• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
חומצה גופריתנית

חומצה גופריתנית

מאת אמלי נותומב

הביקורת של אלון דה אלפרט

תמונה של אלון דה אלפרט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
1.0
חומצה גופריתנית

חומצה גופריתנית

מאת אמלי נותומב

הביקורת של אלון דה אלפרט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
תמונה של אלון דה אלפרט
הוצאה לאור:אסיה
שנת הוצאה:2007
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
זאבי קציר
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 7 שנים

“הייתי צריך קצת להירגע לאחר קריאת הנובלה הקשה וטורדת המנוחה הזו אבל זה לא מונע בעדי מלהמליץ בכל פה לק”

4/5
ביקורות על חומצה גופריתנית
הבאה
מירי שחם
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•2 דקות קריאה

****





"אני מבין שאפשר להזדעזע מ"חומצה גופריתנית" אבל אני בעד המשך קיומם של ספרים מסוג זה. אחד מתפקידיו של רומן הוא אולי לחזות את סוף העולם. הבדיה משמשת להבנת המציאות שלנו - גם אם, ובעיקר כאשר היא מעוררת אימה." (פרדריק בּגבּדה)

אני מבין שאפשר להזדעזע מ"חומצה גופריתנית", אבל זה בעיקר אם יש לך סף זעזוע נמוך במיוחד, ואם את או אתה לא נוהגים להשתמש בתאי המוח שניתנו לכם, או שאתם חושבים ש"העץ הנדיב" מעניק מלא תובנות על החיים. כל מה ש"חומצה גופריתנית" עושה זה בעיקר להעלות גירה של מיליון ספרים, מחקרים, הצגות ומאמרים שנכתבו בשנים האחרונות על התרבות, הטלוויזיה, ריאליטי, האח הגדול והתרסקותנו הצפוייה אל תוך תקופת דקדנס קודרת, ובכל זאת אין בו אף לא תובנה מקורית יחידה, והכול משומש, עבש, מתחסד ובלתי נסבל. הדבר היחידי שטוב בספר זה שהוא קצר - שעה, שעה וחצי של קריאה בגבות מורמות תוך כדי ציפייה למשהו שלעולם אינו מגיע.

בזבוז זמן מוחלט, ואין שום סיבה אמיתית לקחת אותו מהספריה, לא כל שכן לקנות אותו, ואפילו לשאול אותו ממישהו למרות שהוא נראה כה מסקרן, בעיקר בחיצוניות שלו וגם, בדוחק, ברעיון עצמו. אבל הרעיון נשאר רעיון. גולמי, שלדי, פלקטי, מופשט מכל מה שיכול לתת לו איזה ערך מוסף. זו אלגוריה, יגידו האינטלקטואלים. אתה פשוט לא הבנת.

מופקת תכנית ריאליטי חדשה. מהפכנית. "ריכוז", קוראים לה. חוטפים אנשים אמיתיים מהרחוב ומכניסים אותם למחנה ריכוז, שם מחליפים את שמותיהם באותיות ומספרים, מעבידים אותם בעבודות פרך, מאכילים אותם מרק דלוח, מוציאים אותם להורג בסלקציות שרירותיות, ומשדרים הכול לצופים תאבי הפורנוגרפיה. מזכיר לכם משהו? וואו, זה ממש כמו השואה! רק עם מצלמות! וריאליטי! ומעניק חיבור רעיוני בין הנאצים לאח הגדול!! וזה בטח אומר משהו נורא עמוק על בני האדם!

אז לא. לא חושב שאי פעם קראתי טקסט כה מרושל, דוגמטי, פלגמטי, שטחי, מביך וחסר פואנטה, המחופש לאיזו אמירה סנסציונית שניתן למצוא רק בתיאטראות רפרטואריים כושלים שלא מסוגלים להפיק מעצמם דבר-מה מעניין אלא בעיקר למחזר מול קהל שבוי את אותן שטויות שאפשר למצוא באלפיהן באחרוני הטוקבקים בעלי הדעות הבינאריות שקיימות במרחבי הרשת.


****

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של ג'פרסון בן טובים
ג'פרסון בן טובים
תמונה של אנקה
אנקה
א
אלעד
תמונה של IRomi
IRomi
תמונה של מירב
מירב
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול
34קוראים|גיל ממוצע52|53%נשים

על המבקר

תמונה של אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

ותיק
חבר מזה 17 שנים
446 ביקורות•60 נבחרות•14,005 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות446
ביקורות נבחרות60
לייקים שקיבל14,005
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת153ספרות מקורית92מתח ריגול והרפתקאות84

דיון על הביקורת

45 תגובות
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 4 שנים

תמיד תקראי את הביקורות שלי לפני שאת קוראת, מזתומרת

אנקה
אנקה•לפני 4 שנים

הייתי צריכה לקרוא את הביקורת שלך לפני ששאלתי את הספר הזה לקריאה.

הוא בדיוק כפי שתיארת אותו. בטעם רע, פלקטי, מזויף ומיותר.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

זה רוע זה? הייתי במצברוח טוב

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
אוקיי, אני מודה. אולי באמת אובססיבי. טיפ טיפה, אבל.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

ופחות טוב שאתה לא מודה.

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
טוב שאת מודה...
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

האמת לא פוגעת.

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
(זה בצחוק, אל תיפגעי)
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
אומרת המעצבנת.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

אמר האובסביבי.

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
אחלה קטילה, למרות שלפעמים נראה שהיא עוברת מעט את הגבול של הרוע בכתיבת ביקורת קוטלת על ספר של כוכב אחד...
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

מאז שהתחלתי לשבת, אני מה זה מדוכה

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

אז מי שיושב על המדוכה יש לו קוצים בישבן.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

למדוכה יש שפיצים כאלה שלא מאפשרים ישיבה נוחה

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

לשבת על כסא זה לא מספיק? בדיוק אזלה לי המדוכה.

מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 10 שנים
הבינותי, הבינותי. אלון, גם מולך אין לי סיכוי. ואתם שניכם, לאלף עזאזלים, חייבים כבר לשבת על המדוכה ולכתוב ספר.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

יקיצה אל דגל לבן ותרועות הניצחון אין היא דבר של מה בכך, ברם אולם החיפזון בו הוכרזה הכניעה תפסני בהפתעיא.

