הילדים לא רצו לקרוא את הספר.
משהו בו לא היה נראה להם, לך תבין.
לא עזר שכתבה אותו אסטריד לינדגרן, אותה אחת שכתבה את קלה בלומקוויסט המופלא (שגם עליו צריך לכתוב ביקורת בהזדמנות).
לא עזר שבמרכזו עומד ילד יתום שגדל אצל דודים ששונאים אותו עד שיום אחד מתברר שהוא האחד שנבואה עתיקה אומרת שישמיד את וולדמורט, סליחה, את קטו האביר הרשע, ממש כמו הארי פוטר.
(טוב, חוץ מזה שהוא לא ממש גדל אצל דודים אלא אצל אנשים זרים המכונים בפיו "דודים" כי ככה ילדים קראו פעם למבוגרים, ושהוא בעצם לא יתום, אבל אל תפריעו למסע השיווק שלי).
לא נותרה לי ברירה אלא לנקוט בשיטה ישנה ובדוקה.
התחלתי להקריא את הספר לבן הארבע וחצי.
בסוף הפרק הראשון - הגדולים כבר המשיכו הלאה לבד.
עד שסיימתי את הפרק השני - הם כבר סיימו את הספר.
לי ולבן הארבע וחצי זה לקח שבועיים.
מעשה בילד יתום הגדל אצל הורים מאמצים חסרי לב שאינם אוהבים אותו כלל.
גם ילדי השכונה מתנכלים אליו.
מנות האהבה הזעומות שהוא זוכה להן, מקורן בחברו הטוב בנקה, באביו החביב של בנקה - דגם האבא המושלם, מוכרת חביבה וסוס זקן.
והנה, יום אחד, מתגלה לו כי אביו חי ומחפש אותו כל השנים.
והוא לא סתם בחיים - הוא מלך, של ארץ הנקראת "ארץ מרחקים".
מיו, הוא גיבור הספר, עובר לגור עם אביו וזוכה סוף סוף לאב אוהב ומושלם ממש כמו אביו של חברו בנקה.
צער הפרידה מבנקה מכביד עליו, אמנם, אך הוא זוכה לחבר חדש בשם יום-יום, לסוס אציל, לחברות ולאהבה.
ואז מתברר שגם בארץ מרחקים הפסטורלית לא הכל מושלם. קטו האביר הרשע מ"ארץ חוץ" חוטף את ילדי ארץ מרחקים ועל פי נבואה עתיקה - על מיו לרכב לשם ולהילחם בו.
ואכן, מיו וחברו יום-יום, רוכבים על גבי סוסו הלבן של מיו, עוברים הרפתקאות מפחידות והסוף - הסוף טוב כמובן.
זה עובר מעל הראש של הילדים, אבל יש בספר הזה מעבר לסיפור הפשוט.
אפילו אם שמים בצד את המסרים הנוצריים.
קודם כל, זהו סיפור התבגרות. במשך ארבעה פרקים, מיו מבלה בארץ מרחקים, יוצר מערכת יחסים עם אביו האוהב, משחק, מטייל ונהנה. אלא שאז מתברר, שאפילו אם אביך מלך ואתה גר בארמון - בסופו של דבר עליך להתבגר.
גם אם אביך הוא האב המגונן והאוהב ביותר, בסופו של דבר תצטרך לצאת לדרך משלך, לבד, להתמודד בכוחותיך שלך עם המציאות.
אביו של מיו אינו יכול לבוא איתו לעזור לו במלחמתו נגד קטו האביר, הספר אפילו אינו מסביר למה.
מיו תוהה אם אביו יאפשר לו לצאת לבדו, ואחר כך - כשהוא חווה חוויות קשות ומפחידות, מתגעגע אל אביו, מייחל שאביו היה לצדו, תוהה אם אביו חושב עליו.
אבל אביו אינו יכול להיות איתו ולהגן עליו, כי זהו מסע ההתבגרות של מיו. את רובו הוא יעבור עם חבר, אבל בסופו של דבר - הוא יעמוד מול קטו האביר לבד.
"אני חושב שגדלת בזמן שלא היית כאן" יאמר לו אביו כשישוב, ואין ספק שכך אכן קרה.
אבל מאחורי סיפור ההתבגרות הזה, מסתתר אולי עוד סיפור.
מיו של תחילת הספר, יוצא מבית דודיו לקנות צנימים לדודתו.
