****


אנחנו בוכים מספרים אם קורה בהם משהו ממש עצוב. אם מישהו שאהבנו מת, או שתינוק נולד למישהו שהגיע לו. אולי אם מישהו חלה במחלה קשה, או הופיע פתאום אחרי שנים ארוכות, או שמישהו שנחשב למת שב הביתה. אם מדובר בבעל חיים, אז בכלל הסכרים נפתחים. אנו בוכים לעומת חוסר צדק איום ונורא ומשווע, או מהזדמנויות שהוחמצו באורח חסר תקנה כל כך, עד שהדמעות הן הדרך היחידה שלנו להתקומם. אבל בסופו של דבר, אנחנו נבכה, בפשטות, אם הסופר היה חכם מספיק ורצה שנבכה, וגם סידר את הסיפור בצורה כזו שניתפס לא מוכנים, כדי שהמניפולציה תפעל.

לעתים רחוקות, רחוקות מאוד, זה קורה ממשהו אחר. פשוט יותר. בסיסי יותר. מהצטברות של רגש, מקריאה של משהו שהוא כל כך מזוקק ומחודד ומדוייק, שהכוח שיש בו לא מותיר לך שום אפשרות אחרת לפרק את הרגש הזה מלבד בכי. אצלי זה קרה בשני העמודים האחרונים של הספר הזה, וזאת בלי שקרה בהם שום דבר נורא, או עצוב, או מפתיע, או אפילו צפוי. בכיתי כי הייתי עד לעוצמת כתיבה טהורה ומסמאת.

הספר הזה עשה בי שפטים. ידעתי, פחות או יותר, על מה הוא מספר. קניתי אותו לפני שנה בערך, וחיכיתי. קראתי ביקורות. התרשמתי שהוא, איך לומר זאת, סוג של 'ספר בנות'.

כמה שהתבדיתי.

איליין ריזלי היא ציירת. היא אישה מפוכחת ומדוייקת, חדת אבחנה, מודעת לעצמה ובעלת זיכרון פנומנלי, בדיוק ההיפך מהאמנית האקסצנטרית ופזורת הדעת עם הנטיות הפמיניסטיות כמו שמנסים לצייר אותה בתערוכת הרטרוספקטיבה שעורכים לה בטורונטו, העיר שבה גדלה כילדה. היא מגיעה לעיר, ונשטפת בזכרונות. הרטרוספקטיבה, מסתבר, היא לא רק התערוכה, אלא שריזלי בוחנת בעין רוויית ניסיון את חייה, מילדותה המוקדמת ולמעשה כל מה שהביא אותה למה שהיא היום.

התקופה המכוננת בחייה היא ללא ספק התקופה שהיתה ילדה, טרום-גיל-ההתבגרות, הגיל העוד-לא-מגובש שבו מתחילים ללמוד מכלי ראשון שהחיים זה לא מה שסיפרו לך. איליין ריזלי בת השמונה וחצי עוברת עם הוריה לטורונטו. היא רוצה שיהיו לה חברות. היא רוצה להתחבב על כולם. היא פוגשת את קרול, ואת גרייס. ואז היא פוגשת את קורדיליה.

אני קורא את הספר ומלכסן מבט בחרדה לעבר הילדה שלי המקסימה, שהיא בדיוק בגיל הזה, בגיל המסוכן הזה, שאתה חושב שאתה מכיר, ואתה יודע מה עובר עליה ומה שקשה לה, אבל אתה לא. פשוט כי אני, כמו כולם אולי, נוטה להקל ראש במידה מסויימת ב"קשיים" שיש בגיל הזה. כי מה זה השטויות האלה? מה יקרה? איזה ילד יעליב אותה? איזו ילדה תגיד לה שהחולצה שלה מכוערת ושיש לה נמשים כי ציפור חירבנה לה על הפרצוף? אה, היא תתגבר.

ואת זה אנחנו עושים כי אנחנו טיפשים, ואנחנו לא מבינים כלום. ואנחנו לא זוכרים, וממעיטים, אולי בלית ברירה, בעוצמת הרשע שיש (בעיקר לילדות) בגיל הזה, במימדי הנזק שהוא עלול להסב, ובאדוות שהוא ייצר, שתהדהדנה, מבלי שנרצה, וללא שום אפשרות להקלה או לשינוי, לאורך כל החיים. או כמו שאטווד מסכמת זאת, באזמל המנתחים המבהיק שבו היא כותבת את ספריה: "ילדות נראות חמודות וקטנות רק לעיני מבוגרים. זו בעיני זו הן אינן חמודות. הן בגודל טבעי".