מודה ומתוודה כי שרויה אני בערבוביא של רגשות אשר מפליאים בי אותותיהם ועושים בי שמות יען כי המסמר ויתר חיש מהר והעקרב קיפל את הזנב. יאללה, נמאס לי ממילים של בית מרקחת של שבת. חוזרת למוד נורמלי. אז כבר הבנת מה זה ׳נהירה׳?
ש
שרון מוזס•לפני 10 שנים

סוף העולם השם ישמור - בשביל מה להעסיק עם זה מחשבות - הכל מלמעלה - הכל, חבל להעסיק הראש עם זה

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

מסר״ב, אין סיכוי מולה.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

זכרתי שאמרו עליה דברים טובים. והכריכה לא שגרתית. והייתי צריך ללכת לאסוף את הילדים.

מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 10 שנים
שונרא, מודיע בזאת קבל עם וסימניה על כניעתי. לא יכול להתחרות עם השנינות שלך. חייכת אותי על הבוקר, ולפני יום עבודה עמוס אין זה דבר של מה בכך...
asheriko
asheriko•לפני 10 שנים
הרעיון של הספר נטחן עד דק. גם העטיפה לא משהו. למה טרחת בכלל?
סוריקטה
סוריקטה•לפני 10 שנים

כבר עמדתי איתו בתור לקופה לא מזמן

בגלל חרפות וגידופים. למזלי הסוללה עבדה כך שהדיאלוג בין מירישה לדושקה היה זמין ושכנע אותי לוותר. נעים לגלות שהחלטתי נכון.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

אחוזת תדהמה בואכה פלצות קראתי את מילותיך חזור וקרוא.

ממאנת אמתך להאמין כי המילה ׳נהירה׳ טרם נקרתה בדרכו של מסר״ב הידוע בחוצות העיר כעגנוניסט מושבע ואף חרדה היא שמא נמצאים אנו על סיפו של ליקוי מאורות. היטרוף השונריא את העקרביא? הישבור החתוליא את המסמריא? הן לא ייתכן כדבר הזה בציון והדעת אינה סובלת זאת. אי לכן יתכבד נא אדוני ויבקש את סעדה של המרשתת בביאור פישרה של מילה משונה זו פן הקלון ידבק בשמו. אפשר לו שינסה בלזה האתר המתקרי פרשנדתא.קום.
מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 10 שנים
שונרא, כתבת לי "תוהה אנוכי האם פישרה של נקודה זו אותה עשיתי ועליה עמדתי חזור ועמוד נהירה היא לך, שמא לא?" "נהירה" זו זרימה המונית, לא? או שמא התכוונת לשם הפעולה של הפועל נהר במובן של הפיץ אור? מה זה המילים של הבית מרקחת שלך? יאללה, דברי עברית בגובה העיניים, ואם צריך - גם בגובה אזור החלציים :-)
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 10 שנים

הוא היה אצלי

ברשימה בעקבות "תורת ההיגיינה של רוצח". מורידה אותו מהרשימה בעקבות הביקורת הזועמת שלך. ולא כי אני דואגת דאגה יתרה להפעלת תאי המוח שלי אלא כי הנושא באמת שחוק ומשומש. יחד עם זאת, מעניין איך היית מגיב אליו אם היית קורא אותו מייד אחרי שיצא לאור ב- 2007 (וזה לפחות 3 שנים לפני "משחקי הרעב"). ולסיכום הנאום, על סמך הספר היחיד שלה שקראתי, נותומב היא מסקרנת בטירוף וכתיבתה שונה ומרתקת. זה ככה בסוגריים, לתיקון הרושם.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

אם הדרקונים. פשששש... אהבתי. אבל במובן של חאליסי ובלי חאל דרוגו.

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

מסר״בון, הסיבה בעטייה כתבתי את מילת הק׳ הלא יאה חזור וכתוב,

ואף הרחקתי לכת והרהבתי עוז בכותבי את מילת הח׳ הלא נאה שבעתיים היא to make a point. תוהה אנוכי האם פישרה של נקודה זו אותה עשיתי ועליה עמדתי חזור ועמוד נהירה היא לך, שמא לא?
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

יש את הספרים האחרים שלה שאולי הם חריפים ופרובוקטיביים ומעניינים.

הספר הזה, אה, לא היה כל כך טוב
yaelhar
yaelhar•לפני 10 שנים

עוד לא קראתי כלום משלה. הבנתי שהיא מעניינת ופרובוקטיבית.

חני
חני •לפני 10 שנים

"והכל כבר משומש עבש מתחסד ובלתי נסבל"

מדוייק!
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

הספר הזה מעלה שאלות על החברה שלנו והדמיון בין מגמות שקורות בתוכנו למה שקרה באירופה, ובעיקר בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

אחת הדמויות בספר אומרת באותו הפאתוס בדיוק, משפט בסגנון של

"I am not a number, I'm a free man!"
מורי
מורי•לפני 10 שנים

יאללה, פ'סדר. לא אקרא אותו. מזמן לא ראיתי איזה טריילר של סדרת האסיר.

https://www.youtube.com/watch?v=tra3Zi5ZWa0
מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 10 שנים
שונרא, המילה "קק..." שאלון השתמש בה באמת טיפונת צרמה לי, אבל חרה לי גם ה- "חרא" שאת כתבת...
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

רק בתגובות. שמרתי על חליפה נקיה בסקירה עצמה.

וייטב לכולנו אם הכוהנת הגדולה, אם הדרקונים, זו אשר בשרה לא נצרב מעלבונות, היתה משנסת את מקלדתה וכותבת עוד כמה קטילות רבתי. ק' זו קטילה
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

מעניין שלא כתבת שמוטב היה לספר אילו חומצה גופריתנית הייתה מאכלת אותו כבר בבית הדפוס.

זה משהו שאני בטוח הייתי כותבת. אבל אני לא איכותית ותרבותית עם שפה יפה, עשירה ומדוייקת כמוך.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

אבל מסר״ב, הוא כתב קקה!

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

אה, בשלב שכתבתי את השורה עם ה"number 2" עוד לא קראתי על השפה התרבותית שלי...

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

הרגע דיברתי על השפה התרבותית והיפה שלך וכבר אתה כותב ׳קקה׳? לא אומרים קקה על ספר!