במקום למהר חזרה הביתה, הוא יושב בחורשה, מביט באורות הבתים מסביב ושוקע בהרהורים.
משם הוא נלקח לארץ רחוקה והרפתקאותיו המופלאות מתחילות...
או שאולי, אולי לא.
אולי שם הוא יושב וטווה לעצמו סיפורים דמיוניים שהוא גיבורם הראשי.
הילד הזה, הבודד, הצמא לאהבה, חובב סיפורי האגדות, מעמיד את עצמו במרכזו של סיפור אגדה מהסוג החביב עליו.
אביו המלך דומה להפליא לאביו של בנקה, חברו הטוב, בפרטים רבים המפורטים בספר תוך ציון הדמיון ביניהם.
חברו יום-יום דומה לחברו בנקה, רק טוב ונאמן יותר.
הסוס האציל מזכיר מעט את הסוס הזקן, אך חזק ואציל ממנו, כמובן.
במקום ספריה להשאלת ספרים - ישנה באר המספרת אגדות.
מיו עצמו טורח ומציין את הדמיון בין חייו החדשים לישנים ובכך רומז לנו - כי הוא זה שממציא את סיפור חייו החדשים, על פי הדגם היחיד העומד לפניו.
כל טיפת טוב שיש בחייו האמיתיים, העצובים, תופסת נפח, גדלה ומתעצמת בסיפור הדמיוני.
לא במקרה, על מיו להילחם בקטו האביר, הנוהג לכשף אנשים ולהפוך את לבם ללב של אבן. הרי סבלו הגדול ביותר של מיו מגיע מאנשים כאלו בדיוק: שלבם הוא לב אבן.
מיו היה רוצה לכתוב לחברו בנקה ולספר לו את כל הקורות אותו, והוא מצטער מאוד שאינו יכול לעשות זאת.
אבל מאחר והוא בן של מלך וגר בארץ קסומה - לא ברור מדוע אינו יכול לעשות זאת.
אלא אם כן... הסיפור כולו פרי דמיונו, והוא אינו יכול לשתף בו את חברו פן ילעג לו.
בסוף הספר נאמר כך:
"עכשיו אני כבר הרבה זמן בארץ מרחקים...
קורה שאני נזכר בדודה אדלה ובדוד סיקסטן... מענין רק לדעת מה הם חשבו כשנעלמתי. אם בכלל הרגישו שנעלמתי. כל כך מעט דאגו לי, אולי לא הרגישו כלל שנעלמתי. יתכן כי דודה אדלה סבורה כי אם רק תלך לחורשת טגנר ותחפש - תמצא אותי יושב שם על ספסל... יתכן כי כך חושבת דודה אדלה, ואז היא כועסת על כך שאינני חוזר עם הצנימים שאותם שלחה אותי להביא"
באמת? אחרי כל החודשים שעברו?
באמת. כי לא עברו חודשים, אולי רק שעות, בהן ישב הילד הזה, הדחוי, האומלל, הביט בבתים המוארים בהם חיים ילדים עם הורים שאוהבים אותם ודמיין לעצמו מציאות טובה יותר.
ועם התמונה העצובה הזו, הספר משאיר אותנו.
הספר כתוב בשפה גבוהה, יש בו תיאורים רבים והקצב שלו איטי למדי יחסית לספרי הילדים של ימינו.
לגדולים זה כנראה לא הפריע. על בן הארבע וחצי זה קצת הקשה, ובחמשת הפרקים הראשונים הוא היה צריך תזכורת מדי פעם: "רגע, מי זה יום-יום?" ופעם אחת אפילו: "רגע, מי זה מיו?" אבל ברגע שהאביר קטו הופיע על בימת הספר - הוא כבר היה עמוק בפנים.
כששמעתי אותו מסתובב בבית, מנופף בידיים, ומסנן "חרב המבתרת אבן!" בקול הכי קשוח שלו, זה ששמור בדרך כלל לקריאות הקרב של צבי הנינג'ה, ידעתי שהספר תפס אותו לגמרי.
כשסיימנו, הוא שאל אם זו סדרה והתאכזב לגלות שיש רק ספר אחד.
אז למרות (או בגלל?) הקצב האיטי, והשפה הגבוהה, הפיוטית, מומלץ לילדים. לקריאה עצמית או להקראה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
