אישוליים הוא ספר שהביך אותי.
הביך אותי לקרוא אותו ומביך אותי אפילו לרשום עליו ביקורת ולא בגלל שהוא לא כתוב טוב או עוסק בנושאים משעממים, אלא דווקא בגלל שאני יודעת שיש אנשים שהחיים שלהם הם בדיוק כמו של יהושוע, איש השוליים.
יהושוע הוא הגבר הזה שאף אחת לא תשב לידו באוטובוס, אבל אם מישהי תרגיש לבד בעבודה, אז יכול להיות שהיא תזרוק לו מילה ותדבר איתו על כמה דברים משעממים כדי להעביר את הזמן.
יהושוע הוא הגבר הזה שלא מזוכה במבט שני לא ברחוב ואולי לא בשום מקום.
יהושוע הוא הגבר הזה, המפוחד, שהולך ברחוב עם כתפיים קצת שמוטות וזה לא ברור אם הוא לא בסדר או סתם מבוהל.
ויהושוע הוא פשוט גבר. גבר שהחיים שלו סובבים סביב הרדיפה לפעם הראשונה. לפעם הראשונה לקיים "אהבה", דבר שממש לא מתואר בצורה כזאת בספר וגם לא בראש של יהושוע, אלא בצורה גסה, ישירה וברורה.
הסופר הצליח להעביר לי את התחושה בצורה נפלאה של גבר בתול, שמרגיש כל כך מסכן שהוא כזה ואיך כל החיים שלו וההסתכלות שלו על נשים סובבות סביב הרגע הזה שאולי הוא יפסיק להיות כזה, כזה בתול. איך הביטחון העצמי שלו, הערך הפנימי שלו כלפי עצמו וכלפי השאר מעוצב לפי הרגע הזה, לפי התחושה הזאת שהוא כזה.
התיאורים בספר לעיתים גרמו לי לתהות מדוע אני ממשיכה לקרוא את הספר הזה.. ואז הבנתי. הבנתי שאני מרגישה כאילו אני צופה על יהושוע ומרחמת עליו.
אולי בגלל שהמחשבות שלו היו בעיני כל כך שטחיות ולא הצלחתי להבין למה הוא לא מתעורר כבר מהתרדמת שהוא נמצא בה מהמסכנות הזאת שלו.
אולי בגלל השיחות שלו עם השכנים האיומים שלו ומה שהוא צריך להתמודד איתו, השיחות עם אמא שלו. אין לו שום דבר להישען עליו בחיים.
הוא מתגורר ברפש של ירושלים ברפש של החיים נכון יותר לומר.
גם ריחמתי עליו, כי עד שמישהי התייחסה אליו,שהוא הרגיש שיש לו סיכוי בחיים, שהם קיבלו סוג של משמעות וחיוניותה היא כאילו המשיכה הלאה למישהו אחר, ממש כמו השם של הספר, כאילו יהושוע הוא סתם איש שוליים, סתם אחד לדבר איתו קצת, להעביר איתו את הזמן במקרה הטוב ואז לדלג מעליו, כאילו אין לו מהות קיום.
אהבתי את הסוף. אכזרי ליהושוע אבל משמח עבורי.
יכולתי לנשום לרווחה ולהגיד לעצמי- אוקיי. העולם עדיין נשען על הדברים התקינים של החיים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