(רק אם הוא חרא של ספר) אז אפשר להניח שבאוגוסט הבלתי נסבל שמתקרב באופן בלתי נמנע לא תקרא את החדש של נותומב? נו טוב.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

אם כבר להזדעזע, אז מהסיבות הנכונות :-)

מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 10 שנים
אני מבין שאפשר להזדעזע מ"חומצה גופריתנית" אבל אני בעד המשך קיומם של ספרים מסוג זה, ולו משום שהוא הצליח לסחוט ממך קטילה משובחת ואיכותית שכזו.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

איזה קקה ספר. הכי גרוע זה שיש בו איזו איצטלה של אינטלקטואליזם, בניגוד לספרים שאשכרה אומרים משהו על נושאים דומים או זהים.

קראתי שאמלי נותומב מוציאה ספרים כל שנה באוגוסט, כמו שעון. יש מצב שנגמר לה הדד-ליין והיא כתבה את הספר הזה בשלושה ימים על הדבר הראשון שעלה לה לראש, אחרת היתה צריכה לשלם קנס להוצאת הספרים.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

אה, והקטילה שלך היא איכותית ותרבותית ובשפה יפה, עשירה ומדוייקת.

(יפה לך להיות קטלן)
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

רואים שאתה עצבן כי כל הפסקה האחרונה שלך היא משפט אחד ארוך שנכתב בשטף בלי שום הפסקה.

(יפה לך להיות עצבן)
45 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט

נמסיס

נמסיס

גרג הורביץ

****





משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח.

גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני.
בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד.

אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

****




וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם להתבטא בעדינות, ובכל זאת כשעברתי ליד חלון הראווה של סטימצקי ופתאום ראיתי את הספר הזה, אני חייב להודות שהרגשתי קפיצה קטנה ונשכחת של שמחה ועונג מול ספר חדש, של ״או! הנה משהו שיעשה לי טוב״.
אחרי ״לבד בתיאטרון המוות״, הספר הקודם והראשון של טרי הייז, שהעיף אותי ואולי את הרוב המוחלט של מי שקרא אותו, חיכיתי מאוד לספר נוסף שלו, ואני שמח לבשר שלמרות פסקת פתיחה תמוהה, עבודת תרגום מגושמת משהו, משפטים מרמזי-עתיד, בחירות מבניות מעצבנות ו״בטן״ עלילתית שלא באה לי טוב, הספר מצליח לעמוד איכשהו בסטנדרט של ״לבד ב...״, ולא נפל קורבן לסינדרום-הספר-השני הידוע לשמצה.
לקח לי קצת זמן להבין שקיין, הגיבור כאן הוא לא סקוט מרדוק מהספר הראשון, גם כי משהו בנימה ובניסוחים יותר ממזכיר את ״לבד ב...״. בדמות של מרדוק היה משהו קצת יותר מדי ג׳יימס בונדי וכל-יכול למי שמחפש ריאליזם למרות הז׳אנר המופרך-כנקודת-מוצא, ושמחתי לגלות שכאן, לפחות בחלק ניכר מהספר, זה פחות ככה.
ובכל זאת קיין הוא סוכן סי.איי. איי. שההתמחות שלו היא חדירה ל״אזורים אסורים לכניסה״. אירוני לקרוא את זה במקביל לצפייה בסרטונים אמיתיים של סוכני מוסד מאיראן, ובמיוחד שקיין מסתנן בין השאר גם לאיראן, ולא יכולתי שלא לחייך בזמן היותי בממ״ד כשקראתי בספר על הצורך של ״הטובים״ להתגבר על מערכת ההגנה האווירית של איראן - ועד כמה זה בלתי אפשרי. קיין מנסה להתחקות על עקבותיו של ארכי-מחבל מסתורי המכונה אבו מוסלים אל-טונדרה, מפקדה של מיליציה דאעשית על סטרואידים בשם ״צבא הטהורים״, אשר זומם טרה-פיגוע ראווה בארצות הברית בעתיד הקרוב.
אני אוהב ספרים כאלה. ריגול, ביון, המתח האבסורדי המתקיים בין טכנולוגיית-עילית של לוויינים, כלי טיס חמקניים, כלי נשק משוכללים ובינה מלאכותית לבין התכל׳ס המטונף, האנלוגי והמדמם של השטח. ״שנת הארבה״ סיפק במובן הזה את הסחורה, בגדול. זאת תוך כדי ניפוק משפטים מוכרים להחריד במיוחד בימים האלה, כמו למשל: ״...האייאתולות לא יבלעו את זה בשקט. הם יגררו אותנו לתוך עוד מלחמה שאי-אפשר לנצח בה. הם לא צריכים לנצח, אלא רק צריכים לחכות עד שנהיה מותשים ונוותר. אחרי שאלפים ימותו, נעשה את מה שאנחנו תמיד עושים: נכריז על ניצחון ונלך הביתה בלי שום דבר בידיים״.
בלי גלישה לספויילרים, אומר רק שהספר הזה לוקח מתישהו פנייה עלילתית חדה (ולטעמי האישי, מיותרת) מכפי שהז׳אנר מאפשר בדרך כלל, אבל בגלל שאני רב-חסד ויש בי סבלנות על-אנושית כמעט, סלחתי. עדיין הכול כתוב נהדר, מותח מאוד, למרות שאולי כדאי לחכות עד סוף המלחמה - אם אפשר - כדי שהמציאות לא תעלה על הדמיון בכל כך הרבה רבדים.

אנחנו חיים בזמנים משונים מאוד.


*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
משבר

משבר

רובין קוק

****





שוב ספר שמעורר בי את השאלה העתיקה, למה בכלל אני קורא?
כי הספר הזה לא ממש מעניין, לא במובנים שאני מחפש. הוא ספר די משונה, מין דרמה משפטית שנראית כאילו כתבו אותה כפרומפט, שמגוללת תביעה של רשלנות רפואית שמגיעה לסיומה ונפתרת ברובה על ידי אחד ג׳ק, רופא משפטי. כן, זה לא סתם נשמע כמו פרק בסדרה מתחילת שנות האלפיים על פתולוג שפותר פשעים, זה ככה בדיוק. ואז חייבים לשאול, מה זה נותן לי בחיים? למה קוראים את זה? זה כמו לנסוע באוטובוס לשום מקום. הנה, ישבתי, קראתי, 430 עמודים או משהו של אינפורמציה שמתורגמת באופן נוקשה וכמעט מילולי, אבל מה קיבלתי מזה?