אני רואה את אחת החברות של מאי, ילדה ששוקלת אולי עשרים קילו. עם כמות של ארס שיכולה למלא איצטדיון כדורגל. מאי חושבת שהן חברות. ואני רואה אותה, מנסה באופן מעורר רחמים כל כך שהילדה הארורה הזאת תקבל אותה, תאהב אותה, תיתן לה לשהות במחיצתה אולי קצת. שתגיד לה שהיא בסדר. מאי מכינה לה מתנות קטנות בבוקר, וכשהיא רואה אותה בדרך לבית הספר, הבת זונה לא מזכה את מאי אפילו בברכת בוקר טוב. והכי נורא, זה שאתה רואה את זה קורה, ואתה לא יכול לעשות כלום, חוץ מלאחל לילדה הזאת בת השמונה, אלף מיתות משונות. ושוב, אטווד: "אמא שלי אומרת: אבנים ומקלות ישברו לי את העצמות, אבל מילים לא יפגעו בי. את חייבת לעמוד על שלך. אל תתני להן לרדות בך. אל תהיי רכרוכית. את חייבת לפתח עמוד שדרה." (בדיוק כמו שאני אומר למאי). "אני חושבת על סרדינים ועל עמוד השדרה שלהם. אפשר לאכול אותו, הוא מתפורר בין השיניים. גם שלי וודאי כזה. זה באשמתי".
ואז:"אני לוקחת את כל המטבעות שאספתי וקונה בחנות סוכריות שוש וג'לי. אני מחלקת אותן שווה בשווה, את המנחות הללו, את הכפרות הללו, לידיים הפשוטות של חברותיי. ורגע אחד לפני הנתינה, אני אהובה".

לספר יש שני חלקים, שגם הם מחולקים ביניהם. יש את איליין שהיא של עכשיו, הציירת המבוגרת בעלת העין הבוחנת, אחרי שני בעלים וניסיון חיים וחכמה וידע ומקצוע, תוצר משתפר-והולך של כל מה שעברה. חלק אחד, כאמור, מתאר את ילדותה, במחיצת משפחתה וחברותיה, וחלק אחר, שבתחילה לא הבנתי מדוע היא נזקקת לו, הוא של שנות התבגרותה של איליין וחייה כאישה צעירה.

רק לקראת הסוף הבנתי. הספר הזה הוא לא על רשעותן של ילדות קטנות. הוא על איך כל תקופה שאנחנו עוברים מכיירת אותנו ומקיאה אותנו אל המשך חיינו, כשבכל עת אנו משוכנעים כי כרגע אנחנו חכמים ויודעים ומוכנים, לעומת כל מה שקרה פעם, שלא ידענו, שהיינו טפשים וחסרי כוח. אבל מה שבאמת קורה, זה שאנחנו תמיד בורים. אנחנו לא יודעים שום דבר. אנו לא רק הבניין שבנינו במשך כל חיינו, אלא גם חורבותיו.


****

איליין ריזלי, ציירת כבת חמישים חוזרת אל עיר ילדותה לרגל רטרוספקטיבה של יצירותיה במוזיאון האומנות של טורונטו. בתוך כך, היא חווה בעל כורחה גם רטרוספקטיבה של חייה, בדגש על ילדותה בה הייתה קורבן של התעללות רגשית מצד בנות אותן כינתה חברותיה.

היצירה מגוללת את קורותיה של איליין, החל מנדודיה עם הוריה בצפון המושלג, עבור במפגש הראשוני שלה עם בנות מינה וכלה בהשלכותיו המצלקות עבור המשך חייה.

כללי ההתנהגות המקובלים בחוג הבנות זרים לאיליין, וכמוה הדינמיקה הסבוכה. היא חשה ביטחון בקרב הבנים (לרבות אחיה) וסכנה בקרב הבנות, ובצדק. חבורת ילדות ובראשן, קורדיליה, ממררות את חייה. הן מודדות את מילותיה, בוחנות את בגדיה, הבעות פניה והליכתה, תוך טענה מתמדת שאלו דורשים שיפור. הן מצליחות להפיח באיליין תחושת בושה, בדידות וכישלון, עד כדי פגיעה עצמית.

מודעות עצמית יתרה נופלת על כולנו בשלב כזה או אחר (לרוב בגיל ההתבגרות), עדיף להתקדם ממנה למודעות עצמית מבוקרת או אפילו לחוסר מודעות, מהר ככל הניתן.
אני מסרב להכיר ברוע שכזה בקרב ילדים קטנים, אבל ברור לי שזו המציאות. העליתי פעמים השערות אודות המקור לבריונות של קורדיליה (אולם לא אספיילר אם קיבלתי תשובה).

