זה יימשך רק עשרים שניות בערך - עשרים וחמש גג, אבל קייתי בכל זאת מודדת שוב את הזמן במוחה, כי ריצ׳רד באמת בשיאו עכשיו, הוא פוסע הלוך ושוב לפני המושבעים ופותח את כפתורי הז׳קט של חליפתו הכהה. קייתי יודעת בדיוק מה זה אומר, יודעת שעכשיו, אחרי שהציג את בעלה לפני המושבעים - את שירותו הנאמן של ניק לקהילת המתקשים בדיבור, את התנהגותו הבלתי אנוכית כלפי מטופליו, את מסירותו לאוכלוסייה המוגבלת נפשית - הגיע הזמן לספר להם על היום ההוא, הגיע הזמן שריצ׳רד שוב ייקח מכאן את ניק. לכן היא עוצמת את עיניה ובזהירות מונה שוב:
חמש שניות לקום ולפלס לעצמה דרך אל קצה השורה הקדמית. היא תהיה מנומסת, כמובן, היא תאמר סליחה, סליחה, כל הדרך, אבל עליה להיות מהירה כדי שלא תהסס אם במקרה תמעד על רגל אחת או שתיים. עוד חמש שניות לדחוף ולפתוח את השער הקטן, לעבור דרכו, ואז ללכת ימינה ולעמוד מול שולחן הסנגוריה. לפחות עשר שניות להשליך את עצמה ישירות על השולחן ועל ג׳רי, לתקוע את אצבעה הימנית המורה לתוך אחת מתושבות עיניו, לנעוץ ולמשוך, או להכות בכף ידה תחת אפו, חזק. כן, בערך עשרים שניות. אולי עוד עשר אם השוטרים יהיו זריזים, אם הם ימשכו אותה למקום שבו יושב ג׳רי כפוף מעל בלוק כתיבה צהוב ובידו עט.
עט.
יש להוסיף כמה שניות למאבק שנועד להוציא את העט מידו, להרים אותו גבוה ואז לנעוץ אותו...
“ואז, בחמישה במאי השנה, בערך בשעה שתיים וחצי אחר הצהריים, נכנס הנאשם הזה לאולם ההתעמלות שב׳מרכז וורוויק׳, שם שיחק ניקולס בּוּרֶלִי כדורסל עם שניים ממטופליו,“ אומר ריצ׳רד בקולו העמוק, הבטוח בעצמו.
קייתי פוקחת את עיניה, כי היא יודעת מה יקרה אם תשאיר אותן עצומות, אם המילים יתחילו להתגבש ולקבל צורה. איך היא תראה את הכול מחדש: את בעלה הפוסע הצידה עם הכדור, את פניו הסמוקות מאושר, את אגלי הזיעה הנקווים על פניו. ואז, תמיד מוקדם מדי, כשהסרט מתגלגל במהירות קדימה - את בעלה השוכב על גבו, פניו חיוורות, נמוגות. דם כהה נקווה תחת ראשו, ואצבעות של נוזל סמיך מתפזרות מתחתיו.
ריצ׳רד עומד לפני המושבעים, זרועו מושטת, והוא מצביע על ג׳רי. עורכת הדין של ג׳רי, דונה טרֶדמוֹנט, מניחה את ידה בקלילות על גבו של ג׳רי, אבל ג׳רי נשאר כפוף מעל הבלוק שלו.
“ג׳רי לפלנטה שלח יד לכיס מעיל הרוח שלו...“ ריצ׳רד מדגים זאת, מכניס את ידו לכיסו ומוציא אותה החוצה כשאצבעו המורה מצביעה ואגודלו מורם באוויר. “שלף אקדח, הרים את האקדח לגובה העיניים וחצה את מגרש הכדורסל ישר אל ניק, שעמד בגבו אליו.“
ריצ׳רד מחזיק לפניו את אקדח האצבע שלו וניגש לאט אל שולחן הסנגוריה. ידה של דונה נעה בתנועות רחבות, עגולות, על גבו הרחב של ג׳רי, אבל הוא עדיין ממוקד בבלוק, והעט נע בזהירות על פני הדף.
“הוא נעצר רק כשהגיע למרחק של מטר מניק.“
ריצ׳רד נעמד, האקדח מכוון אל ראשו המורכן של ג׳רי, ובחדר שוררת דממה מוחלטת. אלא שבשביל קייתי זה מאוחר מדי, מכיוון שדבריו כבר לבשו צורה - היא רואה את פניו של ניק, את עיניו הכהות מצטמצמות ומתמלאות צחוק, והיא שומעת את קול הכדורסל המקפץ מהדהד מן הקירות, את חריקת נעלי הספורט על הרצפה. ואז קורה הבלתי נמנע, בשנייה היקרה לפני שהקליע מפיל את ניק לרצפה: הוא פתאום איתה בחדר, היא חשה את ידו של ניק בידה, את הבל נשימתו החמה על צווארה. כל גופה מלא אותו, את מי שהוא עדיין, עד שאנחתו הדרמטית של ריצ׳רד קוטעת את המראה.
היא מסתכלת על המושבעים, פונה במהירות ועוקבת אחרי מבטיהם המרוכזים: ריצ׳רד הפך לפסל מול שולחן הסנגוריה, גופו קפא במקום, האקדח עדיין מכוון. קייתי מביטה גם היא, ואז חוצה את גופה כעס פתאומי, קרצוף חם בתוך עורה - הפוזה של ריצ׳רד כל כך תיאטרלית, כל כך מבוימת, שהיא חייבת להסיט את מבטה ממנו. היא מחזירה את עיניה אל מושב המושבעים, מתמקדת בגבר המבוגר במרכז השורה האחורית - ידו מונחת שטוחה על לוח ליבו, פיו פתוח קלות. כך עדיף, היא חושבת. כולנו צריכים לשים יד על הלב.
“וניק הסתובב,“ אומר ריצ׳רד לבסוף, מביט קצרות בראשו המורכן של ג׳רי, מוריד את אקדח האצבע שלו וחוזר אל המושבעים, “והוא רואה את הנאשם עומד שם, מכוון את האקדח ישר אל פניו. וניק אומר: ‘היי, חבר.׳“
אישה כבדה ומבוגרת שיושבת בשורה הראשונה שואפת אוויר בקול רם. עיניה מאופרות בכבדות וגבותיה מודגשות. ריצ׳רד מהנהן לעומתה: אני יודע.
“אתם יודעים מה אמר האיש, גבירותי ורבותי?“ זרוע עייפה מתרוממת לכיוון של ג׳רי, כשהכף פונה כלפי מעלה. קולו של ריצ׳רד מתרכך בפליאה כשהוא מניע את ראשו לצדדים. “אתם יודעים מה אמר הנאשם ממש לפני שלחץ על ההדק וירה בניקולס בורלי בפנים? הוא אמר: ‘הגיע הזמן ללכת, ניק.׳“
ריצ׳רד אוחז במעקה בשתי ידיו, מרכין את ראשו, ומשמיע עוד אנחה מוגזמת. שוב משתררת דממה, הכעס חוזר - מהדהד בראשה של קייתי, שולח ריקושטים של חבטות קצרות וחזקות אל גולגולתה. זה אמיתי! היא רוצה לקום, לעבור דרך השער הקטן, להתייצב מאחורי ריצ׳רד. לנעוץ אצבע בכתפו ולומר בשקט, אבל בתקיפות: מספיק, ריצ׳רד. באמת. כל זה היה נמשך רק חמש־עשרה שניות.
