****
לא מזמן הציף את רשת הוואטסאפ סרטון על אשכנזי דוש שנכנס למוסך וכמובן שקורעים אותו במחיר ומכניסים לו "את האלמנט", כי מה לו ולמכוניות, למוסכים או בכלל לדברים שמתלכלכים מהם. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, על פי יוצרי הסרטון, זה לשכור לעצמו ערס אישי שילווה אותו למוסך או בנקודות בעייתיות אחרות בחיים, וכך ייחסכו ממנו עימותים מיותרים.
תוך כדי קריאת הספר, לא יכולתי שלא לתהות איך זה נראה כשדוידי רוזנפלד נכנס למוסך. כי מצד אחד, הוא רוזנפלד, שזה בקצה המרוחק ביותר (למעט אישה בשם אדווה רוזנפלד) בסקאלת הפרידמנים המתים. מצד שני, נראה שהוא מדמיין כל כך טוב איך באמת חושבים ומתנהגים ערסים, בדואים, פושעים או תושבי לוד, עד כך שיש מצב שאחרי שתיים שלוש מילות פתיחה המוסכניקים מדלגים על הרוזנפלד ועושים לו קפה שחור קטן בזמן שאחד מהם עושה לו פלגים פלטינות ואלמנט בחינם?
כאחד שמשלם שנים רבות מחירים מופקעים במוסכים מורשים, ושפגישה עם נרקומן בחדר מדרגות מואר בתל אביב עושה לו דפיקות לב של עשר דקות ושבחיים לא שאל אישה שנראית כמו זונה מה השעה, אני נוטה להאמין שגם דוידי משלם כמוני על האלמנט במוסכים. שהוא רק מדמיין איך זה להיות ארז בראון החוקר הפרטי שמשתפשף בקיר האחורי של החיים, ושהוא יכול להרשות לעצמו את הלכלוך רק בדמיון הספרותי שלו. ארז בראון יכול לדבר עם בדואים או מאפיונרים, ויכול לחלוף על פני החיים בנונשלאנס של אנשים שלא שמים זין, אבל דוידי רוזנפלד לא יכול, ויש לי יסוד סביר להאמין שהוא גם לא רוצה. גם כי הערס דוידי רוזנפלד לא היה שואל אותי בפייסבוק כל כמה ימים אם הספר כבר הגיע ובוודאי לא היה מגיע אלי ביוזמתו בשבת בבוקר ונכנס לביתי בחביבות מהוססת באמצע הכנת קציצות לילדים כשאני חצי ערום רק כדי לתת לי את הספר בחשש שבדואר הוא כבר לא יגיע. כי לדוידי רוזפלד איכפת, ולדמויות שלו לא. אז הוא נחמד מדי. אז דופקים אותו במוסכים. סורי דוידי, נו בלק קופי פור יו. ככה הלוגיקה שלי עובדת. תתמודד.
ההצלחה הגדולה של הספר הזה, בדומה לקודמו בתפקיד "פרידה מבבל", הוא בטון שלו. במוזיקה שלו. אפלה, מהורהרת, בלשית, עגומה מאוד, כמעט קלאוסטרופובית. לכל ספר יש מוזיקה משלו, ולפעמים היא לא קוהרנטית או לא מובהקת. כאן מהר מאוד מבינים למה נכנסים, זה כמעט קלישאה של שחור-לבן ושל המפרי בוגארט, של טלפונים שחורים באמצע הלילה ואקדחים מעשנים, רק שבמקום שזה יקרה בשיקגו או ניו יורק זה קורה בתל אביב המקומית מאוד והאמינה מאוד, ובעוד חלקים בחצר האחורית של ישראל שלצערי לא מרגישים מהודקים באותה מידה, כי כמה שמתרחקים מהקומפורט-זון שלנו, ככה יותר קשה להבין מה קורה מחוצה לו באמת. אני לא חושב שאפשר לכתוב על מה זה לגור בהתנחלות בלי, ובכן, לגור בהתנחלות. לפחות זמן מה. ואי אפשר להבין באמת מה זה להיות בדואי מביקור חפוז ברהט ושעתיים שיחה עם בדואי, אפילו אם הדמיון שלך מבריק והאינטיליגנציה הרגשית שלך בשמיים. אבל בדיוק בגלל זה דוידי רוזנפלד כמעט לא מתיימר להיכנס עמוק ולדבר עמוק, אלא לדבר שטוח בשאיפה שזה יעבור וייתן את הסיפור, ככה שכל הדמויות פרט לארז בראון רק משחקות את תפקיד הסטטיסט ולא יותר מזה. לרוב זה עובד, עם חריקות קטנות פה ושם, של "אין מצב שהדמות הזאת היתה אומרת משפט כזה, לא במיליון שנה". הדמות של ארז בראון טובה, הוא חושב הרבה, כמעט בוויס-אובר קולנועי, לפעמים הוא קצת יותר מדי שנון או קוצני, אבל ככה בגדול מכתיב הז'אנר, אז בסדר. ברור שאין פה כוונה לכתוב ספרות קאנונית גבוהה, אלא רצון לספר סיפור, כזה שמתרחב בצדדים מדי פעם לחלום, סיוט או תובנה פילוסופית, ואת המטרה הזאת הספר הזה משיג ביג-טיים.
תודה, דוידי. ניפגש במוסך.
****
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