שום תובנה מרחיקת לכת או אפילו לא מרחיקת לכת על החיים, על העולם שאנחנו חיים בו. לא על רפואה משפטית, לא על דרמה משפטית, לא שום דבר חדש על עורכי דין ועל אובג׳קשנים. סתם, סתם, סתם. אז למה? לא יודע. זה לא כל כך מעניין. מה קיבלתם מהביקורת הזו? כנראה שגם לא הרבה. זה לא משהו שישנה למישהו את החיים. מי אני בכלל?

אקזיסטנציאליזם בשבת בבוקר, קווים לדמותו.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

נלסון דה-מיל

****





שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלסון דה-מיל ולן דייטון. נדמה לי ששלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין, העולם כבר השתנה מדי, וכבר אין באמת מקום או הצדקה להמשיך לחמוק מסוכני הק.ג.ב. אפורי העיניים והלב בסמטאות מוכות הצללים של מוסקבה, ברלין או וינה. היום העולם אחר, מתוחכם יותר, מפוכח יותר, ואולי גם מעורר חלחלה יותר, על אף האשליות הגדולות - שהתנפצו בינתיים בשנים האחרונות - שדי, העולם כבר שבע ממלחמות, ודאי החמות שבהן. השחקנים השתנו, ואף על פי שהביון עדיין בועט, ותמיד יבעט, הדברים כבר לא עובדים ככה. בעולם של מטבעות קריפטו ובינה מלאכותית, קצת מפגר לקרוא על מיקרופילם או התחמקות ממעקבים דרך בבואות בחלונות ראווה. מצד שני, עדיין כותבים וקוראים ספרים ממלחמת העולם השנייה, או הראשונה, אז אולי יש עדיין מה להגיד על כל זה. אני לא לגמרי בטוח. קשה להתחמק מתחושת הדז׳ה-וו בכמעט כל ספר בסוגה הזאת, כי אולי לא קראתי את הספר הספציפי הזה, אבל קראתי עשרה אחרים עם שינויים קלים.

הספר הזה יושב יפה במעמקי הז׳אנר. ליד מוסקבה יש מתחם סגור ונחבא מהעולם, והוא בית הספר לקסם אישי של הגברת איוונובה, שבו קצינים אמריקאים שנפלו בשבי בוייטנאם ונחשבים למתים מלמדים חפרפרות רוסיות לעתיד איך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו אמריקאים, לפני שיישלחו להיטמע במערכת בארצות הברית. כאמור, הרעיון הזה לא חדש, הוא כמו הפריקוול של הסדרה ״האמריקאים״, ולא ברור למה מצופה ממני כקורא ליפול מהכיסא בתדהמה על רשעותם ותחכומם של הרוסים, במיוחד לאור מה שמתרחש בימים אלה ממש ברוסיה ואוקראינה, ותכל׳ס בכל העולם. אני לא יודע מה כבר יכול להפתיע אותי, אבל ברור לי שגם היום, בהיותי שבע סרטים, ספרים, סדרות ומהדורות חדשות בטלגרם, עוד לא התוודעתי לקצה קצהו של הפוטנציאל האנושי לרוע.

ואף על פי כן, הספר לא רע. להוציא את כתמי-הגיל של ז׳רגון ותרגום עצי ותמוה (חנויות שבע-אחת עשרה, מרכולים ומשפטים כמו ״מה אתה? צופה ארור?״) הכתיבה בסך הכול סבירה, ויש בו נטייה ראויה להדגיש שקיים טשטוש מוסרי גם מהצד ״הנכון״, המערבי, האמריקאי, שאין ספק שמתקיים גם במציאות האמיתית שבה לעתים רחוקות, אם בכלל, יש אמיתות בינאריות מוחלטות.

לחובבי הז׳אנר, אם יש כאלה עדיין מתחת לגיל 65.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שריון האור

שריון האור

קן פולט

****





קן פולט שולף מהשרוול עוד רומן למשרתות, הפעם על רקע בחינת הבגרות בהיסטוריה שאליה אני לומד בעל כרחי עם ילדיי בימים אלה ממש ויכול לדקלם מתוך שינה כי העאמות האלה לא קולטים אם זה לא בפורמט של סטורי - שורשי עליית הלאומיות באירופה, עיור, חילון, המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, עליית נפוליאון וכן הלאה. הכול יש פה.

הספר, כתמיד אצל פולט, סאגה נעימה לקריאה אך חפרנית רצח, פרי תחקיר מעמיק ומרשים שלו על התקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, מתמקד בדמויות פיקטיביות בתחום טוויית הבדים מעיירה בדרום אנגליה, וכרגיל משבץ אותן היטב באירועים ההיסטוריים, באופן פורסט-גאמפי די מאומץ, אבל וואלה, לרוב זה עובד איכשהו כי בכל זאת פולט סופר מנוסה וחרוץ שיודע את מלאכתו.
תוך עשרים עמודים לכל היותר מבינים מי הטובים ומי הרעים. הרעים - בעלי אחוזות, אצילים, וכד׳ - הם רעים לתפארת, הטובים - בדרך כלל העניים - סובלים בשל היותם טובים, והמלחמה ביניהם (עם נצחונות קטנים לכאן ולכאן כדי לשמור על המתח) מתפרשים על פני כל הספר עד לנצחון הצפוי של הטובים על פני הרעים, לא בלי מחיר כמובן. בדרך העקלקלה אנחנו מתוודעים לחבלי המעבר מכלכלת כפר חקלאית וקהילתית בעיקרה למודל תעשייתי מהיר וחסר פנים ורגש, לחיכוכים המתבקשים בין שכבת האצולה להמון העממי מהמעמדות הנמוכים ובין הכנסיות למיניהן לקומון סנס החילוני, והשינויים הטקטוניים ברמה הבינלאומית, עד לעליית נפוליאון והקליימקס בקרב ווטרלו. פולט מלהטט בכל השדות האלה כמעט בלי להישמע דידקטי או מחנך מדי, אבל תוצאת הלוואי של לאחוז בחבל הזה משני קצותיו מתבטאת בדמויות סטריאוטיפיות בעלות מנעד רגשי דל, שמונעות אך ורק על ידי הסביבה או כתוצאה מדחפים גנריים כמו למשל תאוות בצע, שאפתנות, חרמנות או רדיפת צדק. את ליטרת הבשר לעולם הפרוגרסיבי פולט משלם בצורת תיאור סכמטי משהו של מערכת יחסים הומוסקסואליים ועוד אחת - עוד יותר סכמטית - לסבית, כשאלה מתקבלות איכשהו בהבנה ושתיקה על ידי הסביבה, אלא שבעוד היחסים ההטרוסקסואליים בספר מפורטים לעתים עד לרמה של מי עושה מה ואיך ואיפה ובאיזה גודל, ההומואים בעיקר ״חולקים יצוע באותה בקתה״ יחד ומדי פעם מתנשקים. נו, שוין, בואו לא נגזים.