האקספוזיציה הייתה ארוכה מדי לטעמי, ולא בטוח שהספר מצדיק את אורכו, כמו כן נהניתי יותר מקריאת הפרקים העוסקים בהווה (לרבות יצירות האומנות) מאשר בעבר. עם זאת, כן מדובר בספר טוב וחשוב שמצליח להציג באופן חד וברור את הצדדים האפלים יותר של חברות ויחסי אדם. זהו ספרה הראשון של אטווד עבורי, נחשפתי לכותבת רבת כישרון ומלאת דימויים שהטיבה לכתוב אודות קורותיה של דמותה. האופן בו קשרה בין מותו של סטיבן לתפיסת המרחב-זמן שלו היה פיוטי בעיניי ואולי החלק האהוב עלי בספר.

כל חייה הזהירו את איליין מהגברים בנחל תחת הגשר, כשבפועל הנשים הן אלו שאיימו להטביעה.
לאורך ביקורה בטורונטו, אנחנו נחשפים לפחד של איליין ובמקביל גם לכמיהתה להיתקל שוב בקורדיליה, להבין מדוע התעמרה בה, ולהגיע לכדי השלמה.

סיפור על האופן בו העבר מעצב את העתיד, לטוב ובעיקר לרע.
כארבעה כוכבים.

#
בהתבוננות מבחוץ קשה לדעת למה ילד מסויים נדחה והופך מושא התעללות לשאר הילדים. האחרונים שיכולים להבין את הסיבות הם ההורים. הם מסתכלים על הילד שלהם בעיניים שונות משמסתכלים עליו חבריו. הם גם נעלבים במקומו וכועסים במקומו. אם תשאל הורים – דחייתו, של הילד שלהם, השפתטו, התעללות בו היא בגלל ילדים מרושעים. והאמירה "ילדים הם אכזריים" נפוצה כל כך שאף אחד לא בודק בציציותיה. ילדים הם אכזריים? ומה עם מבוגרים מאחורי החזות המנומסת? גם הילד עצמו, אם תשאלו אותו לא יודע למה. וברוב המקרים אחרי מספר שנים, הוא לא יזכור את הפרטים שהיו כה דרמטיים בזמנם. זה פשוט קרה.

בכתה א' למדתי בשלושה בתי ספר שונים. שליש בכל בית ספר. מהשליש הראשון אני לא זוכרת הרבה. השליש השני היה סיוט. הגעתי - זרה לא מוכרת - לקבוצת ילדים שגדלו וחיו יחד בקיבוץ. למדתי איתם בבי"ס באחד המושבים הסמוכים - הוסענו לשם בעגלה רתומה לטרקטור - מה שהיה יכול להיות מגניב, לולא הבעיטות והצביטות בדרך. ברור שלא אמרתי כלום לאמא שלי – כשהיא שאלה על הסימנים הכחולים והאדומים אמרתי שנפלתי, נתקלתי, נשרטתי וכו'. שתקתי לגמרי – גם בכיתה (זה לא היה קשה) - ואז זימנו אותי ואת אמא שלי לפגישה עם המנהלת והמפקח, לדון בהמשך החינוך שלי. כי אני, נראה להם, זקוקה לחינוך מיוחד: לא מבינה את חומר הלימוד, לא יודעת לענות על שאלות, לא יודעת לקרוא. אמא שלי - שידעה שלמדתי לקרוא (לבד, בניגוד לרצונה...) לפני גיל 4, ובבית אני קוראת ספרים של "ילדים גדולים" – התקוממה וכעסה. ושם, מול כל החבורה הנכבדת היא שידלה, פיתתה, שיכנעה, איימה והתישה אותי עד שהתרציתי והקראתי להם מה שכתוב בדף אקראי מספר הלימוד. מישהו שם התקשה לקבל את העובדה שאני, כנראה, יודעת לקרוא. שלפו לי את "אנשי פנפילוב" מהמדף ואני הקראתי קצת מהשיעמומון הזה (בלי ניקוד ועם פונט בלתי אפשרי), ואף עניתי לשאלותיהם והסברתי מה הבנתי... שלושת החודשים האלה היו התקופה היחידה בחיי שמעמדי החברתי היה נחות. למרות ששאר חיי היו מרופדים היטב מבחינת מעמד חברתי, מעולם לא שכחתי את שלושת החודשים בהם הדחוייה של הקבוצה נהנתה להתעלל בי ולהוכיח שיש נחותה ממנה...

בספר הזה, שהוא סיפור אוטוביוגרפי המוסווה בקושי, ההתעללות והדחייה של איליין המספרת אותו בגוף ראשון, מרכזיים מאד. הוא חושף לעינינו שמץ מהסיבה להתעללות חברתית בילד/ה. הילד הדחוי, בו מתעללים, הוא זר, שמסיבה כלשהי נמנעה ממנו הבנה של המפה החברתית, ונסיונותיו להשתלב גורמים לו להפוך פגיע. הלהקה מזהה את הזר ומנקרת בו להקיאו מתוכה. בסיפור הזה איליין ואחיה לא נתקלו בדרך כלל בילדותם בילדים אחרים, נסעו עם הוריהם למסעות מחקר-שדה בטבע (האב היה אנתומולוג) נסיונותיה הנואשים של איליין להשתלב בחברת בנות גילה, גרמו לה להפוך קורבן של התעללות (נפשית, לא גופנית) והביאו לתגובות קשות שלה.

