אלי שמואלי הצליח בכוח המילים בלבד לשאוב אותי אל תוך עולמו של יהושוע (גיבור הספר),שאין בו שום דבר, אבל ממש שום דבר שמח,או טוב.
אפילו לא איזה רמז לקרן אור אשר תאיר ולו במעט את החשיכה האפלה , הקודרת הזו האופפת את הסיפור.
הרגשתי שהסופר לקח יריעת ניילון , עטף אותי בה , ויצר איזו סביבה נבדלת , הבודדה אותי מכל השאר , וגרמה לי להתמסר כל כולי לעלילה. הרגשתי שאני נשאבת אל תוך הבדידות של יהושוע , ממש יכולתי להרגיש אותה , ואז חשבתי כמה זה חכם מצדו של הסופר.כי אולי ככה יהושוע לא ירגיש כל כך בודד ותלוש.
הסיפור הוא חד, נוקב, לא רק ששמואלי לא מעגל פינות,הוא אפילו משלח אותן בקורא,ודוקר אותו בהן.כמו לוודא שאתה אכן מרגיש את הכאב.
אז כן, הרגשתי. קשה היה לפספס.
כשמשוררים כותבים פרוזה הקורא מקבל בונוס. וככה הרגשתי שקראתי פרוזה של איריס אליה כהן , טל ניצן,ושמעון אדף. זו חוויית קריאה אחרת. זה העידון שבכתיבה , זה בחירת המילים המדויקת שמשביחה את הכתיבה. זה דשן מילולי.הדיוק שבבחירת המילים גורמת למילים שלהם להיות יותר בהירות,צלולות.והמשקל שהן משאירות בך,הקורא,הוא בעל נוכחות מורגשת יותר.
ספר מצויין , ממליצה בחום.
















