• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
החלומות שהורגים אותנו

החלומות שהורגים אותנו

מאת דוידי רוזנפלד

הביקורת של אלון דה אלפרט

תמונה של אלון דה אלפרט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
החלומות שהורגים אותנו

החלומות שהורגים אותנו

מאת דוידי רוזנפלד

הביקורת של אלון דה אלפרט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אלון דה אלפרט
הוצאה לאור:עצמית
שנת הוצאה:2015
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/7
ביקורות על החלומות שהורגים אותנו
הבאה
חני
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 10 שנים

“אמש ביקרנו בשרונה מרקט הסתובבנו ושאפנו לקרבנו ריחות וטעמים נפלאים ומרקם מלא צבעים של ירקות אוכל וא”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•3 דקות קריאה

****




לא מזמן הציף את רשת הוואטסאפ סרטון על אשכנזי דוש שנכנס למוסך וכמובן שקורעים אותו במחיר ומכניסים לו "את האלמנט", כי מה לו ולמכוניות, למוסכים או בכלל לדברים שמתלכלכים מהם. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, על פי יוצרי הסרטון, זה לשכור לעצמו ערס אישי שילווה אותו למוסך או בנקודות בעייתיות אחרות בחיים, וכך ייחסכו ממנו עימותים מיותרים.

תוך כדי קריאת הספר, לא יכולתי שלא לתהות איך זה נראה כשדוידי רוזנפלד נכנס למוסך. כי מצד אחד, הוא רוזנפלד, שזה בקצה המרוחק ביותר (למעט אישה בשם אדווה רוזנפלד) בסקאלת הפרידמנים המתים. מצד שני, נראה שהוא מדמיין כל כך טוב איך באמת חושבים ומתנהגים ערסים, בדואים, פושעים או תושבי לוד, עד כך שיש מצב שאחרי שתיים שלוש מילות פתיחה המוסכניקים מדלגים על הרוזנפלד ועושים לו קפה שחור קטן בזמן שאחד מהם עושה לו פלגים פלטינות ואלמנט בחינם?

כאחד שמשלם שנים רבות מחירים מופקעים במוסכים מורשים, ושפגישה עם נרקומן בחדר מדרגות מואר בתל אביב עושה לו דפיקות לב של עשר דקות ושבחיים לא שאל אישה שנראית כמו זונה מה השעה, אני נוטה להאמין שגם דוידי משלם כמוני על האלמנט במוסכים. שהוא רק מדמיין איך זה להיות ארז בראון החוקר הפרטי שמשתפשף בקיר האחורי של החיים, ושהוא יכול להרשות לעצמו את הלכלוך רק בדמיון הספרותי שלו. ארז בראון יכול לדבר עם בדואים או מאפיונרים, ויכול לחלוף על פני החיים בנונשלאנס של אנשים שלא שמים זין, אבל דוידי רוזנפלד לא יכול, ויש לי יסוד סביר להאמין שהוא גם לא רוצה. גם כי הערס דוידי רוזנפלד לא היה שואל אותי בפייסבוק כל כמה ימים אם הספר כבר הגיע ובוודאי לא היה מגיע אלי ביוזמתו בשבת בבוקר ונכנס לביתי בחביבות מהוססת באמצע הכנת קציצות לילדים כשאני חצי ערום רק כדי לתת לי את הספר בחשש שבדואר הוא כבר לא יגיע. כי לדוידי רוזפלד איכפת, ולדמויות שלו לא. אז הוא נחמד מדי. אז דופקים אותו במוסכים. סורי דוידי, נו בלק קופי פור יו. ככה הלוגיקה שלי עובדת. תתמודד.