מה שהטריד אותי בסיפור הוא, שלמרות שהוא נכתב כשאטווד היתה בת 49, נראה שהצורך שלה באישורים של אחרים ובהשתייכות לא עבר תהליך של התבגרות. היא גורמת לקוראיה לרחם על הילדה שהיתה, ולא נראה שחלה התפתחות כלשהי בדמותה של הגיבורה עם בהתבגרותה. גם כבוגרת היא עדיין משוועת להסכמה ולקבלה, מוכנה לסבול ולהקריב כדי להתקבל על ידי הילדות האחרות. היא גם קופצת בשמחה על ההזדמנות להתעלל בנחותות ממנה, בלי יותר מדי מודעות עצמית. אולי אפשר להבין את זה – הדחייה והנידוי שלה נמשכו הרבה יותר משלושה חודשים. אבל למרות שהוא כתוב בצורה נמרצת ועניינית, כרגיל אצל אטווד, ושנראה כאילו היא יודעת לאן היא רוצה להגיע - התאכזבתי.

לא יכולתי, הקריאה לא כזאת זורמת, הקפיצה בין העבר להווה שלא הבנתי מתי זה מה, בהתחלה דילגתי קצת ואז החלטתי לעזוב באמצע

כמה מאיתנו היו רוצים לחזור ולהיות ילדים? נדמה לנו המבוגרים שזו תקופה תמימה ומאושרת, נטולת בעיות וקשיים.
אז זהו, שזה לא ככה. מרגרט אטווד מתארת את עולם הילדות מנקודת מבט פחות אופטימית, בלשון המעטה. הספר מתאר את איילין, ציירת השבה לעיר הולדתה ומתעמתת עם זכרונות ילדותה. איילין עוברת התעללות, דווקא מאלו שהיא מחשיבה לחברותיה. הכמיהה העזה שלה להשתייך לעולם הבנות גורם לה ללכת אחריהן ולציית להן. הספר טורד מנוחה באמינותו ומעלה שאלות נוקבות. כמה משפיעה עלינו התעללות כזו כמבוגרים? למה אנחנו לאחרים להתייחס אלינו ככה? ואיך זה שההורים של איילין לא ידעו מאום?

קראתי ומייד חזרתי אחורה בזמן. חזרתי להיות הילדה ההיא בכיתה ה'. נשענית על הקיר שבחדר מלאכה, מביטה באימה מוסווה בלילך מלכת הכיתה. אני לא זוכרת איך בכלל התחילה השיחה הזו ורק החלק הזה נצרב במוחי.
"אם את לא מתנצלת עד מחר אני אגיד לאלי לבוא להרביץ לך."
"אין לי על מה להתנצל. שיבוא. לא מפחדת ממנו," אני עונה בהתרסה, משלבת את ידי באדישות מעושה כאילו אני לא הילדה הכי נמוכה בכיתה, "נראה אותו. אני מחכה לו מחר בהפסקה של עשר."
אלי הוא החבר שלה. הילד הכי מקובל בכיתה, כמובן.
והוא בא. ועוד איך. ואפילו הביא איתו איתו תגבורת – שני הביריונים של הכיתה.
ואני הרבצתי. לשלושתם. מה שחסר לי בכוח פוצה על ידי חמת הזעם שגאתה בי. כשסיימתי הם היו שרועים על הקרקע בחצר הגדולה של בית הספר, לעיני כולם. אף אחד לא הרביץ לי יותר מעולם. אבל גם חברים לא היו לי מהכיתה ההיא. ולמותר לציין שלהורי לא סיפרתי דבר.
אני לא יודעת מה היה קורה לו לא היה בי את הכוח להחזיר. בעצם אני לא צריכה לשער. הם רצו להתעלל, והם מצאו קורבן אחר. כזה שלא יכול להחזיר. זו היתה איריס. בכל יום אחרי הלימודים חיכו לה רוב ילדי הכיתה בשער בית הספר ושיחקו בה כמו בכדור. יום אחרי יום אחרי יום. ולי לא היו הכוחות להפסיק את זה. פחדתי להתעמת עם כולם, והסתפקתי בזה שהלכתי הביתה. אחרי חודש היא סיפרה לאמא שלה, שסיפרה למנהלת בית הספר ואפילו באה לדבר בשיעור חברה. זה לא עזר. רק אחרי חודשיים ההתעללות הזו פסקה. לא ראיתי את איריס מגיל 12. אחרי שקראתי את אטווד אני לא יכולה שלא לתהות איך השפיעו המאורעות הללו על חייה הבוגרים.