כמו שכתבתי פעם על אחד מספריו האחרים של קן פולט - החווייה מהספר תלויה רבות באיך שמגיעים אליו. הוא יכול להיות רומן משמים למדי מבחינה ספרותית, ולחלופין ספר היסטוריה מרתק. אני די נהניתי, צלחתי בקלות יחסית את 600 ומשהו העמודים האלה, וגם אם לפעמים העברתי בטעות שני דפים במקום דף אחד, לא נראה שהפסדתי הרבה. ככה זה בהיסטוריה.



*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ללא חרטה

ללא חרטה

טום קלנסי

****




כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה.

מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן מלחמת וייטנאם, כשג'ק ראיין עוד היה ילד ולא נכנס לעניינים. כאן אנחנו מתוודעים לראשונה לג'ון קלארק שלמדנו להכיר ולאהוב בספרים המאוחרים יותר של קלנסי, שאחרי שאשתו מתה (של קלארק, לא קלנסי!) ואהובתו נרצחת באכזריות על ידי סוחרי סמים, הוא עושה שימוש ביכולותיו כ״כלב ים״ - איש הקומנדו הימי המסוקס שלסתו כמו מסותתת בסלע, ויוצא למסע נקם לניקוי האורוות. אני יודע, זה נשמע כמו סרט שראינו מאתיים פעם, ובכל זאת למרות שקראתי את הספר הזה כבר פעמיים בעבר, לפני עשור ומתישהו בגיל עשרים ושתיים - קלנסי עדיין עושה עבודה מצויינת ומגיש ספר מתח ופעולה מהמצויינים בז'אנר, אפשר ממש להרגיש את הלולאה מתהדקת, ואפילו שידעתי איך זה נגמר, נשארתי במתח עד העמוד האחרון. כולנו אוהבים לאהוב ויג'ילאנטים, מצ'רלס ברונסון ועד דקסטר, ואין מה לומר, המנה הזאת מוגשת חמה.

קלנסי, אם היה אפשר לסכם אותו בשתי מילים, הן היו ״אוקיי, בומר״. ההתייחסות שלו לנשים, סמים, זנות, שוטרים וגנבים היא כשל הפנסיונרים שכולנו מכירים, והתרגום, בהתאם, מיושן, נוקשה ומילולי. אנשים קוראים זה לזה בשמות-צופן, קלארק הוא רב-מלחים זוטר, הסמיתסוניאן הוא מוזיאון הטבע הסמיתסוני. funny זה מצחיק, ו"מזיין אותך, בנאדם!" זה... טוב, הבנתם כבר. לא ברור למה מישהו תרגם ככה ספרים בשנות התשעים, בשפה שנשמעה תיאטרלית בטח גם בשנות החמישים. של המאה ה-19. קלנסי גולש פעמים רבות מדי לתיאורי פיצ׳ריהם המגוונים והחדשניים של הספינה ההיא או המסוק הזה, אבל מאידך הוא בהחלט בהחלט יודע לספר סיפור, ותכל׳ס די בא לי לחזור לתקופות שהייתי בולע את הספרים שלו בלי להשאיר פירור. זה היה, נדמה לי לפחות, לפני שהעולם נהיה יותר משוגע ממה שקוראים עליו בספרים.

יאללה, בואו נראה מה נהיה עם העמוס הוכשטיין הזה. קורע אותי לחשוב שלפני כמה שנים הייתי מחליף איתו ״כיפים״ בהפסקה, כשלמדנו באותה כיתה בבית הספר הממלכתי דתי ״לדוגמא״ בירושלים. נו שויין, לפחות אחד מאיתנו הגיע למשהו בחיים, והוא כותב ביקורות ב״סימניה״.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ספר הבצלים הירוקים

ספר הבצלים הירוקים

אהוד בנאי

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״, אבל רק כשיצא ״קרוב״ שנתיים אחר כך זה תפס אותי ממש. הקשבתי לרחוב האגס 1 ומיד הרגשתי בבית, ״פלורנטין״ הרטיטה את לבי למרות שהשיר הוא על רווקה מזדקנת, וכמהתי לאותה עלמה אירלנדית אפילו שבאותו זמן לא יצא לי ולו להריח בת מקרוב. הגעגוע, הכמיהה, הסיפור, החוויות הפשוטות בשירים נגעו ללבי הבוסרי בדרכים שלא יכולתי להסביר אז, ואני רק מתחיל להבין היום.

בניגוד לשניים מהילדים שלי, שמוזיקה שוצפת במחזור הדם שלהם כבר מגיל ארבע או חמש, אצלי מוזיקה היא לכל היותר מין פסקול, משהו שנשמע ברקע, שמלווה את הסיפור של החיים שלי אבל לא מכתיב אותו. ואף על פי כן, למרות שאצל אהוד המוזיקה, הגיטרה, המנגינות והפיוטים מתווים את מסלול חייו, כשאני קורא את המילים שלו - בכל שלושת ספרי הפרוזה שכתב - אני מרגיש שאני הוא, אני מרגיש ורואה את הזכרונות המוחשיים שלו ושלי מבעד לעיניו, שומע את התווים מבעד למילים ומתענג עליהם באמת, אולי בגלל שזה לא דיבור מוזיקלי, ובוודאי לא דיבור ספרותי עלילתי רגיל, אלא חלקיקים של חיים שאי אפשר לא להרגיש את האמת והטוהר והאהבה שבהם, וגם אם לא כתוב בהם כמעט דבר מבחינת תוכן - הם רוויים עד קצותיהם בכל מה שאינו מילולי ונמצא בכל ספר, סרט או חווייה שעשו לי משהו אי פעם.