ריצ׳רד מטה את ראשו אל המושבעים. “׳הגיע הזמן ללכת, ניק,׳“ הוא אומר לבסוף, בשקט, כמעט בערגה.
השקט הטעון בעקבות דבריו מתרחב בגופה של קייתי וחוסם את גרונה כשעווה צהובה סמיכה.
“ומה הוא עשה אחר כך, אתם יודעים?“
קייתי בקושי שומעת אותו עכשיו. אפילו השופטת ואנג נמתחת קדימה.
“הנאשם, מר לפלנטה, חייך.“
ריצ׳רד מזדקף ומשפשף את פניו בשתי ידיו. זמזום חזק ממלא את אוזניה של קייתי ואת חזה, כשהיא מביטה בפניו של ריצ׳רד המביעות עלבון ופליאה. זה לא סתם סיפור, היא חושבת. וזה לא הסיפור שלך. אלא שאז היא רואה את הקלדנית היושבת בין המושבעים לדוכן העדים. רואה את אצבעותיה מונחות מעל הקלידים, ממתינות להמשך דבריו של ריצ׳רד.
“הוא חייך.“
הפעם זאת לחישה, ואחריה מרים ריצ׳רד את ידו הימנית וחובט במעקה. “ואז בום!“ הוא ממהר שוב אל שולחן הסנגוריה, מקטורן חליפתו מתנפנף, אקדח האצבע שלו מכוון קדימה. דונה אוחזת עכשיו בכתפו של ג׳רי, ופרקי אצבעותיה מלבינים מן המאמץ, אבל תשומת ליבו של ג׳רי ממשיכה להיות ממוקדת בדף שלפניו.
“הנאשם הזה לחץ על ההדק וירה בניקולס בורלי ישר בפנים ממרחק של מטר אחד. הוא חייך וירה בניקולס בורלי ישר בפנים!“
ריצ׳רד שוב מניע את ראשו מצד אל צד כלא מאמין וניגש אל המושבעים.
“אתם עומדים לשמוע הרבה מילים שיחזרו על עצמן כשהמומחים מטעם ההגנה יקבלו את רשות הדיבור. מילים כמו ‘מודעות׳, ‘יכולת מוגבלת׳ ו‘אשמה מוסרית׳“. הרבה אנשים ישבו בכיסא העדים הזה וידברו על ילדותו של הנאשם, על הקשיים שהיה עליו להתמודד איתם בחייו, אבל בעיקר,“ אומר ריצ׳רד, כשקולו יורד אוקטבה ועיניו מצטמצמות, “הם עומדים לומר לכם שמכיוון שהנאשם הוא אדם הסובל מפיגור שכלי, אי־אפשר להטיל עליו את האחריות למעשיו. מכיוון שהוא מפגר, הוא אינו יודע להבדיל בין טוב לרע. מכיוון שהוא מפגר, הוא לא ידע מה הוא עשה ביום שבו רצח את ניקולס בורלי, ולכן הוא אינו צריך לשבת היום בבית־המשפט. אתם עומדים לשמוע הרבה דברים שיעוררו בכם ספק בקשר לאותו רגע שבו מר לפלנטה הרג את ניק, אבל תוכלו להבטיח לי דבר אחד?“
שתי נשים מהשורה האחורית של חבר המושבעים מהנהנות בראשיהן.
“תבטיחו לי לזכור את הרגע הזה? תזכרו את הרגע שבו הוא ניגש ישר אל ניק, חייך, ואחר כך ירה לו בפנים. לא למעני, אלא למען כל האנשים שניק ניסה לעזור להם, יום אחר יום? לא למעני, אלא למען אשתו של ניקי, קייתי, שיושבת בשורה הראשונה, שהתאלמנה בגיל שלושים ושתיים...“
היא יודעת שריצ׳רד מצביע עליה, שפניו מתמלאות השתתפות בצער מיומנת, אבל קייתי עוצמת את עיניה, והיא מונה עכשיו שוב את השניות שהמילים על אותו יום קטעו לפני כן. אלא שעכשיו יש לזעמה שתי מטרות, והדבר היחיד שהיא מסוגלת לחשוב עליו הוא סוג הנזק התמידי שיכול להיגרם בעזרת ציפורניים, או שיניים.
ואז, כמו שקרה פעמים רבות בששת החודשים האחרונים, מתחיל הזעם המבעבע לעבור את השינוי הבלתי נמנע שלו, והוא הופך מאדום חזק למשהו אחר, משהו כבד וחסר צבע - תמיסה המתפשטת בתוכה כמו הצפה איטית, קרה, של מרתף.
מת. היא כאן כי ניק מת.
ואז היא מסוגלת רק לכסות את פניה בשתי ידיה ולתת לדמעות לפרוץ.
*
“קיי־תי.“
הם מנסים לכבול את ג׳רי באזיקים, אבל הוא מנפנף בפיסת נייר צהובה גבוה באוויר; הוא מפנה את ראשו מעבר לשוטרים ולקצין בית־המשפט, מעבר לדונה, המנסה לקחת ממנו את הנייר. עיני התכלת של ג׳רי מחפשות את עיניה של קייתי.
“בסדר, ג׳רי, בסדר,“ אומרת דונה.
“זה בשבילה,“ אומר ג׳רי, וידו עדיין גבוהה ומנופפת. לפני שקייתי מספיקה למצמץ, היא חושבת כמה ניק היה גאה בו אילו היה כאן: גם במצב של לחץ, ג׳רי זוכר לבטא את המילים נכון.
“אני אתן לה את זה, טוב, ג׳רי?“
תומכיו של ג׳רי ממרכז וורוויק, שישבו בשורות מאחורי שולחן הסנגוריה, עוקבים בהלם אילם עד שדונה שולחת מבט מהיר אל מאחורי כתפה; מייד נוצרת תנועה קדימה, מילים רכות ומעודדות נאמרות, ידיים מושטות. קייתי מגיבה בגופה על הקולות והתנועות האלה, על האנשים האלה שהיו פעם חבריה - המשקל הבלתי אפשרי של הבגידה מתמקם בבטנה ובחזהּ עד שהיא מרגישה שוב את הדמעות נקוות, מעצם המראה המוכר, הפשוט, של ג׳ודית מור, מתנדבת מהקפטריה, המושכת בקוצר רוח את השיער שעל מצחה, או ורוניקה הולדן, פקידת הקבלה של תוכנית העבודה, וכנראה החברה הקרובה ביותר שלה במרכז, שמרימה את זרועה לטפוח על כתפו של ג׳רי - צמידי העץ שלה מחליקים על זרועה ומשמיעים רעש שקייתי מכירה היטב. רק באביב האחרון, היא חושבת, שאלתי אותם ממנה כשהלכתי לחתונה.
היא שוקעת לרגע קצר בכובד הזה שמצמיד אותה אל כיסאה, ברחמים העצמיים האלה, מכיוון שאז היא מאתרת אותה שוב: את הנחמה התובענית והחדה של הכעס. הוא קיים עכשיו תמיד בחייה, העצב ואחריו האנטגוניזם הצורב הזה, הלוך ושוב. עצם החידוש שיש בהושטת יד אל הכעס הזה מערער לפעמים, בניגוד גמור לאופן שבו התמודדה עם בעיות בעבר, אבל גם יעיל במיוחד: הדמעות נעלמות עכשיו. היא יושבת שעונה אחורה על הספסל ומשלבת את זרועותיה.