ההצלחה הגדולה של הספר הזה, בדומה לקודמו בתפקיד "פרידה מבבל", הוא בטון שלו. במוזיקה שלו. אפלה, מהורהרת, בלשית, עגומה מאוד, כמעט קלאוסטרופובית. לכל ספר יש מוזיקה משלו, ולפעמים היא לא קוהרנטית או לא מובהקת. כאן מהר מאוד מבינים למה נכנסים, זה כמעט קלישאה של שחור-לבן ושל המפרי בוגארט, של טלפונים שחורים באמצע הלילה ואקדחים מעשנים, רק שבמקום שזה יקרה בשיקגו או ניו יורק זה קורה בתל אביב המקומית מאוד והאמינה מאוד, ובעוד חלקים בחצר האחורית של ישראל שלצערי לא מרגישים מהודקים באותה מידה, כי כמה שמתרחקים מהקומפורט-זון שלנו, ככה יותר קשה להבין מה קורה מחוצה לו באמת. אני לא חושב שאפשר לכתוב על מה זה לגור בהתנחלות בלי, ובכן, לגור בהתנחלות. לפחות זמן מה. ואי אפשר להבין באמת מה זה להיות בדואי מביקור חפוז ברהט ושעתיים שיחה עם בדואי, אפילו אם הדמיון שלך מבריק והאינטיליגנציה הרגשית שלך בשמיים. אבל בדיוק בגלל זה דוידי רוזנפלד כמעט לא מתיימר להיכנס עמוק ולדבר עמוק, אלא לדבר שטוח בשאיפה שזה יעבור וייתן את הסיפור, ככה שכל הדמויות פרט לארז בראון רק משחקות את תפקיד הסטטיסט ולא יותר מזה. לרוב זה עובד, עם חריקות קטנות פה ושם, של "אין מצב שהדמות הזאת היתה אומרת משפט כזה, לא במיליון שנה". הדמות של ארז בראון טובה, הוא חושב הרבה, כמעט בוויס-אובר קולנועי, לפעמים הוא קצת יותר מדי שנון או קוצני, אבל ככה בגדול מכתיב הז'אנר, אז בסדר. ברור שאין פה כוונה לכתוב ספרות קאנונית גבוהה, אלא רצון לספר סיפור, כזה שמתרחב בצדדים מדי פעם לחלום, סיוט או תובנה פילוסופית, ואת המטרה הזאת הספר הזה משיג ביג-טיים.


תודה, דוידי. ניפגש במוסך.


****

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של michalro
michalro
תמונה של סקאוט
סקאוט
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של חני
חני
תמונה של עוזי
עוזי
תמונה של נועם
נועם
תמונה של שין שין
שין שין
א
אור
32קוראים|גיל ממוצע55|56%נשים

על המבקר

תמונה של אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

ותיק
חבר מזה 17 שנים
446 ביקורות•60 נבחרות•14,005 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות446
ביקורות נבחרות60
לייקים שקיבל14,005
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת153ספרות מקורית92מתח ריגול והרפתקאות84

דיון על הביקורת

44 תגובות
נצחיה
נצחיה•לפני 10 שנים

השכונה - עוזר חלקית,

בגלל שאם קווי המתח הגבוה שמובילים אל השכונה חשופים בחוץ הם אלה שעלולים להיפגע ברוח עזה או משהו אחר, ואז מה עזרנו. ועד עובדים הוא תמיד לטובת החזקים, אלה שנכנסו פנימה, ולרעת החלשים שנותרו בחוץ, ככה זה. לא ככה זה אמור להיות, אבל זה מה שקורה. לכן ספק אם יצליחו לערער את הקיר הזה. וכשאומרים לי "להגדיר בצורה ברורה" אני מקבלת חררה כי זה מבשר לי על ועדה, ונהלים, ובירוקרטיה, ועוד פקידים שיתחזקו את הבירוקרטיה --> ניהול הרבה יותר מסורבל והרבה יותר איטי.
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 10 שנים

אצלנו כל השכונה מוטמנת באדמה

ומה זה עזר? הסכמי העובדים שלהם לא מאפשרים הזזת צוותים כתוצאה מוועד חזק שדואג לרווחת העובדים (קרי, יש להם כמה שבועות קשים בשנה וביתר השנה הם בכוננות בתשלום וזה אחלה). לא חסר שום ציוד ושום בטיח. אם יצליחו לערער את הקיר הזה ולאפשר הזזת צוותים ו/או להגדיר בצורה ברורה יותר מה זה מצב חירום שמאפשר הזזת צוותים, נפתרה הבעיה.
נצחיה
נצחיה•לפני 10 שנים

אני מתעצבנת על הכל במקביל.