ועכשיו אני אמא לשתיים. ואני מצטמררת מהמחשבה שבעוד שלוש שנים הגדולה תהיה בת תשע, הגיל המסוכן על פי אטווד. "כשבנותי התקרבו לגיל הזה, גיל תשע, עקבתי אחריהן בחרדה...רוב האמהות דואגות כשבנותיהן מגיעות לגיל ההתבגרות, אני הייתי ההיפך הגמור. בשלב הזה נרגעתי, נאנחתי אנחת רווחה. ילדות קטנות נראות חמודות וקטנות רק לעיני מבוגרים. זו בעיני זו הן אינן חמודות. הן בגודל טבעי."
אני מתבוננת בחברותיה ותוהה מהיכן תפתח הרעה. האם היא תגיד לי? האם אוכל למנוע ממנה את סבלות הילדות?

ספר מעולה, קריא וסוחף המעלה שאלות שלא ניתן להתעלם מהן, ומשפטים מופלאים:
"הסיבה לכך שקורדיליה עושה את הדברים הללו, ולכוח שיש לה עלי, אינה משום שהיא אוייבת שלי. ההפך הגמור... כלפי אויבים אפשר לחוש שנאה וכעס. אבל קורדיליה היא חברה שלי. היא מחבבת אותי, היא רוצה לעזור לי, כולן רוצות בכך. הן חברותי, חברותי הבנות, החברות הכי טובות שלי. מעולם לא היו לי חברות ואני מלאת אימה שאאבד אותן. אני להוטה לרצותן. עם שנאה היה קל יותר להתמודד. עם שנאה הייתי יודעת מה לעשות. שנאה היא דבר צלול, מתכתי, ברור, קבוע; בניגוד לאהבה."

נ.ב. תודה לחמדת שבזכות הביקורת שלה קראתי את הספר.

"קורדליה מביאה מראה לבית הספר. זאת מראת כיס, מאלה הסגלגלות, הקטנות והפשוטות ללא מסגרת. היא שולפת אותה מכיסה, מחזיקה אותה מולי ואומרת: "תסתכלי על עצמך! פשוט תסתכלי! הקול שלה מלא גועל, כאילו נמאס לה, כאילו הפרצוף שלי, לגמרי בכוחות עצמו, זמם מזימות, הלך צעד אחד רחוק מדי. אני מביטה במראה אך איני רואה דבר יוצא מגדר הרגיל. זה סתם הפרצוף שלי, עם הכתמים הכהים על השפתיים במקומות שבהם נשכתי וקילפתי את העור" (עמ' 191}.


זוהי תמציתו של עלילת הספר .התעללות חברתית ,נפשית ופיזית המתרקמת בין ארבע חברות בגיל בית ספר יסודי ,כאשר בדר"כ הנפגעת היא רק ילדה אחת -גיבורת הסיפור ,אם כי לפעמיים התפקידים מתחלפים ,אבל לא לגבי מנהיגת החבורה - קורדיליה .

מרגרט אטווד מתארת בכישרון רב ובדיוק מצמרר את ילדותה של איילין גיבורת הספר,{אשר בחלקו הנו מבוסס על חייה הפרטיים שלה-לאחר שקראתי אודותיה }ילדה אחת בקנדה, בזמן מלחמת העולם השנייה הנודדת עם משפחתה בעקבות מקצועו של אביה כחוקר חרקים- אנטמולוג‏,אמה המסייעת לצידו ואחיה התאום -סטיבן.חיי הנדודים האלה מאופיינים בארגזי מסעות,שקי -שינה באוהלים ובעוני חומרי לא קטן אבל באושר לגדול תחת ובצידו של הטבע .

איילין -ילדת טבע קשת -יום אבל חופשיה ומאושרת,היא אינה מכירה את עולם הבנות כיוון ומעולם לא הייתה בחברתן.החבר הקרוב ביותר היה אחיה התאום,בנים וחברתם עשו לה רק טוב, היא הבינה את שפתם וקודי- התנהגותם .
כשהמשפחה מחליטה להשתקע בטורנטו בעקבות עבודתו של האב, היא מתוודעת לבנות גילה .מכיוון והיא מרגישה "מפגרת" מהן מבחינת התפתחות חברתית ,היא עושה הכל כדי לרצות אותן כיחידים ובתוך קבוצת הבנות הקטנה והחברתית הזאת .גם במחיר מסכת התעללויות כלפיה המתבטאת במילים ,משפטים קשים
ומעליבים ועונשים פיזיים מצד החברות.

