ושוב אני קוראת ספר בעקבות המלצות בסימניה.
הפעם התודות שלוחות לנצחיה ומרים.
***
גיבורת הספר היא קייתי.
אשה צעירה, עוסקת בצילום סרטים דוקומנטריים.
בעלה ניק, המטפל בליקויי תקשורת, נרצח על ידי ג'רי.
ג'רי סובל מפיגור. ניק טיפל בבעיות הדיבור שלו, והוא וקייתי "אימצו" אותו, טיפלו בו ואהבו אותו.
הספר עוקב אחר המשפט של ג'רי דרך נקודת מבטה של קייתי, הרוצה לראות אותו נענש, על אף הנסיבות המקלות של הפיגור שלו. בנוסף למשפט, עוקב הספר אחר חייה של קייתי לפני ניק ואחריו, יחסיה עם משפחתה וחברותיה והסרטים שיצרה (ומעולם לא סיימה).
עיקר הספר הוא לא שאלת הרצח (מדוע רצח ג'רי את ניק?) ולא השאלות שקייתי שואלת את עצמה בקשר לסרט אותו היא עורכת בתקופת המשפט - שבמרכזו זוג ניצולי שואה קשישים, אלא קייתי עצמה, וכן יחסי הגומלין, מערכות היחסים והקשרים שלה עם שני הגברים ניק, וג'רי.
***
קייתי היא הבת השניה במשפחתה. את משבצת הבת החכמה, היפה, האחראית והמוצלחת תפסה אחותה הגדולה וכמו ב"סבתא בישלה דייסה" - לקייתי לא נשאר.
לא נשאר לה מקום, לא נותרה לה משבצת למלא.
קייתי מחכה כל חייה שמישהו או משהו יגיד לה, יורה לה את הדרך, יסביר לה מה המשבצת שלה בעולם.
מרצה בקורס שלקחה באקראי אמר לה "יש לך עיניים שקוראות בני אדם, קייתי" וקייתי היתה משוכנעת שזה האות. זה הרגע: "כשרון נסתר, מטרה - חייה התחילו ברצינות".
אבל מתברר שלא די במשפט אקראי כדי למצוא את המשבצת שלך בעולם. את האמון בעצמך צריך להשקות ולטפח במשך שנים. לקייתי אין באמת להט בעשיית סרטים. היא לא מסימת את אף אחד מסרטיה, וכשהיא מסיימת - יש לה סיבות טובות לא להקרין אותו. סיבות טובות ונאצלות באמת, אבל הן מוכיחות, אם בכלל נדרשת הוכחה, שלקייתי אין שום להט בעיסוק שלה. אחרת היה לה קשה הרבה יותר לוותר.
ומתברר גם, שמה שהמרצה של קייתי ראה ככשרון הוא אולי יותר בגדר קללה.
כן, לקייתי יש עיניים שקוראות בני אדם, כי עד שתמצא את ייעודה - היא הפכה להיות מעין מראה, אוספת קרני אור מאנשים שסביבה ומשקפת להם את מה שנראה לה שירצו לראות. מה שהיא לא הצליחה לקרוא אף פעם זה מה הם באמת חושבים עליה.
וכשניק נכנס לחייה, היא כיוונה את כל תשומת לבה, הקשבתה, היכולת שלה למחוק את עצמה - לעברו.
***
ניק וג'רי, שניהם בנים יחידים לאמהות יחידניות.
שניהם בנים לאבות שנטשו אותם.
שניהם פגועים מאוד, בדרכים שונות, על ידי אמהותיהם.
ניק, מבריק, בעל לשון חדה, לנצח מנסה לעמוד בציפיות הגבוהות של אמו.
ג'רי, מפגר, בעל בעיות דיבור, ספג התעללות מאמו.
קייתי מנסה להחליף את האמהות של שניהם - היא בתחרות גלויה עם אמו של ניק, מאושרת כשהוא מתחמק מלשוחח עם אמו, הופכת לעצבנית כשהוא משוחח או מבלה עם אמו בלעדיה.
היא מנסה להיות דמות אם חמה ואוהבת עבור ג'רי, להרגיע את פחדיו ואת חוסר האמון שלו.
קייתי היא הקרבן של שניהם. סופגת אלימות מילולית מצד ג'רי והופכת לאלמנה בשל אלימותו הפיזית של ג'רי.
שניהם, כך יתברר בהמשך, הקרבנות של קייתי במובן מסויים.
***
במהלך כל הספר נאלצת קייתי להתמודד עם ריקנותם של חייה. עם העובדה שאינה יודעת מיהי, מה הם החלומות שלה, כיצד לתקשר עם אנשים על בסיס שווה, כאדם לאדם ולא כספוג או מראה שכל תפקידו הוא לספוג את דבריהם ולכל היותר לשקף להם חזרה תמונות מסויימות.
זהו ספר רגיש, נוגע ללב, נוגע בשאלות של זוגיות, אהבה, זהות ומימוש עצמי.
לטעמי הוא קצת "פסיכולוגיסטי" מדי, קצת מפרש מדי תהליכי נפש של קייתי.
לא פלא שהסיפור מסתיים כשקייתי מתחילה טיפול פסיכולוגי ומגלה שזה מוצלח יותר משחשבה מראש.
לנו נותר רק לקוות בשבילה שתצליח להתניע מחדש את חייה, הפעם במושב הנהג.

