גם על אספקת החשמל לעזה אני מתעצבנת (אם כי במקרה ההוא דווקא היה נחמד לי שעובדי חברת החשמל עשו שרירים ולא הסכימו לתקן קווי מתח שנפגעו כל עוד האיזור מסוכן). וכן, מעצבן שתשתיות הכרחיות תלויות על חוט הסערה, ולא (למשל) מוטמנות באדמה כמו מה שסביר לעשות. בנוגע לפתיחת שוק החשמל - חשוב להבין שיש שלושה שלבים נפרדים (ייצור, הולכה, אספקה) היום יש חברה אחת ששולטת על כולם, ואנחנו לא מכירים משהו אחר, אבל אפשר להפריד, ואפשר (ומומלץ) להפריט. בהנחה שבמדינה קטנה הייצור אולי לא רווחי לאף אחד, הוא יכול להישאר ממשלתי, אבל זה לא אומר שההולכה והאספקה צריכים להיות בידי היצרן.
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 10 שנים

מה כל-כך עצבים

להפעיל גנרטור? נראה לי הרבה יותר עצבים לזרוק 1,500 ש"ח מוצרים מהמקררים (למרות שגם את זה לא הבנתי כי זרקתי רק 10 ש"ח של קופסת חומוס). אותי מרגיז יותר שאני חיה בעולם אלחוטי והתקשורת שלי תלויה על "חוט הסערה" ואם אני רוצה קו טלפון שלא מחובר לחשמל, אני חייבת לשלם דמי מס קבוע לבזק. זה באסה. לא מאמינה שהפרטה תעזור. אף חברה פרטית לא תקים תשתית חדשה אלא תסתמך על תשתית קיימת של חברת החשמל ואם כך, אז מה זה כבר משנה. וועדי עובדים חזקים זה טוב (במיוחד אם עובדים במקום עבודה כזה) אבל החוכמה היא לדעת לא לעשות שריר חזק מדי, ובמקרה של חברת החשמל, הם לא ידעו מתי לרדת מהעץ, להכריז על מצב חירום ולצאת גיבורים, ובמקום זה נתפסו עם המכנסיים למטה בבית הדין לעבודה. אז אחרי שהבנו מה זה שביתה איטלקית, הנה לכם נוסח צרפתי: https://www.youtube.com/watch?v=JXzCuOX0CbU&feature=youtu.be
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

גם כאשר יש יותר חברות ממונופול או דואופול השירות, אפעס, עלול לאכזב מאוד.

אני בגישה שאם זה של הממשלה, שיעשו את זה כמו שצריך, ואם מפריטים - אז עד הסוף. גם לפני חמישים שנה אם היית שולחת מכתב הוא היה מגיע למחרת. כי השירות היה פשוט והמדינה יכלה לו. אבל ברגע שנוצר יצור הכלאיים הפרטי/לאומי הזה בשם דואר ישראל, עם עוד חברות קטנות שנותנות רבעי שירותים, ככה זה נראה. ולמרות זאת אנחנו נהנים, לפחות כרגע, משירות חשמל לא רע, בשאיפה שצינור הגז הטבעי היחיד ממאגר תמר לא יינזק. והוא יינזק. גם כי במתווה הנוכחי אף אחד לא מכריח את חברות הגז לסלול צינור שני. חוצמזה, אני הרבה יותר מתרגז שהחשמל של עזה הוא על חשבוני מאשר שמישהו מינה את הסבתא שלו לטכנאית חשמל. זה גם עולה לי יותר. וועדי עובדים חזקים הם גם, לעתים קרובות, מונופול. באסה.
נצחיה
נצחיה•לפני 10 שנים

החוויה שלי אחרת, ובכל זאת הזדהיתי וכאבתי עם קורבנות התוקפנות הנוכחית.