התעללות היא לצורך התעללות-ומקורותיה מסתברים מתוך משפחות החברות אשר משדרות בשתיקה או בהתנהגותן לבנותיהן כדוגמא - כי הילדה ומשפחתה הנם כופרים כיוון ואינם הולכים לכנסייה ,ומתוך כך צריך "ליישר " את הילדה "ולעלותה" לדרך הנכונה. במסכת התעללות היומיומית הזאת איליין אינה משתפת איש ממשפחתה ,אם כי הוריה מודעים לכך ואף אומרים או מנחים אותה בעדינות "לא להיות רכרוכית ,ולחפש חברת בנות אחרת ",אבל היא ממאנת להפנים זאת ומכחישה בפניהם את מצבה ומצוקותיה .תהליך שמביא אותה לבסוף למצבי קיצון מבחינה נפשית פיזית .

בהתבגרותה איליין הופכת לציירת מפורסמת כאשר מתוך ציוריה נשקפים הדמויות המייסרות והמיוסרות של חברותיה ובני משפחתם-עד להצגתן במצבי גיחוך ועליבות .זאת הדרך שלה לנקום בהן ובבני משפחותיהן .אולם איליין ברגעי המשבר בחייה האישיים היא תמיד חוזרת לתחושת חוסר האונים של הילדה ההיא בת ה-תשע .הפגיעות הזאת ,הפצעים הללו ,לא נעלמו ולא נעלמים מעולמה.

במהלך קריאת הספר נושא ההצקות והתעללויות עלה מתוך השכחה האישית שלי את התקופה שבה שתי בנותי,כל אחת בנפרד ,בתקופה אחרת ובסיטואציה אחרת -סבלו אף הן מהתעללויות בכיתה ובבית הספר עד למצבים שסירבו ללכת ללמוד .אני עוד זוכרת שאמרתי לאחת מבנותיי את אותן המילים "שלא תהא רכרוכית ושלא תתכופפי מולן" .התקופות ההן היו קשות וצריך היה סבלנות של ברזל ,ויד על הדופק מצידי כדי לשמור עליהן שלא תפגענה {וזאת כשאת עוד אמא עובדת ב"פול טיים" וקשה}.


ילדים אכזריים,ילדות אכזריות עוד יותר. זה היה ,זה ישנו ואולי זה לתמיד,כי ככה אנחנו בני האדם כמו החיות.

הספר הזה הנו הוצאה מחודשת בתרגומה הנפלא השוטף והמרתק של יעל אכמון. אהבתי את כריכת הספר -היא מבטאת את תום הילדות על הרקע השחור של עלילת הסיפור .אם כי אני אישית הייתי "שמה " על העטיפה דמות ילדה המבטאת רשעות כדמותה של קורדיליה בסיפור .

מה עשה לי הספר ?ראשית "גליתי" את אטווד הסופרת ,
שנית -הבנתי שרוע תקופת -הילדות ,הילדים והילדות לא עובר מהעולם .ומעבר לחויות הקריאה הספרותית המהנה והסוחפת הזאת , כל הורה אכפתי ומודע צריך לקרוא את הספר הזה כדי לשמור על ילדיו .

נ.ב. -לא התייחסתי לנושא הפמיניזם שמתקיים בספר כי לדעתי הוא שולי .בביקורת של אחת מהקוראות בסימניה היא ציינה כי לדעתה הספר פמיניסטי מדי .איני חושבת כך למרות שאטווד ידועה כסופרת פמיניסטית ,הנושא הזה בספר הזה שולי ולא במהות הספר .

.

עין החתול כתוב כמו סרט: הבלחים של זכרונות ילדות
המשובצים בהווה. אטווד מקרינה סצינות עבר קצרות,
שכמכלול בונות סיפור חיים ועולם רגשי מלא, ממנו ניתן
ללמוד על הדמות הבוגרת המספרת את סיפורה.
תמונות העבר הקשות, המציגות התמודדות עם חברות מתעללות מתוך רוע ואכזריות לשמם, ללא כל סיבה, מוקרנות נטו:ללא
הסברים מיותרים, ללא התבכיינות, ללא מניפולציות רגשיות.
ודווקא בזכות אופן ההעברה הזה, הנקי כמו דיווח, מצליחה המספרת לעורר אצל הקורא רגשות של הזדהות, חמלה ותדהמה על
עוצמת הרעל שיכולה לנבוע מילדות קטנות. רעל שנשאר לתמיד.
באישיותה של איליין, גיבורת הסיפור, מתקיימים ניגודים
כתוצאה מנסיבות חייה, וכך חוקרת אטווד את הקוטביות בנושאים שונים: החיים ה"פראיים", בהרמוניה עם הטבע, לעומת החיים ה"תרבותיים" עם הסטיגמות, הדעות הקדומות, קודי ההתנהגות המלאכותיים והמוכתבים מראש; דת מול חילוניות, גברים מול נשים, ילדות מול בגרות, אינדיבידואליות מול עדריות וכו'.
מרתק לראות את הזגזוג שנכפה על איליין בנושא המגדרי:
ילדה שגדלה רוב הזמן במסגרת של קודים גבריים, שנזרקת, כל אימת שהמשפחה חוזרת מהנדודים אל הציביליזציה, לתוך קלחת החיברות הנשי המזמנת שפע של התמודדויות, כשלונות, פגיעות ובעיקר בלבול ותסכול.

