכשלון להתמודד עם הריקנות שבקיום האנושי המודרני – האמונות שהכזיבו (האקזיסטנציאליזם, הדת הנוצרית) ועוד יכזיבו (הרי קרישנה והכתות למיניהן)? בני האדם שהכזיבו – שקועים במירוץ חסר הפשר של החיים הבורגניים כאשר גם אמנות העבר הנשגבת זוכה להתעניינות בעיקר מצידם של דיליטנטים?

השורה התחתונה: ספר ללא סיפור; דמויות סטריאוטיפיות ופלקטיות; סיפור קלוש וסגנון נמלץ ומייגע למדי. לעניות דעתי, ספר בינוני ותו לא.”

“אם לספר הזה היה פסקול, הוא היה מתבסס על חליל צד יחיד, שמשלח צלילים ושתיקות לתוך עולם צונן, בשעת בוקר מוקדמת ספוגת ערפילים; או לחילופין מוסיקה אורבנית תעשייתית, הרבה מתכת, הרבה חשמל. במתח הזה שבין הקיום הפנימי לחיצוני, מתקיים הספר 'ריטואלים' ואין קיום מוצדק מזה עבור ספר. הכתיבה אלגנטית, יפהפיה, וכמעט בכל פיסקה יש משפט שקורא לך לחזור ולקרוא אותו שוב ושוב. זרמים מתחלפים של אנושיות וניכור, רצון עז להתאחד עם הזולת ותשוקה עזה לא פחות להקיף את העצמי בגדר תיל. במהלך הספר אנחנו נתקלים בטיפוסים אחדים שאימצו לעצמם פתרונות שונים לשאלה איך לחיות - מתוך קירבה, מתוך ריחוק, מתוך טיקסיות, מתוך סלידה, מתוך שקיעה ביופיים של חפצים, מתוך דקדנטיות של אכול ושתה כי מחר וכולי.
זה ספר חכם שגם כתוב כל כך יפה. פרוזה שלעיתים נהיית פואטית, אבל הפואטיקה משתלבת באופן כל כך אלגנטי בתוך הדיבור הפנימי שהשילוב אינו מורגש כמלאכותי או מודבק - הספר נקרא מתוך הכרה שהפיוט גם הוא חלק מהמולת העולם, מהרחש הפנימי שמלווה אותו. החוויה המרכזית של הקריאה שלי היא התרגשות, ואין הרבה ספרים שמרגשים אותי. אני מתפלאת שהספר הזה עבר מתחת לרדאר של הרבה קוראי עברית, הבנתי שבהולנד הסופר קס נוטבום הוא דמות מוכרת ומוערכת. אני מקווה שספרים נוספים שלו יתורגמו לעברית, וכאן כדאי לציין את עבודת התרגום הנהדרת והמסוגננת של רן הכהן.
למי שמתכוון לקרוא כדאי רק שאוסיף, שזה לוקח עמוד שניים כדי להשתלב לתוך המקצב שבו הספר הזה פועם. קצת סבלנות, זה מאד מאד משתלם. אחד הספרים הכי טובים שקראתי אי פעם.”