כי הפעם זה היה כפר סבא-רעננה-הרצליה, ובפעם אחרת זה יהיה שוב אני, או מישהו אחר. אני רוצה להאמין שבמקרה של פתיחה לתחרות (כי להפריט ולתת תנאים של מונופול זה לא לעשות שום דבר, ודואופול כמו שיש היום עם הוט ויס הוא כמעט בדיוק מונופול), המצב יהיה שונה. יתכן שההתנהלות תהיה איטית, לפחות בתיקונים, אבל עדיין יש סיכוי שלא. וכן, תחשיבי החברה לא יהיו על חשבוני. וכן, אולי יהיה צורך לקנות גנרטור. או שתהיה חברה שתשכיר גנרטורים ותתחזק אותם. גם היום, אגב, יש הרבה אנשים שיש להם גנרטורים פרטיים או קבוצתיים. ואני לא מוציאה מידי ספק שגם עובדי הדואר נוקטים שביתות איטלקיות. יכול להיות. אנשים, ובעיקר ועדי עובדים, לא אוהבים שום דבר שמזיז להם את הגבינה, ובוודאי שהם מתנגדים להתייעלות. ואם המדינה לוקחת שירותים על עצמה (היא לוקחת יותר מדי, למשל חינוך, אבל מילא) - אז מי שעובד תחת חסות המדינה, שיידע שהוא אינו רשאי להתאגד ואינו רשאי לשבות.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

אז החווייה שלך, נצחיה, היתה אחרת. אז מה?

אז את אומרת שמשכורות העתק והנפוטיזם לא יהיו על חשבונך במקרה של הפרטה? הרשי לי לגחך. אז משהו אחר היה על חשבונך, והשירות הוא לא היה בדיוק טוב או זול יותר, ויש מצב שהיית נאלצת לרכוש, כמה מבאס, איזה גנרטור על חשבונך, שגם הוא לא היה פועל בזמן פקודה, כי צריך להפעיל גנרטור אחת לכמה שבועות אחרת הוא לא נדלק, ולמי יש עצבים להפעיל גנרטור? ובקטע הזה אני כמעט מסכים עם פואנטה. הלוואי שנוכל להיות מוכנים יותר. אם חברת החשמל היתה מופרטת, אז יש יסוד סביר להניח שהשירות בכמה החברות האלה שהיו מספקות את החשמל היה מובחר ונעים כמו השירות הנוכחי של חברות הכבלים, הטלפוניה או הגז. התבאסת על כך שחיכית 40 שעות בלי מים ובחושך? אני פעם חיכיתי, בקרייסיס מזעזע מבחינתי עם לקוחות לחוצים בחו"ל, עשרה ימים (!) להוט שיחברו לי את הטלפון והאינטרנט, בזמן שחזרו ואמרו לי שיש צוות שמטפל לי ממש עכשיו בחיבור. ולגבי הדואר - עד לפני שנה שנתיים הכול היה בסדר, פחות או יותר, עם הדואר. החבילות היו מגיעות איכשהו, ומכתבים רשומים הגיעו בפחות מחודש. זה לא מוזר קצת, שאם כל צעדי ה"התייעלות" האלה שעושים, כמו לסגור קווי חלוקה וביטול תיבות הדואר ברדיוסים מטורפים, דווקא עכשיו, לפני הפרטה נוספת, הכול צולע ומבאס? ואני, שאין לי עצם סוציאליסטית אחת בגופי, חושב שלפעמים, עדיף שדווקא המדינה תיטול שירותים מסויימים, כמו דואר, חשמל, בתי חולים ושירותים חיוניים אחרים. לפחות שם, הרגולציה עבדה מתישהו.
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 10 שנים