השוטרים מצליחים לבסוף לכבול את ג׳רי, פניהם האדומות מסגירות את תסכולם, וקייתי מרשה לעצמה להשהות את מבטה. חזהו רחב מחזיהם של שני השוטרים יחד, ונראה כאילו הוא עומד כל רגע לפרוץ מתוך החליפה הכחולה הכהה שהיא וניק קנו לו ליום הולדתו הארבעים ושניים לפני שנה. שערו החום המידלדל סורק היטב עם שביל בצד שמאל, ועל לחייו וסנטרו יש גבשושיות אדומות מן הגילוח המהיר והבלתי זהיר. עיניו של ג׳רי, אבודות בפניו העגולות, נעוצות בעיניה.
האנשים והקולות בחדר מתמעטים בבת אחת. היא מסוגלת רק להחזיר לו מבט.
“קיי־תי,“ הוא לוחש בקול נמוך ולחוץ. “זה אני.“
הוא מסומם. קייתי מזהה את צניחת העפעפיים, את השפה התחתונה העבה שנשארת תלויה, את חיוורון פניו המלאות. כמו אז, כשהיא נתנה לו דְרָמָמין על הספינה, ממש לפני תחילת התצוגה האווירית מעל מפרץ נָרָגַנְסֶט - הטלטול העדין חולל מהומה עמוק בבטנו של ג׳רי. היא נזכרת איך הוא סרק את השמיים בעיניים מוטרדות באותו יום והצביע. “אלוהים שם למעלה,“ הוא אמר, כשידו האחרת על בטנו, וגם קייתי וגם ניק ידעו למה הוא מתכוון: כל כאב שחש היה בעיניו כתב אישום, עונש על דברים שלא הצליח להבין. הוא לקח את הדרממין מקייתי בלי שאלות ונרדם בתא הקטן זמן רב לפני שמטוסי הקרב שאגו מעל ראשיהם. היא זוכרת גם כמה הוא נאבק בזה, איך הפנים האדומות סרקו את פניה, את פניו של ניק ואת השמיים בהתרגשות מנומנמת - אחרי שאֵימת החטא ועונשו נשכחה שוב לפי שעה.
ועכשיו העיניים המנומנמות האלה ננעצות בעיניה, שואלות מאה שאלות, וכל זה קורה כהרף עין: היא רואה את הקליע חודר ונע דרך מוחו של ניק, רואה את ניק שוכח אותה ואת כל מה שחוו יחד, את מסלולו המטורף של הקליע המוחק את שניהם, צעד אחר צעד.
“ג׳־רי.“
בלבול בכל מצמוץ של עיניו, בכל תנועת ראש של ג׳רי כשהוא פונה ימינה ושמאלה, מלווה בשני שוטרים אל היציאה הצדדית. היא זוכרת איך החזיקה אותו כשהמבט הזה הופיע בלילות, את ההתייפחות ואת משיכות האף, את זרועותיו הארוכות שנכרכו סביבה וחיבקו אותה בכוח. אלוהים יבוא הלילה, קיי־תי? הוא יבוא וייקח אותי הלילה? היא יודעת כל מה שאפשר לדעת על הכאב המרוכז שמתיישב לפעמים בראשו של ג׳רי. על הכאוס והבהלה שחוזרים אליו בחושך. היא יודעת בדיוק כמה קטן ומבוהל האיש הגדול הזה מרגיש כשעיניו נראות ככה.
היא מסיטה את מבטה ממנו ומסובבת את ראשה.
*
אחר כך, בשירותים של בית־המשפט, קייתי טופחת על פניה במגבת נייר חומה מול הראי, כשדונה טרדמונט נכנסת.
“גברת בורלי?“
קייתי רואה את דונה ניגשת אל הראי. היא יודעת שמנהל מרכז וורוויק בחר בדונה ממשרד הסנגוריה הציבורית מכיוון שהיא נראית כמו אמא של מישהו, כאילו היה לה נוח יותר אילו חגרה סינר סביב מותניה העבים והחזיקה תבנית של עוגיות חמות. ארנקה של דונה מלא מן הסתם פלסטרים, סיכות ביטחון וסוכריות מנטה קשות ועבשות, חושבת קייתי, ואחר כך רואה את פיסת הנייר הצהובה בידה של דונה.
“סליחה אם אני מפריעה לך,“ אומרת דונה. השפתון שלה ורוד חיוור, כצבעו של צמר־גפן מתוק.
“אני לא רוצה שהוא ידבר איתי,“ אומרת קייתי.
“כמובן...“
“אני מתכוונת ברצינות. אסור לו לדבר איתי. אף פעם.“
“בסדר.“
“את עורכת הדין שלו, וזה תפקידך להסביר לו את זה עד שיבין.“
“כן.“
דקה ארוכה הן מביטות זו בזו בראי. דונה מסיטה את מבטה ראשונה, טופחת על שערה המאפיר והמסולסל ומהדקת את שפתיה זו אל זו.
“בכל אופן, הוא צייר את זה בשבילך,“ אומרת דונה לבסוף ומנסה לחייך. עיניה מדלגות אל הדלת וחזרה.
קייתי מסתובבת, פונה אליה, ואוטומטית לוקחת את פיסת הנייר המושטת לעומתה.
“אני יודעת שזה לא דבר רגיל,“ אומרת דונה, אבל עיניה של קייתי כבר סורקות את הציור שבידה.
היא עוקבת אחרי הקווים של הבית העקום, הקובייתי של ג׳רי - העשן המסתלסל מן הארובה, הדלת המלבנית שבמרכזה עיגול גדול, במקום מקוש, שני החלונות הרבועים מעל הדלת. הבית נוטה הצידה כעומד ליפול, ובחצר הקדמית יש בובת שלג עם אף משולש ארוך, עיני כפתורים וצילינדר. לצידה עומדות שלוש דמויות גפרוריות מחזיקות ידיים גפרוריות: אחת בגודל בינוני משמאל, אחת קטנה מימין, ואחת גדולה באמצע. לכולן יש חיוכים בצורת U הנמשכים מחוץ לעיגולי פניהן.
בביתם של קייתי וניק היו תמיד עשרות ציורים כאלה מודבקים בכל מקום, ציורים של ספינות ושחפים, של בובות שלג ותרנגולי־הודו גדולים, מצוירים ביד גדולה - כולם שונים זה מזה, מלבד הדמויות הגפרוריות בכל אחד מהם, שלושת האנשים שתמיד מחזיקים ידיים, תמיד מחייכים חיוך רחב שחוצה את גבולות פניהם. היא מביטה בציור וממצמצת חזק בעיניה כמה פעמים.
דונה מניחה את ידה על זרועה של קייתי. “הוא כל כך מבולבל,“ היא אומרת, וקייתי מהנהנת במהירות, משאירה את עיניה נעוצות בציור. “אני מנסה לנחם אותו, אבל... אבל הוא כל הזמן שואל אם אלוהים יבוא לקחת אותו.“
כתפה השמאלית של קייתי נעה קדימה מעצמה - גם עכשיו הוא אורגני, הדחף הגופני הפתאומי הזה לרוץ ולעמוד לצידו של ג׳רי. אלא שאז קייתי מתמקדת בדמות הגפרורית האמצעית, באצבעות הדקות שנשלחות החוצה - בחיוך הגדול, הרחב.