אני לא מוזיקלי אבל כשאני קורא על החברות שלו עם מייקל צ׳פמן או הג׳ימג׳ומים עם חברים בראש פינה של שנות השבעים, אני מתרגש. אני לא דתי אבל יורדות לי דמעות כשאני קורא על המפגש החלומי בין לייזר (לאונרד) כהן לרב קרליבך, או על הסידור שמלווה אותו לכל אשר יילך. אני צעיר ממנו בעשרים שנה אבל חי בכל מאודי את הזכרונות שלו מבית אביו ודודיו, ומרגיש כאילו הם שלי, אולי בזכות היותם אוניברסליים ואנושיים כל כך, שהלב עולה על גדותיו.

קצרה היריעה לכתוב על החסד שעשה עמי כשהגיע לנגן לצד מיטתו של בני יהלי את השיר, ״אל תפחד״, וכשליוויתי אותו אחר כך אל המכונית, המתיק איתי כמה מחשבות על בתו, והיופי והפחד בגידול ילדים. אנחנו שומרים על קשר מהוסס, והלוואי הלוואי שהייתי יכול לכנות אותו ״חבר״. אולי ברמה הרגשית, האידיאלית, העליונה. לפני שנה וחצי כתב לי:
״אלון יקר
סיימתי ממש עכשיו לקרוא את ספרך "באוויר", קראתי אותו בנשימה עצורה, לפעמים ממהר מדי כי חייב להבין לאן זה מוביל...
ספר כל כך מרתק, מקורי, מטלטל. כתוב נפלא.
תודה גדולה ששלחת לי.
מקווה ששלומכם ושלום יהלי טוב.
חג שמח וכל טוב״


****

תוהה מה לכתוב לו עכשיו.

****

״בערב הראשון אחרי שהסתיימה השבעה על אמי, אבא ואני נשארנו לבדנו בדירה שהתרוקנה מהמוני האנשים שהכניסו לתוכה כל כך הרבה חיים וחום. אליהו אחי הבכור חזר לפנימיית בן שמן, שם עבד כמורה לספרות. הבית היה שקט מאוד. אבא ישב על הספה בסלון, בוהה באוויר, על פניו זקן בן שבוע. אריה בחורף. הוא כל כך אהב את אמא, חשבתי, מה יהיה עכשיו. ואז הוא קם ואמר: אני הולך לטגן לנו כרובית.״

ספר נפלא נפלא.




*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
נינג'ה לבן

נינג'ה לבן

אריך ואן-לוסטבאדר

****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלום (או לודלום, עד היום לא ברור) או קן פולט. כמה עונג, כמה עמוק הייתי צולל, כמה מהר שכחתי מהעולם.

חששתי שאולי קראתי אותו כבר פעם, אבל המילים בגב הספר יכלו לתאר כל דבר ולא נשמעו לי מוכרות. אם כן, רווח נקי. דחקתי הצידה כל מיני ספרים מתוחכמים ורציניים שכרגע גדולים עליי, והתרווחתי על המיטה עם החתול המגרגר, בתהייה אם החווייה שלי תדמה במשהו למה שהיה פעם.

ההתחלה הייתה קשה. למרות שהספר הזה נכתב בשנת 90׳ ותורגם לעברית ב-93׳, התרגום ארכאי להחריד (כיאה לספרים מפעם) וגרם לי לרצות לגרד את העיניים מבפנים מרוב גלגולי עיניים, ועוד לא התחלתי לדבר על עשרים שלושים דימויים (שחוקים עד דק) בעמוד. CIA ו-FBI מתורגמים כס.י.א. ו-פ.ב.י., השרירים משורגים דרך קבע, השיחות נסובות על דא ועל הא, השיער שחור כעין הלילה או כפחם, השמיים הם פלדה ממורקת, השיער בגון החול הזהוב, על הפנים ניסכות הבעות נזעמות, הנשים נאנקות בתשוקה - או מיטלטלות באביונה אם מתעקשים, הרשע מושחת ואפלולי והטוב מפוסל, אכזרי בקטע טוב ונאמן כאל. אין ולו פסקה אחת בספר שכתובה כמו שאנחנו רגילים לקרוא היום. התבאסתי, לא אכחד (הא!).

אבל החזקתי מעמד, ואחרי כמה עשרות עמודים, פתאום שמתי לב שהשפה המיושנת ואפילו הפאתוס המוגזם באקסטרים (בכל זאת, ספר על נינג׳ות וזה) כבר לא מאוד מפריעים לי, ושבמקביל אני נשאב כבעבר לסיפור ולתוכן, מתמלא מתח במקומות המותחים ומתחרמן בחלקים האירוטיים שכתובים בכלל בכלל לא רע, אביונות בצד. מצד אחד יש בספר ובסגנון הכתיבה משהו נאיבי וניואייג׳י שנות-השבעים-סטייל, אבל בניגוד לצפוי מספר פעולה (עם נינג׳ות, כאמור) - הוא לא יורד ממש לתהומות שטחיים של סרטים של ואן דאם או צ׳אק נוריס, אלא מתקיים בנקודת ההשקה שבין פולקלור, היסטוריה, מיסטיקה, אלימות ורוחניות. לא ברמה של שוגון, נגיד, אבל גם לא ברוס לי. בנוסף פוגשים בדרך כל מיני מטעמים בלתי צפויים, כמו למשל ריגול תאגידי ופיתוח של מחשבים עם אינטיליגנציה מלאכותית, לא פחות. אם חושבים על סוף האייטיז, עם התסרוקות המנופחות, הפיצוצים האקסטרווגנטיים, המוזיקה והגסות הסגנונית שדבקה בכל ז׳אנר, מדובר בלא פחות ממאכל גורמה.