אני חושבת

שלא יקרה שום אסון אם אנשים יצטיידו קצת יותר למצבי חירום, ללא שום קשר לציפיות שלהם משירותי המדינה. הנוחות והשפע הם מראית עין, התלות שלנו בחשמל ובאינטרנט היא גדולה מדי ודרושה מידה לא מבוטלת של שינוי במחשבה כדי לחיות בשלום עם מצבים כאלה ולא להתפקע מעצבים. אפרתי, צוואר הבקבוק של הדואר מחו"ל הוא בכלל לא בדואר אלא בנתב"ג, בחדרי ביקורת ביטחונית. בזמן שאנשים עם סכינים יכולים להיכנס לקניונים באין מפריע, בנתב"ג מחפשים פצצה איראנית בחבילות של נעליים. ככה זה.
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

בעניין הדואר, זו שערוריה. מי אשם? בטח לא העובדים המסכנים.

בתור אחת שכבר קונה בגדים ונעליים ותיקים בחו"ל ונכדי לבושים בבגדים של נקסט, ואיזה בגדים ואילו מחירים מצחיקים, אני מבינה שקשה לעבוד עם כוח אדם מינימליסטי, ולמיין מיליון חבילות יותר מאשר לפני חמש שנים, אבל בתור אזרחית המדינה אני מבקשת לקבל את הדואר שלי בזמן. אבל לצערי, לא רק שהספר של דוידי, אם יגיע לא יגיע בזמן, אלא שדברי דואר רבים לא יגיעו בכלל. וכן, נצחיה, גם היום חנויות הבגדים בארץ ממשיכות לחגוג על חשבוננו.
נצחיה
נצחיה•לפני 10 שנים

זווית טפשית מאוד, וסליחה.

השנה היתה לי אספקת חשמל סדירה, והיה לי נעים מאוד, להשתתף בצערן של חברותי מכפר סבא ורעננה שהוזנחו לשבת בחושך. וכן, הן הוזנחו. יש תיעודים על שביתה איטלקית, בגיבויו של ההוא, מיקו צרפתי, שדרור פויר כל כך מגן עליו, ואין לי מושג למה. לעומת זאת לפני כמעט שנתיים, כשכל האיזור שלי קרס בשלג, המשיכו המהנדסים היקרים של חברת החשמל בנופש היקר שלהם באילת, ולא עלה בדעתם לעלות צפונה ולעזור. ולא, ועד העובדים לא הרשה לנייד צוותי עבודה ממקום למקום. וכך היינו 40 שעות בחושך, ובלי מים (כי משאבות המים זקוקות לחשמל, מסתבר, והגנרטור שמגבה אותן מספיק לזמן קצוב). זו היתה וואחד שביתה, ועוד אחת כזאת שהכריזו עליה מראש. בריונות מטורפת וחסרת אחריות, שהשאירה נכים בלי יכולת להשתמש במעליות, וקשישים וחולים בלי מחוללי חמצן, ועוד ועוד. עכשיו, אומרים לי שהפרטה (מונופול של חברה אחת הוא לא הפרטה) לא תעזור כלום, ושזה יהיה כמו עם חברות הכבלים. ובכן - יכול להיות, אבל אז משכורות העתק והנפוטיזם המושחת לא יהיו על חשבוני. בנוסף יכול להיות שזמן סביר לתיקון תקלות, בטח במקרה של "סופה" אינו 3 שעות, אלא הגיוני יותר לייצר טווח של 30 שעות. ובכן - שיהיה. תודיעו מראש, אנשים יקנו גנרטורים פרטיים, יאגרו סוללות חלופיות ואבקת חשמל, ויסתדרו. להודיע על 3 שעות, ואז עוד שלוש שעות ואז עוד ועוד, כשבכל הזמן הזה יש צוות תיקון, הוא אפילו מחוץ לבית שלכם, אבל שותה קפה ומעשן סיגריה עד שמיקו יגיד לו לתקן - זה פשע! וזה יותר פשע מהדואר. עובדי הדואר מקבלים גרושים, תנאי ההעסקה שלהם באמת קשים, אף אחד לא חשב שהתפתחות האינטרנט תביא יותר שימוש בדואר ולא פחות (בעיקר בחסות חנויות הבגדים בארץ שמסתבר שחגגו רווח אדיר על חשבוננו כל השנים), ואם לא מגיע דואר - זה לא נעים כל כך, אבל לא כזאת סכנת חיים.
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 10 שנים