ניק.
ואז היא שוב מרגישה אותו, את כובד זרועו הנתלית דרך אגב על בטנה בלילה, את חום ירכו כשהיא נוגעת בירכה.
זה כמו לקבל מכה בבטן, בכל פעם. בכל פעם שהיא חושבת על ניק, שומעת את שמו בתוך ראשה ומדמיינת את עיניו הכהות מסתכלות לתוך עיניה. זה קורה עשר פעמים ביום, מאה פעמים ביום, ובכל פעם זה כמו לקבל מכה בבטן.
היא מסתכלת לתוך עיניה של דונה. “למה?“ היא שואלת בקול שקט, כמעט בלחש.
“את מכירה את ההיסטוריה שלו, את הפחדים שלו בלילה...“
“לא,“ אומרת קייתי ומניעה את הנייר לעומתה. “למה?“
זו הקלה לומר זאת בקול רם, את המילה האחת הזאת, שמתרוצצת בראשה ללא הרף - בייחוד לאישה הזאת, שעשויה בעצם לדעת את הסיבה האמיתית למעשהו של ג׳רי. אבל ההקלה נמוגה במהירות, כי דונה נסוגה ומניעה את ראשה לצדדים.
“את יודעת שאסור לי לדבר איתך על הפרטים בתיק של ג׳רי.“
“אז מה את רוצה?“ קייתי כמעט יורקת את שאלתה אליה.
דונה נסוגה עוד צעד. “הוא בסך הכול - ג׳רי בסך הכול רצה שתקבלי את הציור. הבטחתי לו.“
עיניה של קייתי חוזרות אל הנייר.
ניק. עדיין במסגרת, עדיין מחייך, גם אחרי שג׳רי לקח אותו ממנה.
“את יכולה להגיד לו משהו בשמי?“ שואלת קייתי בשקט.
“כן, כמובן.“
“אז תגידי לו בבקשה שזה מה שעשיתי,“ היא אומרת. היא מרימה את הנייר לגובה העיניים וקורעת אותו לשניים.
גם אחרי שדונה יוצאת, קייתי ממשיכה לקרוע את פיסות הנייר לשניים, ושוב לשניים, עד שהן הופכות עבות מדי לקריעה.
*
הם בחדר ישיבות מספר שש, על פי בקשתה של קייתי, הרחק מן המצלמות, המיקרופונים, הגברים והנשים הרעבים שנדחפים מכל הכיוונים.
“זאת טכניקה, קייתי, זה הכול,“ אומר לה ריצ׳רד ונשען על השולחן באצבעותיו.
“אבל אתה בכלל לא הכרת את בעלי.“
“תביני, זה תפקידי לשכנע את המושבעים...“
“אז למה שתקרא לו ניקי אם אף פעם בכלל לא פגשת אותו?“
היא נצמדת לשמו, מכיוון שזה כל מה שיש לה - היא לא יכולה להצביע ולהאשים, מכיוון שהיא מבינה, אם לא את הכול, לפחות את העובדה שניק שייך עכשיו לריצ׳רד, שייך למדינה. לא משנה כמה מוזרה ההרגשה שאדם זר לגמרי מופקד עכשיו על חייו של ניק, או שניק הפך לתפקיד, למקרה. רגשותיה אינם קשורים למשפט, אין לה מה לומר על תנוחות ועל פוזות, אבל לפחות דבר אחד היא יכולה להזכיר לו: ניק היה שלה קודם, והוא היה אמיתי.
ריצ׳רד ניגש אל תיק המסמכים הפתוח שלו ומתחיל לסדר את הניירות שבתוכו. “לפעמים אנחנו משתמשים בשמות כדי לעורר אצל המושבעים אהדה כלפי הקורבן,“ הוא אומר. “לכן התייחסתי אל ג׳רי כאל מר לפלנטה. כדי שהם יראו בו גבר.“
“ג׳רי באמת גבר.“
“כן, כמובן.“
“בעלי לא אהב שקוראים לו ניקי.“
“לא ידעתי.“
“הוא הרשה רק לאמא שלו לקרוא לו ככה, ורק לה.“
“בסדר,“ אומר ריצ׳רד ומהנהן. “אין בעיה.“ עיניו נצמדות אל התיק כשהוא סוגר אותו.
“ניקולס, או פשוט ניק,“ אומרת קייתי. “זה מי שהוא היה.“
“טוב.“
היא סבה על עקביה ופונה לעבר הדלת.
“אנחנו נרשיע אותו,“ אומר ריצ׳רד, וכשהיא נותרת בגבה אליו הוא ממשיך: “אני יודע מה את חושבת.“
קייתי מפנה למחצה את גופה לעומתו וידה נשארת על ידית הדלת. באמת? אתה יודע?
“את חייבת להפסיק לדאוג. אל תשכחי, זו לא פעם ראשונה שמאשימים מפגר ברצח,“ הוא אומר. “הרבה מקרים כאלה הגיעו לבתי המשפט. והיו גם הרבה הרשעות. ההבדל היחיד הוא שמאז 2002, אנחנו לא יכולים לבקש עונש מוות.“
הוא מניע את ראשו לעומתה בתנועה מלאכותית של עצב, כאילו הם עדיין בבית־המשפט והמושבעים עדיין עוקבים אחרי כל תנועה שלו.
“אני לא יכולה לתאר לעצמי אפילו...“ פותחת קייתי במהירות, ואחר כך משתתקת, כשהיא שומעת את המילים הבאות בתוך ראשה: שיש לך מושג בכלל מה אני חושבת עכשיו.
“אני יודע, אבל אי־אפשר לנבא את זה, קייתי. כבר עברנו על כל זה -
מנת המשכל הנמוכה של ג׳רי היא לא הגורם היחיד הקובע כאן. יש עניינים חשובים הקשורים למקרים כאלה. התפתחות אינטלקטואלית בלי קשר למנת המשכל, יכולתו של נאשם לסגל לעצמו כישורי חיים, היכולת להחליט ולפעול בהצלחה בסביבה שלו. העובדה שהנאשם יודע באופן ברור להבדיל בין טוב לרע. אנחנו צריכים להוכיח את אשמתו של ג׳רי, ואנחנו יכולים להוכיח את זה. אנחנו נוכיח את זה. זה נעשה עשרות פעמים בבתי משפט בכל רחבי הארץ הזאת - בטקסס, בצפון קרוליינה, בווירג׳יניה. המקרה של ג׳רי לא שונה.“
חיוך פתאומי מתפשט על פניו כשהוא מביט בקייתי בתודה.
“בהבדל אחד,“ אומר ריצ׳רד ומטה את ראשו לעומתה, “את המקרה הזה יהיה כנראה קל יותר להוכיח, הודות לכל המידע המעולה שאת סיפקת.“
היא מתרככת מעט תחת המבט הזה.
ריצ׳רד מעיף מבט אל השעון שמעל הדלת - ההבעה הקסומה נמחקת מעל פניו, וחוזרת אוטומטית. “יש לנו מניע...“
“אנחנו לא יודעים שום דבר בוודאות.“
“יש לנו מספיק, קייתי, ויש לנו התכוונות, מעשה שנעשה בכוונה תחילה. זה עומד לקרות,“ הוא אומר. “מאסר עולם.“
“זה כל מה שאני רוצה,“ אומרת קייתי בהחלטיות פתאומית.