בשליש האחרון של הספר, אפילו החתול הרגיש שאני במתח והפסיק לגרגר. בניגוד למנהגי, נדמה לי שאת הספר הזה לא אחזיר לספריית הרחוב אלא אשמור אותו אצלי, ואולי אקרא בו שוב בעוד עשרים שלושים שנה, מי יודע.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט

ביקורות נוספות על "חומצה גופריתנית"

חומצה גופריתנית

חומצה גופריתנית

אמלי נותומב

מבחינות רבות הייתי רוצה לגור בספריה הציבורית שלנו כך שקשה יהיה לי לדבר בה סרה.
ספריה קטנה, נעימה, חרישית ברוב שעות הפתיחה, בעלת מיזוג אוויר משובח, שירותים צמודים, מין גליל רך כזה להתרווח בתוכו בפינת הילדים וספרים, כמובן, ספרים-

אז זהו, שבתחום הזה יש לי קצת בעיה. יש לי רשימה די קצרה העונה לשם 'רוצה לקרוא'. קצרה כי אני לא אוהבת לפתח תכניות לטווח הארוך. זה מלחיץ אותי.
בביקורי בספריה אני מנסה להצמד לרשימה הצנועה והלגמרי לא שאפתנית שלי וראו זה פלא- כמעט כל הפריטים המופיעים בה אינם נמצאים. לא כי הם הלהיטים החמים ברשימת המתנה מרובת משתתפים. הם פשוט אינם.
לעיתים רחוקות אני מוצאת מלוכה במקום האתונות שחיפשתי. לרוב, אני פשוט מוצאת ספר אחר, לפעמים של אותו הסופר, לפעמים אחר לגמרי.
כך למשל שאלתי את "קיץ" במקום "עידן התמימות" הנעדר (אדית וורטון), את "מתי כבר יהיו חדשות טובות" במקום "מקרים אבודים" (קייט אטקינסון) ולסוף השבוע שעבר- את "חומצה גופריתנית" במקום "חרפות וגידופים" של אמלי נותומב.

אני לא יודעת מה הספר הזה מעיד על כותבתו, כי הוא היחיד שקראתי מספריה.
הוא קיצוני, נקי, מוגש בפשטות עם נגיעות ליריות רכות, כתוב היטב אבל לא ממש סיפור.
יותר רעיון. רעיון מנוסח היטב ועטוף בסיפור, שלקח לי שעתיים לקרוא ואני קוראת איטית במיוחד.
הרעיון הוא כזה-
הטלוויזיה היא הרודן האכזרי הנוכחי. הבידור שהיא מספקת גורם לנתיניה לאבד את אנושיותם.
שמירה על כוחו של האינדבדואל (ואהבה כמובן) הם היחידים שיכולים לעמוד מול הרודנות.
והסיפור הוא כזה-
יש תכנית ריאליטי חדשה בשם 'ריכוז' – ריאליטי של מחנות ריכוז. לא ריאליטי שמדמה מחנות ריכוז אלא הדבר האמיתי. עוצרים אנשים בלי סיבה והם ה'עצירים' המועסקים בעבודות כפיה. עורכים אודישנים וסימולציות ל'קאפו' שתפקידם להתעלל בעצירים ולהחליט, לפחות בהתחלה, מי כשיר ומי יומת ביסורים (יומת באמת).
התכנית עושה שימוש במחנות ריכוז אמיתיים ממלחמת העולם השנייה (כנראה מטעמי תקציב).
אף אחד מהעצירים לא ייצא חי.
הרייטינג חסר תקדים.
ישנה דמות ראשית 'טובה' ודמות ראשית 'רעה' , כמה דמויות משנה ארכיטיפיות, קטרזיס של הצופים ושל הקורא, סיפור אהבה שגורם למטמורפוזה וזהו.

לפי הכתוב על גב הכריכה, הספר עורר סערה בצאתו. די ברור למה. ההשוואה לנאציזם נוטלת בדרך כלל מאמירות חריפות את עוקצן כי היא השוואה שלא תעשה. כאן זה לא לגמרי קורה.
זאת לא בדיוק השוואה לנאציזם אלא סוג של גילוי בנוסח "הגל"- אותו סרט שהקרינו לנו בתיכון, במהלכו מגלים כמה פשוט להפוך לנאצים וכמה קשה שלא.

הכשלים הלוגיים של הסיפור- התרחשותו במדינה דמוקרטית כביכול , בה לפחות נרמז על עיתונות חופשית מעוררים שאלות כמו 'איך יתכן שבמדינה דמוקרטית ישללו מאנשים את חירותם ואת חייהם ללא סיבה?' או 'איפה העולם?'
קשה שלא לחשוב: האם אילו באמת כשלים לוגיים?

זה כנראה לא יגיע למימדים האילה באמת. זה כנראה רק משל.

ועדיין, האופן בו שולטת הטלוויזיה המסחרית בחיינו מומחש כאן להפליא.
מאמר חז"ל - "מרעיבו - שבע משביעו – רעב" נכון, כנראה, לא רק לגבי אותו אבר קטן שיש לו לאדם, אלא גם לגבי יצרים אחרים, בהם יצר המציצנות הדורש העלאה אין סופית של הרף לצד אטימות וקהות גדלות והולכות.
תרבות הריאליטי בהחלט שחררה מפלצות ואחריתה מי ישורנה?
אני מקווה שלא אמלי נותומב.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•dushka
חומצה גופריתנית

חומצה גופריתנית

אמלי נותומב

חומצה גופריתנית, אמלי נותומב - כל כך מניפולטיבי, כל כך דוגמטי, כל כך מכוון מטרה - לפעמים אני תוהה על אתיקת הסנסציה של סופרים מסויימים ומתחילה לצקצק בפראות. זה חזק ממני. 'חומצה גופריתנית' לא מעיד במאומה על כשרון הכתיבה העצום של נותומב, אלא מעיד על מצוקה של כותבת שלא הצליחה להמריא לגבהים של סיפרה הקודם, וכתבה משהו רק כדי להיות נוכחת על המדף. 'חומצה גופריתנית' הוא ספר פשטני עם דמויות בעובי קרטון ועומק של קומיקס. לעומתו, 'חרפות וגידופים' הוא ספר משובח, מטביע חותם, כזה שמתיישב לך כמו יבלת על הנשמה. נותומב שייכת לקבוצת הסופרים המיזנטרופים - וולבק, למשל, הוא חבר כבוד במיסדר הזה. גם אלפרידה ילינק. סופרים מיזנטרופים הם זן מיוחד ונדיר שצריך לטפח אותו, זה ברור. הם מעזים להציג את האנושות במערומיה וזה בדרך כלל אחלה. אבל גם מיזנטרופיה צריך לדעת איך להגיש, ו'חומצה גופריתנית' הוא סתם ספר שמשתמש בקורא וזורק אותו אחרי השימוש.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•מירי שחם
חומצה גופריתנית