זווית מעניינת אבל

מבלבלת באותה מידה. ראש עיריית כפר-סבא טען שהצוותים של חברת החשמל הגיעו לטפל בתקלות רק ב- 9 בערב והחשמל נפל ב- 9 בבוקר. יש מצב שגם הוא ניסה לתקוע ספין לתושבים כדי שלא יאשימו אותו? הייתי מעזה לומר שהמצב קצת יותר מורכב מזה וגם לא הייתי שמה את כל הביצים בסל של דני רופ החזאי הלאומי ומכריזה שכמעט חטפנו טורנדו. אבל, בלי קשר לזה, על גופתי המתה הייתי מוצאת את עצמי עובדת בחברת החשמל / משטרה / כבאות או אחת מאלה: מוקדנית, מלצרית, מורה, פקידת מס הכנסה / ביטוח לאומי / דואר / עירייה. זה מעגל קסמים של כפיות טובה ומיאוס הדדי שלא יוצאים ממנו. ובדואר מתכוננים לטורנדו שיגיע אחרי ההזמנות של 11/11 ואף אחד לא טורח להבין שהם לא מקבלים אפילו אגורה אחת שחוקה על כל החבילות האלה מחו"ל שיורדות עליהם כמו גשם זלעפות.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

ממאיסים עלינו את הדואר בכוונה תחילה, בדיוק כמו מה שקורה עם חברת החשמל. היו לי חשדות בעבר, אבל כשקראתי את הטור האחרון של דרור פוייר הבנתי שהחשדות שלי היו מבוססים.

הנה, למי שרוצה להבין למה הוא כועס: http://www.globes.co.il/news/docView.aspx?did=1001076806
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

לצערי, בכל יום אני נוכחת ביעילותו של הדואר. פה זה ספר, אבל מסמך חשוב נשלח בעניין משפטי

מבית המשפט והגיע אחרי חודשיים!!!
דוידי
דוידי•לפני 10 שנים

הסיבה היחידה שאלון קיבל את הספר באופן אישי

כי לדואר לוקח חודשיים עד שהוא מגיע למודיעין הנצורה... בגבעתיים המצב יותר טוב. מקווה שתהני חני ואפרתי הצבי ישראל על במותיך חלל יגיע רק לר ידוע מתי היכן ובאיזה אופן לפני הקיץ אני מקווה.
חני
חני •לפני 10 שנים

כן זה דוידי בדיוק כפי שתיארת .בן אדם שאכפת לו.

כל מילה שלך נכונה,בדיוק קוראת ומתמוגגת. מבחינתי זו חגיגה.
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

שין, יקרה, תגידי תודה. אני בדרגה עוד יותר נמוכה: אלי הוא נשלח בדואר וטרם הגיע...

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

מה, לא קיבלת מגש סושי ענק וואוצ'ר לעיסוי זוגי בספא בהרצליה יחד עם הספר? מוזר

שין שין
שין שין•לפני 10 שנים

סליחה??!! אליך הוא הגיע באופן אישי ואני קיבלתי את הספר בדואר?

נרשם עלבון כבד בגיזרה הפולנית.
נתי ק.
נתי ק. •לפני 10 שנים

דיון פילוסופי התפתח כאן:-) קצת צחוקים על הבוקר!

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

שונרא, מה את מכניסה לי שוב את האורגנזה הזאתי. אני לא נופל לפח הזה עודפם

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

אני לא יודע להסתדר עם מחמאות. כולה קציצות.

פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 10 שנים

אבל תככללל'ס, מה קשור גרעינים?