“אני יודע.“
“הוא חייב ללכת - אתה חייב לוודא שזה יקרה.“
“אני אדאג לזה,“ אומר ריצ׳רד.
קייתי מהנהנת, שואפת שאיפה עמוקה ופונה שוב אל הדלת.
*
כשהיא נוסעת הביתה, היא חושבת על ריצ׳רד בשבועות שאחרי הירי, כשראשה היה כל כך עכור מצער, מלא שאלות ותהיות - איך האנשים, הימים והפרוצדורות הרשמיות רצו כולם יחד: ההאשמה, גיליון האישום, שימועים מקדימים אינסופיים, השימוע הקובע את כשירותו של הנאשם לעמוד למשפט, כל הפגישות וההתייעצויות שביניהן איתו ועם צוותו, ואפילו עם פסיכולוג באחת הפעמים. מיליון פעמים בשבועות המטושטשים הראשונים האלה, היא היתה נכנסת למיטה בלילה, מותשת ומוכנה לשינה, עוצמת את עיניה ורואה שוב את הסצנה באולם ההתעמלות. ותמיד, אחרי שראתה את ניק שוכב על הרצפה, עלתה אותה השאלה: למה?
היא אינה זוכרת שום דבר ספציפי בקשר להתנהגותו של ריצ׳רד באותם ימים, רק את הוודאות המתוחה על פניו כמה ימים אחרי הירי, כשאמר לקייתי ולמשפחתה, שהוא מאמין במקרה הזה, שיילחם על כל שעל בדרך ויוודא שג׳רי יורשע. ואחר כך כל יום, כל לילה, וכל שנייה ביניהם, דמיינה קייתי מה היה יכול לקרות בחודש שהוביל לירי, בחודש שבו כמעט לא ראתה את ג׳רי. היא תהתה, בתחושה מחליאה בבטנה, אם היתה אחראית באיזשהו אופן - אם מילאה תפקיד כלשהו, ולו גם קטן, במותו של ניק.
- לא יכולת לדעת מה ג׳רי תכנן, אמר ריצ׳רד.
- לא היית שם כשג׳רי הוסת, ולא היית יכולה למנוע את זה, אמרו לה אנשי צוותו של ריצ׳רד.
קייתי היתה מהנהנת, אבל דבריהם לא הצליחו למחוק את הפחד, או את רגשי האשמה, מכיוון שהאמת היתה שאיש לא הכיר את שני הגברים האלה טוב ממנה, ואיש לא ידע בדיוק מדוע ג׳רי עשה זאת - וג׳רי לא סיפק שום תשובות. ואם סיפק תשובות כלשהן, עורכי דינו לא דיווחו עליהן - לא אז, ולא עכשיו. היו אמנם תיאוריות, היו רגעים מכריעים שהובילו לירי, אבל זה כל מה שהם היו, ואם קייתי חשבה שהיא תוכל ללמוד משהו בכל הפגישות האלה, טעות היתה בידה, כי פעמים רבות כל כך השאלות היו מבלבלות, לא קשורות לכאורה לעובדה שג׳רי נכנס לאולם ההתעמלות באותו יום וכיוון את האקדח אל פניו של ניק.
- היה לג׳רי תיאבון גדול? שאלו אנשי צוותו של ריצ׳רד את קייתי. (כן, והוא הכי אהב את האוכל שבישלה אמה.)
- מה היו התוכניות האהובות על ג׳רי בטלוויזיה? (סרטים מצוירים, בעיקר בַּאגְס בָּאני.)
- ג׳רי אהב חיות? (כן, עד כמה שהיא זכרה, אבל לא היו להם חיות מחמד בבית כי ניק היה אלרגי.)
- בסולם של אחד עד עשר, כשעשר פירושו פתוחים לגמרי ואחד פירושו מרוחקים, איך היית מגדירה את המגעים שלך עם בני משפחתך? (עשר, אמרה קייתי אוטומטית.)
- בסולם של אחד עד עשר, כשעשר פירושו תומכת ומטפחת ואחד פירושו לגמרי לא עוזרת בשעת מצוקה, איך היית מדרגת את המשפחה שלך? (עשר, היא שוב אמרה וחשבה על אחותה, דנה.)
אחר כך היא הבינה - הם רצו לוודא שהיא לא תתמוטט במשפט, בשעה שתעיד, או, אם תתפרק, שמישהו יהיה שם לאסוף את השברים.
הם אמרו לה שהם רוצים לראיין גם את הוריה ואת אחותה, מכיוון שגם להם היה קשר עם ג׳רי. אמרו שהשאלות האלה תתמקדנה אך ורק בהתנהגותו של ג׳רי.
- אבל אני הכרתי את ג׳רי הכי טוב, מחתה קייתי.
- כן, אבל כשאת קרובה למישהו, הסביר הפסיכולוג של הצוות, קשה לזכור רגעים ספציפיים שיכולים להיות משמעותיים.
באותם שבועות ראשונים, כשקייתי התהלכה בביתה כזרה, ניסתה משפחתה לשפר את מצב רוחה בארוחת ערב. אחותה, דנה, הרימה מזלג מלא פסטה:
- בסולם של אחד עד עשר, כשעשר פירושו טעים ומתובל נהדר ואחד פירושו מלוח מדי או רך מדי, איך היית מדרגת את הקרבונרה של אמא הערב?
אביה צחק ובחן את תגובתה של קייתי, ואמן הניעה את ראשה אל כולם.
באותו זמן ניסתה קייתי לדמיין שאלות אחרות שהם עשויים לשאול את משפחתה בלי ידיעתה, ואיך יגיבו עליהן הוריה ואחותה.
- איך היתה קייתי בתור ילדה?
- קשה לדעת, היא דמיינה את אמה אומרת מייד, כשעל פניה אותו מבט של אי־השלמה. - קייתי היתה בדיוק ההפך מאחותה.
- ילדה שקטה, אבל עצמאית, דמיינה קייתי את אביה אומר, עדיין מנסה לחפות על דברי הביקורת של אמה.
- היו לה הרבה חברות בילדותה?
- היו כמה, היתה אמה אומרת, אבל לא כמו לדנה, שתמיד רכשה חברים בקלות.
- קייתי יכולה לסמוך על המשפחה שלכם בלחץ המשפט?
- כן, דנה עשויה לומר. - אבל לפעמים קשה לקייתי להביע את עצמה, להיפתח באמת לאנשים.
- גם אלייך?
- לא, לא ממש. (ואחר כך הבעת פניה המהורהרת של דנה, האנחה שלה, שלא נועדה להיות בלתי חביבה.) - אבל... טוב, כן, לפעמים היא מסתירה דברים גם ממני.
וזה נכון, חושבת קייתי עכשיו, ונוזפת בעצמה בשקט כשהיא נוסעת הביתה ברחובות החשוכים.