הגיבורה של הספר היא איליין ריזלי, ציירת מצליחה ומפורסמת בסביבות גיל 50 מגיעה לעיר ילדותה לתערוכה של עבודותיה. ללא ספק זה רגע השיא בחייה המקצועיים.
ברגע שיא זה היא מחליטה לחזור בזמן וסוקרת את חייה עד לרגע הזה.

השלב הראשון בחייה - היא ומשפחתה חיים בנדודים ממקום למקום בגלל עבודת אביה. הקשר העיקרי שלה הוא עם אחיה. על פניו זאת נראית התקופה המאושרת בחייה.
השלב שני בחייה – זהו החלק העיקרי של הסיפור. אביה מקבל משרת קבע בעיר טורונטו ובפעם הראשונה היא צריכה להתמודד עם החברה החיצונית. בהתחלה היא מצליחה להשתלב אך בהמשך מגיעה ילדה חדשה לכיתה בשם קורדיליה.

קורדיליה – היא ילדה כריזמטית ושטנית שמתעללת נפשית באיליין ומנסה לשבור את רוחה ולפעמים מצליחה. ההתמודדות של איליין מול הרוע של קורדיליה היה בהתמודדות עצמית ללא שיתוף העולם. היא כל כך סובלת שהיא החלה לקלף את עור הרגליים באובססיביות עד שהיא פוצעת את עצמה.
צורת ההתמודדות של איליין גרם לי רכבת הרים של רגשות. היו רגעים שרציתי "להיכנס" לסיפור ולעצור את זה, ולפעמים קיללתי את ההורים שלה "איך אתם לא רואים", והיו פעמים שכעסתי גם על איילין הקורבן שמביא את זה על עצמו, עם הפסיביות והצייתנות שלה, ממש הזדהיתי עם הרשעות המוצדקת של קורדיליה . היו פעמים שפשוט רציתי לחבק את הילדה הבודדה והמסכנה הזו ולומר לה "עכשיו העולם בטוח"

השלב השלישי בחייה – שנות ה 20 ו 30 שבהן היא עיצבה את הקריירה שלה. זה שגם השלב שהיא מפתחת מערכות יחסים עם גברים שכולן מסתיימות בפרדה. זה החלק הכי מיותר בספר בעניי.

השלב הרביעי בחייה – הוא ההווה. שבו יחסי הכוחות בינה לבין קורדיליה התהפכו. היא החזקה וקורדיליה הנזקקת. כשהיחסים הפוכים איליין נוקמת בצורה הרעה ביותר בעניי, התעלמות מהצורך בישועה של קורדיליה. בסיום הסיפור אנחנו הקוראים לא יודעים מה עלה בגורלה של קורדיליה.

אפשר בקלות ליפול לקלישאה שהספר הוא על טוב ורע והתמודדות בניהם. בעניי הספר הוא על צמיחה והתחדשות. הגיבורה בבגרותה החליטה להיות אומנית, סמל ההתחדשות והיצירה. קילוף עורה בילדותה היה מעשה סימבולי, אין התחדשות ללא כאב.

הסופרת מקשה על קריאת הספר בגלל צורת הכתיבה המתישה שלה. היא נוטה לתת דימויים מיותרים לכל דבר שהיא רואה. היא מפרטת לפרטי פרטים ובאובססיביות כל דבר שהיא נתקלת בו. אין לי בעיה עם תיאורים או דימויים כל עוד יש להם תכלית, קידום העלילה.
בעניי עם עבודת זיקוק הספר יכול להיות מופתי. השורה התחתונה ממליץ למי שיש זמן וסבלנות בכל זאת ספר טוב והסופרת תזכה בפרס נובל בעתיד הקרוב.

