לקחתי את הספר הזה בלי תקוות מרובות. לשואלים למה לקחתי בכלל, אם לא היו לי תקוות, אספר את הקינה הקבועה והמתמשכת שלי על המלאי בספריה היישובית ועל איך הוא הולך ומתמצה מאליו, ולא כל כך מתחדש. לשאר האנשים שכבר מיצו את הקינות שלי אגיד שאני מחפשת גם ספרים ממקורות אחרים, אבל אלה אינם מהווים תחליף הולם לספריה קרובה לבית שאפשר להיכנס אליה שלוש פעמים בשבוע.
על פניו תמצית הספר מגלמת בתוכה שיאים של מלודרמטיות: קייתי היא אלמנה צעירה, בת שלושים ושתיים. הספר מלווה אותה במהלך המשפט המתנהל נגד הרוצח של בעלה, גבר שסובל פיגור. לא זו בלבד, אלא שהוא מוכר היטב לקייתי, כי ניק בעלה היה המטפל בדיבור שלו, ושניהם גם יחד אמצו אותו והכניסו אותו אל ביתם. אם משפט רצח סנסציוני כזה לא מספיק, הרי שהמחברת הוסיפה לתבשיל גם ניצולי שואה, וליהקה את קייתי בתור היוצרת של סרט דוקומנטרי עליהם. סרט שהיא בורחת אליו כל אימת שהעולם והחיים קצת גדולים עליה.
נשמע נורא, אני יודעת. ואלמלא המחסור בספרים והאיום הגלום בשבת גשומה, ושהות בבית הורי העמוס ספרי היסטוריה מלחמתית לעייפה, היה גדול מאוד. כך שלקחתי את הספר. ואני שמחה לבשר שהציפיות לא התממשו.
זה ספר נהדר. המשפט הוא רק תירוץ, ולמעשה זה ספר המסע של קייתי אל תוך עצמה. במהלך המשפט היא צריכה לבחון את יחסיה עם העולם כולו. היא צריכה לצאת מקונכיית האבל על ניק, ולבדוק בסביבה שלה מי תומך ומי לא. חמותה אינה מקור לתמיכה, אבל זה היה ברור מאוד, מן ההתחלה. החברים של ניק, האנשים שעבדו איתו, מתגלים כולם כתומכי הרוצח הרוצים בשלומו, ועל כן מתייצבים מיידית נגדה. החברות שלה אינן - אחת רחוקה פיזית, ואחת השקועה בסיפור גירושים אישי. השכנים משפילים מבט, אבל לא מסייעים. ההורים והאחות - מראים דאגה מובנת, אבל לפעמים מעצבנת. ומעל לכל היא נזקקת לפרשנות אישית ולפענוח מסכת היחסים שלה עם ניק, הבעל שנרצח. אבל עוד לפני הרצח היו סדקים חמורים בחיי הנישואים שלה. מי זאת קייתי בלי ניק? מי זאת קייתי בכלל? מה רוצות החברות שלה בחברות איתה? מה רוצים השכנים? למה האחות דנה היא האחות האהובה והיא לא? למה ג'רי ממשיך לשלוח לה ציורים? ולמה הזוג כהן חיטט כל כך בשאלות, במקום לענות על שאלותיה-שלה, ואחר כך התאבדו לפני סיום הפקת הסרט?
התשובות לשאלות האלה מתגלות במהלך הספר, שהוא גם מהלך המשפט של ג'רי. לא ספר קל לקריאה, היו חלקים שנזקקו לקריאה חוזרת כדי להבין אותם עד הסוף, אבל בהחלט מומלץ.

