*
יש חדרים בבית שהיא עדיין אינה מסוגלת להיכנס אליהם. יש חללים שהיא אינה מוכנה לתת לעיניה להביט בהם זמן רב מדי, קירות שהיא לא מוכנה להישען עליהם. כמו במטבח, בין השיש לדלת הזכוכית המוליכה אל הדֶק, כי שם נהג ניק לעמוד וללעוס את פנים לחיו כשדיבר עם אמו בטלפון. היא גם לא מוכנה להשתמש בשירותים הקטנים בקומת הקרקע, כי בכל פעם שהיא משתמשת בהם, היא שומעת את קולו - זה דווקא נוח, כי לפעמים צריך לעשות רק פיפי קטן - כך שהיא תמיד עולה לקומה השנייה, שבה אין לה זיכרונות מניק החובט בקיר וצוחק לבדיחות הטיפשיות של עצמו. יש אורות שחייבים להישאר כבויים בשעות מסוימות בלילה, בגלל החללים שהם מאירים, חללים שאין בהם עכשיו כלום מלבד אוויר, מנורות שצריך להדליק בערב, כדי שיבלעו את הצללים במקום שבו הוא נהג לשכב על השטיח האפור הרך ולראות את השמש צוללת מאחורי עצי האלון בחצר האחורית.
המקום היחיד הבטוח לגמרי הוא המרתף, שבו היא מחזיקה את הציוד שלה - המצלמות, המטולים, גלגלי הסרטים, שולחן העריכה והסְטוֹרי־בּוֹרְד - אבל הלילה היא אינה רוצה שהקירות ילחצו עליה, לכן היא לוקחת את החצובה והמטול וגוררת אותם למעלה, ואחר כך חוזרת לקחת את המגבר הקטן והכבד.
לפני צאתה קייתי מכבה את הטלפון; היא כבר התקשרה לחברתה ג׳יל, הוריה ואחותה כבר התקשרו אליה, כך שאין חשש שמא מישהו מהם יגיע הנה בפנים מכווצות מדאגה. מאז שהסתיים השימוע הקובע והוכרז על תאריך המשפט המהיר, נעשו הצלצולים שוב תכופים, אינסוף צלצולים בביתה, בראשה, והיא עייפה מן התשובות האוטומטיות שעליה לספק לכולם: כן, היא אוכלת, ישנה. לא, היא לא מעוניינת בחברה. לא, היא לא צריכה שום דבר. כן, היא מעסיקה את עצמה והיא בסדר, היא באמת בסדר. היא אוספת את הציוד שלה, פותחת את דלת הזכוכית ויוצאת.
קייתי מעמידה את המטול על הדֶק ומכוונת אותו לעבר קיר המחסן הלבן בחצר האחורית. היא לוחצת על כמה כפתורים, מתאימה את גודלו של ריבוע האור שתופס כמעט את כל קיר המחסן ומחכה לזמזום הסרט הנע בפנים, כדי להתאים את הסאונד. רוח סתווית קלה נושבת, לכן היא לוקחת את השמיכה הכחולה המשובצת מן הכורסה הארוכה וכורכת אותה סביב כתפיה כשהיא מתיישבת.
לבסוף מופיעה תמונה על קיר המחסן, אבל היא גדולה מדי ומטושטשת מדי. היא קמה להתאים את גודל התמונה לקיר ולמקד אותה.
ואז היא רואה אותם, את ארתור ואת שרה כהן בחצר האחורית שלה, על קיר המחסן: גופים קטנים, רגישים, שכמעט נבלעים על ידי הספה החומה שהם יושבים עליה, פניהם מקומטות ומנומרות, אבל יפהפיות. לפעמים קייתי שוכחת שהם באמת אינם, שהיא אינה יכולה פשוט לרוץ הביתה, להתקשר אליהם ולומר בפעם העשירית שהיא מתקדמת, שהסרט הדוקומנטרי שלהם מתחיל סוף־סוף לקבל צורה בראשה. היא נשענת אחורה, ומסדירה את עוצמת הקול.
“אני שואל אותך, עוגה קטנה צריכה לעלות כל כך הרבה?“ שואל ארתור, מניע את ראשו, וקולו רועם מתוך המגבר לצידה של קייתי. הקול מנותק מן התמונה של ארתור על קיר המחסן, ובכל זאת יש בו נחמה: קול גאה, רועם, שרומז על צחוק המצפה בקצותיה של כל מילה. בגלל משקפיו הגדולים, שחורי המסגרת, נראות עיניו של ארתור ענקיות כעיני ינשוף, אבל הן נפקחות עוד יותר בהבעה של חוסר אמון. אשתו, שרה, מצחקקת וטופחת על ידיו; היא מושכת קווצה משערה המאפיר אל מאחורי אוזנה ומגלגלת את עיניה לעבר המצלמה.
רוח קלה מעיפה את שערה של קייתי לתוך עיניה, כשהעלים היבשים נעים ונוגעים זה בזה על עצי האלון הגבוהים המסמנים את גבול החצר. היא יודעת שמזג האוויר בניו אינגלנד יכול להשתנות תוך דקה - מאביב לקיץ לוהט, ומסתיו לחורף קשה בן לילה - והיא תוהה בליבה כמה זמן עוד יתעכב החורף, וכמה זמן עוד תוכל לראות את ארתור ואת שרה ככה: גדולים מהחיים, מלאי חיים. היא שולחת יד מתחת לשמיכה, מושכת את שערה אחורה ועוקבת אחרי ריקוד העלים על פני המדשאה. שואפת את ריחות האדמה החומים של הסתיו ושוקעת עמוק בכורסה.
“אז אני אומר לאבא שלה - תביני, הייתי אמיץ בימים ההם, וראיתי אותה, בחורה יפה, מציצה מן המטבח - אז אני אומר לו, לאיש הזה: ‘מה יש בה, בעוגה הזאת, שעולה כל כך הרבה? זהב?׳“
ארתור מתכופף קדימה וצוחק, טופח על ברכו בידו המגוידת ודוחף את משקפיו חזרה למקומם באצבעו המורה. שרה ממוללת את אמרת חולצתה, עיניה מושפלות בצניעות, וחיוך קטן מסתמן בזוויות פיה.
“זה דבר אמיץ, שתביני,“ אומר ארתור, “ידעתי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. אבל מה זה משנה, כשגבר רואה לראשונה את הבחורה שהוא עומד לשאת לאישה? הראש לא עובד כמו שצריך.“
“הוא היה אדם רציני, אבא שלי. אדם מכובד,“ אומרת שרה ונושאת אליו את עיניה. “זאת לא היתה הדרך הכי טובה להתחיל.“
היא מרכינה את ראשה לעבר ארתור, שמהנהן ומניח את ידו המנומרת על ברכה.
“אבל האהבה הזאת, גם היא דבר רציני, לא?“ הוא אומר. “איך אתה משכנע בחור לא להיות אמיץ אחרי שהוא מסתכל לבחורה היפהפייה הזאת בעיניים?“
ואז שרה מצחקקת כנערה, עיניה העכורות מביטות בו באהבה, וגופיהם רוכנים זה אל זה על פני השנים ונפגשים שוב לראשונה.
*
הצפייה בשרה ובארתור המחייכים ונוגעים ונוסעים יחד דרך השנים דורשת שתייה שתצרוב בדרך למטה, משהו שיעזור לה להירגע, לכן קייתי כורעת על ברכיה מול ארון המשקאות ודוחפת הצידה בקבוקים. ברור שהתוכנית הזאת, לעבוד על הסרט במהלך המשפט, נראית מגוחכת לפעמים, ואפילו אבסורדית - לחזור הביתה כל ערב, אחרי שבילתה את היום בבית־המשפט, לשלוט ברגשותיה ולשמור על ראש צלול במידה מספקת כדי להשלים את הפרויקט הזה. אבל אמה נעצה בה אינספור מבטים של אי־ודאות, ואולי זה מה שבסופו של דבר חייב את קייתי להתמיד: צורך עיקש להוכיח שאמה טעתה, להראות לה ולכל האחרים כמה היא עדיין חזקה. ולכן, גם כשיש לה ספקות משלה בקשר להסבר שנתנה - שהלילות שלה יהיו נעימים יותר אם תוכל להתקדם בסרט הזה במקום לבוא הביתה ולחיות מחדש כל מילה וכל רגש מן המשפט - קייתי מבינה גם את ההיגיון שמאחוריו. העברת תשומת ליבה אל הזוג כהן עשויה להיות ההקלה שהיא זקוקה לה כדי לעבור את הימים הארוכים העומדים לפניה.