מגדל פיקוח למשבחים ולמהללים: למה עפתם? בואו ונחתו בחזרה. כגודל הבילדאפ, כך היה גודל אכזבתי. שנים שאני שומע על אטווד כסופרת מבריקה ומוכשרת, כנראה הכי מוערכת מבין הסופרות הנמצאות כיום בחיים. הספר הזה נמצא בכ"כ הרבה רשימות קריאת חובה והמלצות, מאוזכר לעתים כה קרובות, שהייתי בטוח שאהנה מכל רגע שאקרא בו. טעות. ציפיתי לספר שעוסק ביחסי בריונות בין ילדות שהן לכאורה חברות של איליין הגיבורה, לבין איליין עצמה. כך אכן היה בחצי הראשון או אפילו בשליש הראשון. מהר מדי, לפחות ביחס לאורכו של הספר, העלילה עוברת לתקופת התיכון של איליין, לתקופת לימודיה באוניברסיטה, לשנים הראשונות בתור אמנית מתחילה ולקשריה הזוגיים שגם הבשילו להורות. הייתי אומר שאפשר לראות את הזרעים שנשתלו ע"י קורדליה ועושות דבריה נטולות המחשבה העצמאית, גדלים והופכים לעץ עם שורשים חזקים, שמטיל צל ענק, ענפיו שורטים את איליין הבוגרת ומשתרגים סביבה. הייתי יכול לומר זאת, אבל זה היה רחוק מאוד מהאמת. האמת תהיה קרובה יותר לפלאשבקים של הילדות הרעות האלה שותלות את הזרעים, כי בעיניי (ספוילר קטן) איליין פשוט התחזקה אבל לא שכחה. זה טבעי, זה הגיוני, זה לא ממש מיוחד.

למי אין טראומות ילדות? אולי למי שנולד עם כפית זהב בפה, וגם זה בספק. רובנו נפגענו ע"י ילדים אחרים או ע"י בני משפחה שאמרו משפט מעליב בנקודה כזאת או אחרת. מי שלא היה בצד הנפגע היה בצד הפוגע וייתכן שהיום הפוגעים חווים את התנהגותם כטראומה, מתביישים במעשיהם. לא תמיד נוכל להגדיר במילים איך טראומות הילדות עיצבו אותנו להיות מי שאנחנו היום. לצערי, גם לא מצאתי קשר ברור בין טראומות הילדות של איליין לבין התנהגותה כבוגרת. בעיניי, בניגוד ל "בדידותם של המספרים הראשוניים" שמתאר בעדינות, רגישות ואמפתיה גדולה אנשים עם צלקות ילדות עמוקות והתמודדותם עם החיים הבוגרים אח"כ, ב "עין החתול" לא התחברתי לגיבורה. איליין לא ריגשה אותי, לא עוררה אצלי הזדהות ובחלק גדול מהזמן אפילו עצבנה אותי. לא משנה כמה הילדה רוצה חברות וכמה עד גיל מאוחר יחסית לא הייתה במסגרת מסודרת של בית ספר, אם חברות שלה מתעללות בה רגשית וגורמות לה לזייף מחלה כדי שלא תצטרך להגיע לבית הספר ולראות אותן, היא מתנהגת בחוסר היגיון משווע כשהיא ממשיכה להיות חברה שלהן.

העניין שלי בספר היה גם במידה רבה היותו כתוב ע"י סופרת, שכן כפי שציינתי בעבר, יוצא לי בעיקר לקרוא סופרים ולא סופרות. זה לא עניין חדש, אני לא היחיד וזה אפילו לא חל על קוראים גברים בלבד. מאחורי זה יש מכלול של סיבות. עובדתית רוב הספרים בלב הקונצנזוס נכתבו ע"י גברים. רוב הקלאסיקות העל זמניות, רוב רבי המכר. שימו לב שאני אומר רוב ולא כל, אל תתנגחו בי בבקשה. לא אתיימר לנתח את הסיבות לכך ולפתור את החידה רק לאחר קריאה של ספר אחד של סופרת מובילה, אבל אולי חלק מזה טמון באמירה השנויה במחלוקת שאישה ממוצעת אומרת 20,000 מילים ביום והגבר הממוצע אומר 7000 מילים. למשל אני הרגשתי שהספר לקה בפירוט יתר. למה חשוב שאבין בדיוק איך נראה הבניין שבו לימד אביה? למה אני צריך לקרוא מה היה בכל צנצנת פורמלין במעבדה שלו? למה שיעניין אותי מה לבשה האישה הזאת והזאת במפגש ביניהן? ועוד ועוד. גם בלי התיאורים הנמרחים האלה, הרגשתי שהספר היה יכול להיות קצר יותר בשליש. ברבע. רבאק, אפילו בחמישית. הוא בהחלט ארוך מדי בשביל ספר לא זורם, עם גיבורה שקשה להתחבר אליה, עם התרחשויות מעטות מדי ועם כל כך מעט תובנות ומשפטים יפים שאקח איתי הלאה. עוצר נשימה? בכלל לא. טורד מנוחה? ממש לא. מצחיק? אפילו לא קצת. מלא חמלה? לא מצדי לפחות. חבל לי שהגעתי לסופו.