חומצה גופריתנית

אמלי נותומב

לא התכוונתי בכלל לקחת את הספר הזה.היו לי ביד כבר 3 ספרים,והנחתי שהם יספיקו לי לשבוע הזה (כשאין בית ספר אני קורא שלושה ספרים בשבוע).אבל אח שלי ביקש ממני להביא לו איזה ספר של ג'ורג' ר.ר. מרטין.חיפשתי בחלק של המדע בדיוני,בתקווה אולי שאני אמצא איזה ספר של דאגלס אדמס שרציתי לקרוא כבר הרבה זמן (כמובן שלא מצאתי).ואז ראיתי את הספר הזה.חשבתי לעצמי,"אמלי נותומב?מה את עושה כאן?בחלק של המדע בדיוני?את בכלל כתבת את בחיל ורעדה,מה הקשר שלך למדע בדיוני?".בגלל שלא היה ספרים אחרים של נותומב,החלטתי שעדיף נותומב אחד ביד מאשר שני נותומב על המדף.

בעולם בו כמעט כל הרעיונות לתוכניות הריאליטי מוצו,עולם בו כבר מצלמים לידות (ע"ע בייבי בום),אנשים נכנסים לבית למשך שלושה חודשים רק כדי לקבל כסף (ע"ע האח הגדול) ואנשים אפילו מוכנים שיזרקו אותם בשממה נטושים ועירומים רק כדי לקבל כסף (ע"ע נטוש ועירום),נראה שהתוכנית הבדיונית שנותומב מעלה בספרה לא רחוקה כל כך מהמציאות.נותומב מתארת עולם עתידני,אבל לא עד כדי כך,בו חוטפים אנשים אקראים,שמים אותם במחנה ריכוז ובוחרים אנשים מבחוץ שישמשו כקאפו.אה,והכול מצולם 24 שעות ביממה. קשה שלא להשוות לשואה,וזו כנראה הייתה כוונתה של נותומב.בכוונה היא השתמשה במושגים כמו קאפו,מחנה ריכוז ואפילו בקטע מסוים אחת הדמויות אומרת שזה בדיוק כמו שהנאצים עשו,רק שעכשיו יש מצלמות.

במשפטים קצרים ותמציתיים,נותומב חוקרת את גבולות הטוב והרע האנושי,מבקרת את קהל הצופים וגם רוקדת על יבלותיה של צרפת ממלחמת העולם השנייה.שאלות שנשאלות תמיד על השואה,בסגנון "למה אף אחד לא עזר?","איפה היו המדינאים ששתקו?" וכו',מועלות גם בספר זה.ההשוואה לשואה נבחרה במכוון,בעיקר כי השואה נתפסת על ידי רובנו כאירוע מזוויע,אירוע שיש להקפיד שלא יחזור לעולם.

כשהייתי במסע לפולין,הושמעו והוקראו לנו עדויות רבות של יהודים שנכלאו במחנות הריכוז.אם נתעלם מעניין המצלמות בספר,אפשר לחשוב כי מדובר בספר שואה.אבל השואה היא לא העיקר בספר,או יותר נכון השימוש בשואה.נותומב לועגת לאדם החלש,זה שאומר "אני לא רואה דברים כאלה,זה תועבה ובושה לאנושות" אבל אחר כך הולך לראות את זה רק כדי להגיד "אני צריך להיות קול ההיגיון".נותומב לועגת לכלי התקשורת,שלכאורה מצטיירים כמוסריים בספר וזועקים כל רגע "עד מתי?!" אבל לא מבינים שהם רק גורמים לעניין ציבורי.הפרודיה מתעצמת ברגע בו כל כלי התקשורת יוצאים בהצהרה "עכשיו אנחנו נשתוק",וכל מהדורות החדשות מלאות רק בכותרות האלו.

גם אחרי שמסיימים את הספר,שם הספר עדיין נותר תמוהה.חומצה גופריתנית משמשת בתעשייה למגוון דברים,ולקורא לא מובן מדוע הספר זכה לשם הנ"ל.ההשערה שלי היא שחומצה גופריתנית יכולה לשמש כדבר טוב אך גם כדבר רע (גורמת לכוויות וכו').אולי זאת הייתה כוונתה של אמילי נותומב,לרמוז לאדם ולטבעו-לכולנו קיימת הבחירה להיות טובים או רעים.רעיון הבחירה הזה מועלה בספר.

החידה הלא פתורה היחידה היא מה הספר הזה עשה בחלק של הנוער.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•omers
חומצה גופריתנית

חומצה גופריתנית

אמלי נותומב

הייתי צריך קצת להירגע לאחר קריאת הנובלה הקשה וטורדת המנוחה הזו אבל זה לא מונע בעדי מלהמליץ בכל פה לקרוא אותה.
צריך לקחת בחשבון שהיא נכתבה לפני עידן הרשתות החברתיות והשפעתן המכרעת על ההקצנה שעוברת האנושות ובכלל זה גם תכניות הריאליטי. הבחירה ליצור תכנית ריאליטי ולשחזר תנאים של מחנה ריכוז ״על אמת״ היא בחירה בעייתית כבר בנקודת המוצא שלה מאחר שבחיים האמיתיים מי יסכים להיות אסיר במחנה ריכוז מרצונו על כל המשתמע מכך, לרבות הסכנה שיוצא להורג? אני מניח שגם הסופרת הייתה מודעת לכך ולכן התעלמה מכל מה שקרה בשלב הליהוק. אז בלית ברירה הסוגיה הזו נשארה פתוחה וזו גם הסיבה שהענקתי לספר רק ארבעה כוכבים למרות שמבחינת הכתיבה עצמה וההקבלה למה שקרה בשואה היא ברמה שמבחינתי ראויה לחמישה כוכבים. אם יש ספר בדיוני שאוכל לחשוב עליו בהקשר לספר הזה הוא ״סיפורה של שפחה״ של מרגרט אטווד. אטווד מצטיינת ברמת הרעיון והסיפור המקורי, מה שלא ניתן לומר על אמלי נותומב אבל הכתיבה של נותומב הרבה יותר מעניינת מזו של אטווד וכך גם הספר.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•זאבי קציר
דירוג
2.0
לפני 14 שנים

“חומצה גופריתנית, אמלי נותומב - כל כך מניפולטיבי, כל כך דוגמטי, כל כך מכוון מטרה - לפעמים אני תוהה על”