כשקייתי אומרת את הדברים לעצמה, היא מרגישה שמץ מאותה הקלה, אבל הסכנה עדיין שם; כבר זמן רב היא רואה את ארתור ואת שרה כהן מדברים אליה, ועדיין אין לה מושג מה עליה להשאיר ומה צריך להיחתך בעריכה. מהו הסיפור האמיתי.
היא מוצאת את הבקבוק הגבוה של דִיווֹר׳ס בחלק האחורי של הארון, דוחפת פנימה את ראשה ומוציאה אותו.
קייתי תוהה בליבה איך יתמודד ריצ׳רד עם חקירת העדים מחר, כמה פעמים יזמינו דבריו את ניק אל החדר, כמה פעמים תילחש נוכחותו של ניק לאוויר סביבה כשתשב שם בשורה הראשונה, לבדה. היא ביקשה ממשפחתה ומחבריה לא לבוא, והסבירה להם שההזדמנות לחיות מחדש את פרטי מותו של ניק תשנה אותה, אפילו תרפא אותה, אם יאפשרו לה לעבד את העובדות בעצמה בפעם האחרונה. כולם הסכימו לעת עתה - רובם בקלות רבה מדי, ואחדים, כמו אחותה והוריה, בעל כורחם, ובלוויית יותר ממבט אחד של חשש - אבל היא שכנעה את רובם שבכמה מובנים זה יהיה בעצם טוב בשבילה. היא, כמובן, אינה מאמינה בזה לרגע - היא רוצה לשקוע בכעסה, להשתכשך בו בכל פעם שמוזכר שמו של ניק, בכל פעם שעוד פרט מתגלה, והיא אינה מעוניינת בשום עדים.
קייתי מרגישה פרץ מהיר של כעס כשהיא נזכרת במראהו של ריצ׳רד בבית־המשפט היום, בהופעתו התיאטרלית מול המושבעים. ובכל זאת היא מבינה מה הוא עושה שם, איך הוא יוצר עולם שלם במילים שלו, באופן שבו הוא מניע את גופו, בשקט שלו. כשהוא מדבר אל המושבעים, כשהוא מרים את זרועו ומראה להם את כף ידו - עוד חלק מחייו של ניק נולד מחדש במוחותיהם. כשריצ׳רד מפסיק לדבר, כשהוא מרכין את ראשו כדי לעסות את עורפו בקצות אצבעותיו, היא יודעת שתמונה אחרת של ניק מועלית פתאום מבין הצללים, והמושבעים יכולים לחוש את כובד היעדרו אף על פי שמעולם לא פגשו אותו. גם אם היא מבינה את החשיבות של כל זה, יש עדיין משהו שמעורר את כעסה בגלים עזים, קצרים. ולא מכיוון שהיא אינה יכולה לחתוך ולערוך וליצור סיפור חדש מן החתיכות המוצעות לה, אלא מכיוון שכל מילה של ריצ׳רד, כל תנועה שלו, מתוכננת ומחושבת מראש.
היא מדמיינת לעצמה מה היתה רואה אילו הציצה במחברת שלו - כל ניע ראש, כל צעד, נראה כאילו עבר כוריאוגרפיה קפדנית. 1. כשאתה אומר כמה קייתי מתגעגעת לניק, הרכן את ראשך וסובב את טבעת הנישואין שלך כאילו בהיסח הדעת. 2. זכור להניע את ראשך כלא מאמין כשאתה מספר להם שג׳רי חייך לפני שהוא ירה בניק.
כל רגשותיו של ריצ׳רד, כל מעשיו, מוכתבים מראש, משוחזרים. אבל איפה, היא חושבת, איפה נמצא ניק בכל המופע הזה? איפה הגבר האמיתי, הגבר שאיבדה, ההרגשה האמיתית שאמורה לבוא בקלות ובטבעיות? התזמור המשוכלל הזה, כשיש כל כך הרבה דברים שאמורים להיות ממשיים עבור ריצ׳רד, הוא שממלא את גופה זעם ומעורר בה רצון לקחת את אבלה ולהגיש לו אותו בצורות ממשיות וכואבות.
כשהיא חוזרת אל הדֶק, קייתי לוגמת לגימה ארוכה מהנוזל החמים, מניחה את הכוס על מסעד היד של הכורסה וניגשת אל המטול. היא מסובבת כפתור ומביטה בצמרות העצים המתנועעות בשעה שהסרט נע במהירות קדימה והאלכוהול רותח בקיבתה הריקה.
הרוח נעשית קרה. אם החורף יגיע השנה מוקדם לרוד איילנד, הוא יהפוך הכול לאפור, עכור וחסר תנועה - התפאורה המושלמת למשפטו של ניק. היום, למשל, אחרי שיצאה מבית־המשפט בפרובידנס כדי להגיע אל החניה ברחוב פאקט, היא נעצרה להסתכל איך רוח סתווית קלה מרימה את הלכלוך מן המדרכות ושולחת אותו לאוויר לגובה כמה מטרים במעוף מעגלי מסחרר. היא לא הרגישה טוב כשנשמתה נעתקה לשנייה, כשעיניה בהו במראה בפליאה; אילו הרחובות היו שוממים, היא היתה ממהרת לתוך מרכזה של אותה סופת ציקלון זעירה של עיתונים ועטיפות ממתקים, כשרגליה בועטות וידיה תוקפות. אין זמן עכשיו להפתעות של הטבע: היא רוצה שהדברים יקפאו, שיהיו קרים, שקטים ונטולי צבע, שלב שקט לקראת מה שעומד לקרות.
היא משחררת את הכפתור המאיץ את התקדמות הסרט, לוחצת על כפתור המגבר ומתיישבת בכורסה עם השמיכה ועם המשקה שלה.
גופיהם של ארתור ושרה מזדקפים ורוכנים אליה קלות, בתגובה לשאלה ששאלה אותם מאחורי המצלמה. הם נשענים אחורה על הספה, גופיהם מתקשחים בבת אחת, ועיניהם נראות עגולות ופגיעות.
“כן, חנה, אחותי. היא היתה הראשונה במשפחה שלנו,“ אומר ארתור לבסוף. עיניו הגדולות ממצמצות פעמיים ופונות קלות שמאלה, והוא משלב את ידיו בחיקו. על פניה של שרה עולה חיוך קל, מהוסס, כשהיא מסתכלת ישירות לתוך המצלמה.
“היה לה שיער בלונדיני ועיניים כחולות, שתביני,“ אומר ארתור ומהנהן, “אז אפשר היה לחשוב ‘זאת נראית טוב, בדיוק כמוהם. לה לא יקרה שום דבר רע.׳“
החיוך על פניה של שרה נראה עכשיו מודבק - המבט אל המצלמה נראה כאילו היא מחכה שיצלמו אותה.
