"החוליה החסרה" בחקר האבולוציה הינה מונח פופולרי המייצג את החיפוש אחר מאובן של אב קדמון משותף לקופי האדם ולאדם. בעצם למה לא חיפוש אחר אם קדמונית? אם כן, אני מציעה להכתיר את הספר "לולי וילוז" מאת <mark>סילביה טאונסנד וורנר</mark> כ"חוליה חסרה" בין הכתיבה הנשית המסורתית שאפיינה את הרומאנים שנולדו במאות ה-18 וה-19, לבין ספריה של וירג'יניה וולף, ובמיוחד החיבור "חדר משלך". היום, בהביטנו על מדף הספרים, נמצא בקלות לא

נשים היום יכולות לפתח קריירה, להרויח כסף, לנהל ביד רמה את משפחתם, לא להינשא, לשאת שני שמות משפחה, ללדת ילדים לבד, ללדת ילדים ביחד ולהפוך ללבד, להצביע בבחירות, להיבחר לתפקידים בכירים, להיות ראש ממשלה. יש להן המון צעצועים והן יכולות להתחבר ולקבל עידוד מקבוצת תמיכה. הן יכולות להיות פמיניסטיות!. נכון או לא?
אבל נשים היום שבויות בתפקידיהן בדיוק כפי שהיו במאה ה 19. התפקידים השתנו כמובן. אבל עדיין אלה

אז מי את בעצם, לורה וילוז?

בת טובה להורייך, ובמיוחד לאביך המעריץ אותך?
אחות כנועה ודודה מסורה לאחיינייך?
בתולה זקנה שעושה תפנית דרסטית בגיל מבוגר ופורצת לחופשי?

(המלצה חמה: אל תקראו את התקציר בכריכה האחורית לפני קריאת הספר!)

הספר של לורה מורכב משלושה חלקים.

הזמן הוא הרבע הראשון של המאה ה-20, המקום הוא אנגליה.

לורה מאבדת את אמה בגיל צעיר, ונשארת בחברה גברית: שני אחים ואביה האוהב.

נהניתי מאוד מהספר. הוא פשוט ואיטי, כנות צרופה וחסרת יומרות. הוא איטי כי מה כבר התרחש מהר בתחילת המאה שעברה? אנשים טיילו לאיטם על שבילי חצץ או על דשא. פעם בשנה הוציאו לאיוורור את כל הפוחלצים, וניקו להם את הפרווה, דברים כאלה... אבל מסתבר שהראש האנושי (לפחות הנשי) עבד כבר אז באותה קדחתנות. הסיפור של לורה נוגע ללב, כי היא דמות שולית ולא חשובה. רוב חייה היא זורמת, היא עוברת מבית לבית, היא עוזרת בגידול