קייתי נעמדת עם המשקה שלה, יורדת במדרגות הדֶק אל הדשא הרמוס, הגוסס. היא ניגשת לאט אל המחסן, נזהרת שלא להיכנס לתוך אורו של המטול.
“היינו צריכים לאכול, את מבינה?“ אומר ארתור וקולו מהדהד מן הדֶק לתוך הלילה. הוא רוכן קדימה, ואצבעותיו מתעוררות פתאום לחיים. הן מפרפרות בחיקו כמו עש, אבל שרה נשארת שקטה ועיניה רחבות ולא ממצמצות. “איך אפשר לבקש מאנשים להוציא את הלחם מפיהם, לגווע ברעב יחד איתנו? גם הם היו בסכנת מוות בגלל נוכחותנו בביתם.“
השקט משתרע על פני השנים ומכביד על כתפיו של ארתור עד שגבו מתכופף.
“מה עוד יכולנו לעשות, חוץ מלשלוח אותה?“ הוא שואל לבסוף, אבל גופו, עיניו - שעכשיו הן עוד יותר גדולות מכיוון שקייתי עומדת קרובה אליהן - אומרים שייתכן שהיו גם תשובות אחרות.
קייתי נכנסת לתוך זרם האור ומניחה את ידה על קיר המחסן, ברווח שנראה עכשיו כמו תהום בין ארתור לשרה. היא רואה את האור מנצנץ ונע על ידה, על זרועה, ואחר כך עוצמת את עיניה כשעוד רוח חולפת דרך החצר האחורית שלה, דרך שערה. מעליה העלים מרשרשים בקול רם, זוג של כנפיים מפרפר וחולף ואחר כך הלילה משתתק לגמרי.
כשהיא פוקחת את עיניה היא רואה את הצללים נעים על ידה - הרווח בין חבריה נסגר, וגופיהם שבים ומתחברים.
*
אחר כך קייתי יושבת בחושך, בוהה בקיר הצריף שעליו היו חבריה רק לפני כמה דקות. היא חושבת על אפשרויות, על מה שהחיים מציעים כביכול - ועל מה שהם מעניקים בִּמקום זה. איך ישבה על אותה כורסה ממש באותו יום אחר הצהריים, אם כי אז היא ניצבה בקצה הדֶק כדי לקלוט את קרני השמש האחרונות של סוף האביב על רגליה החשופות. היא נזכרת שהיא היתה שמחה באופן מוזר ביום ההוא, בלי שום סיבה נראית לעין, חוץ מזה שניק אולי יתקשר - שאולי גם הוא חושב עליה בדיוק באותו רגע. ואז צילצל הטלפון, והיא חייכה, ופתאום התמלאה תקווה; היא קפצה ממקומה, מיהרה לתוך הבית. ענתה לטלפון, כמעט בלי נשימה, והמשיכה לחייך.
כעבור פחות משעה היא חיכתה בצידו האחר של החלון והכריחה את עצמה לעמוד - להחזיק מעמד.
רק כמה שניות, אמרה האישה לצידה, לאשר את הזיהוי.
בתוך כמה שניות עמד ניק להעניק לקייתי עוד חלק מחייו, באופן שאין ממנו חזרה: תמונה שתיחרת במוחה לנצח ותתמזג עם כל זיכרון שיצרו יחד אי פעם. בכל פעם שהיא נזכרה במשהו ספציפי ביניהם - שיחת אגב בארוחת ערב, בוקר אביבי מוקדם במיטה, כששניהם חבוקים, או ויכוח לוהט בקשר לאמו - אותה תמונה חדשה שלו היתה מפלסת לעצמה דרך אל פני השטח, כופה את עצמה על התמונה האחרת, המרגשת, או הרגילה. קייתי לא היתה מסוגלת לסלק את התחושה הכמעט קולנועית של הרגע, את האיכות המטושטשת, החלומית, של מה שעמד לקרות; היא דמיינה את הווילונות נפתחים, את נשימתה נעצרת, את עיניה המשוטטות על פניו האפורות של ניק כשהדם אזל מפניה. התמונה האחרונה הזאת שלו נחרתה עמוק בתוכה ודחפה הצידה כל מה שהיה קיים לפניה. היא ראתה את תנועת הראש הקצרה שלה לכיוון האישה שהתעקשה לעמוד קרוב מדי, כאילו חיכתה לראות את התמוטטותה הבלתי נמנעת של קייתי על הרצפה.
סביבה הסתננו קולות כמו דרך צמר גפן: דלת נפתחת, צעדים מתקרבים -
עמומים ומרוחקים, אבל עדיין רועשים כל כך, שהיא הרגישה אותם כמו ציפורניים חדות הנתקעות בצלעותיה. ואחר כך קול, ממש מאחוריה, צונן וצלול:
- באתי לזהות את הגופה.
קנדיס. אמו של ניק.
קייתי הסתכלה ישר קדימה. הניחה את ידיה על אדן החלון. האישה לצידה אמרה כמה מילות ניחומים - קייתי שמעה רק “אשתו“ ו“קִרבה“ ואחר כך את תשובתה של קנדיס.
- הבן שלי עזב אותה לפני חודש. אני האדם הכי קרוב אליו.
קייתי חשה את מבטה של האישה עליה, אבל השאירה את עיניה נעוצות בחלון. כאילו על פי סימן, נפתחו הווילונות וגבר בחלוק לבן הינהן בראשו לעומתה והלך סביב אלונקת המתכת. הוא הסיר את הסדין מעל פניו של ניק והמתין בסבלנות לאישורה של קייתי, מכיוון שהיא הביטה בו, באיש הזה, במקום בבעלה המת. היא ניסתה לנסח תשובה לקנדיס קודם שראתה את ניק בפעם האחרונה. אני ביקשתי ממנו לעזוב. באופן זמני. הוא היה עדיין שלי. אבל לפני שהמילים יצאו מפיה, נשמע שוב קולה הקר של קנדיס:
- זה הבן שלי. זה ניקי שלי.
לבסוף הפנתה קייתי את עיניה אל השולחן, אל הסדין שהתרומם מעל פניו של ניק. היא ראתה את גבותיו העבות, קווצת שיער כהה, לפני שהסדין כיסה אותו שוב לגמרי. היא נאבקה בדחף להלום בזכוכית בכף ידה, לצרוח: חכו, חכו - לא ראיתי.
היא חשה עליה את מבטה של קנדיס וסירבה להסתובב. לקייתי לא היה במה להתבייש - היא לא עשתה שום דבר רע. ניק היה חוזר אליה.
- הוא היה אדם מבריק, אמרה קנדיס בסופו של דבר לגבה של קייתי. גאה ומאשימה בו זמנית.
קייתי הקשיבה לצעדיה המתרחקים של חמותה (האם עכשיו היא חמותה לשעבר?) והצטערה שאינה יכולה לצעוק עליה - להטיח בה את התגליות האחרונות שניק חלק איתה לפני שעזב, סוד מן הסודות שבין אישה לבעלה, שהיה הורס את קנדיס בלילות הבדידות שלה.
אחר כך ייחלה, בניגוד לרצונה, שאותה תמונה מייסרת של ניק תיחרת בזיכרונה, שתמחק כל דבר אחר שקרה לפני אותו רגע. במקום זה, במקום להסתובב לבסוף ולראות את אמו מתרחקת, בראש זקוף ובתחושת ניצחון מוזרה.