גם איינשטיין הוא באותה סקאלה. ואני דווקא הבאתי כאן מחמאה, מרוב התרשמות והתפעלות. אבל מה? חיכיתי שעות ליד הדלת וכלום לא קרה. שליח לא בא. שליח גם לא מטלפן.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

אני מכירה תחתיות של ספלי קפה וכאלה. מה זה תחתיות של אוטובוסים?

והעליוניות של מוניות - באיזה צבעים הן מגיעות והאם יש משהו לא מחמם מדי שמתאים לחורף הישראלי? עליונית של מונית מאורגנזה, למשל.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

סליחה. פשוט דיברת פה על האלמנט ללא ההקשר המקורי, אז חששתי מהנורא מכל

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

דההה! אני מכירה את זה עוד מהתקופה שאתה היית בשא"ש.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

בעת ההיא הייתי בגיל שלא ידע להבדיל בין תחתיות של אוטובוסים לעליוניות של מוניות.

לגבי האלמנט, יש לי תחושה שאת צריכה לשמוע את זה: https://www.youtube.com/watch?v=FHdgfjEPqLM. דלגי לדקה השמינית.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

אבל האם יצא לך להיות בתוך אוטובוס שהיה על ליפט, זו השאלה.

ואם נשארת למטה, אני מקווה שלפחות ראית לו את האלמנט.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

בבקשה. אבל אני חייב, במטותא, להתעקש כאן. אולי הוא פילוסופי, אבל הוא לא ספר מתח אלא מה שקראו פעם ״בלש״.

וככזה, הוא עושה בדיוק מה שצריך.
דוידי
דוידי•לפני 10 שנים

אני פוחד ממוסכים ולא מבין כלום במכוניות

אבל חלק גדול מהתלמידים שלי הם מוסכניקים אז גם אני קצת וכמובן שביקרתי בלוד תחתית דהמש רהט ואפילו לכלא באר שבע נכנסתי והצלחתי לצאת. תודה רבה על הביקורת אלון ואני דווקא רציתי לכתב ספר מתח פילוסופי ;)
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

אגב, שונרא. אבא שלי היה עד שפרש מוסכניק ב״אגד״ כך שיצא לי לראות די הרבה פעמים אוטובוס על ליפט.

קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול•לפני 10 שנים

נשפך עלי תה חם כשקראתי את התגובה של שונרא...

מצחיקה. ואחלה סקירה אקרא
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

אני לא מפספסת כלום, בטח לא סמיילים.

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

אפרתי, פיספסת את ה":-)"

אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

אין מצב, אלון! בטח היו הרמות גבה, אבל היינו מקבלים אותו בכל הכבוד הראוי. אני גם גרה באיזור

שעד לפני שנה נסעו בשבת, ככה שמסביב הכל הולך ונוסע. דוידי, אגב, לא זר בכלל לנושא הדתי, כך שמשפחתי (לא אני) הייתה בטח יותר מופתעת ממנו. אבל אמבולנס?... אבוי.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

פואנטה, זה היה ככה לפני הצהריים. אבל תככל'ס, גם בשבתות אין לי בדרך כלל את הקטע הזה של רגל על רגל וגרעינים שחורים, ועיתונים אני מקפיד לא לקרוא גם ככה.

וכן, אפרתי, אצלך הוא היה בטח יוצא באמבולנס :-) שונרא - כתבתי "גם".
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

כאילו לא התנפצו לי מספיק אשליות בסימניה, עכשיו אתה גם אומר לי שאין לך אוטובוס אלא רק אוטו?

ככה, בצהרי היום, בלי אילחוש? רחמנות.
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

אלון, אני הייתי משדרגת את זה.

מישהו שילך במקומי למכון כושר, שיעשה במקומי טיפול שיניים, יאכל רק גבינה וקש וגבבה, וכן הלאה. הדמיון הוא הגבול ובמקרה דנן, אין לי גבולות.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

יעל ואפרתי, כולנו צריכים כזה. מישהו שיטפל לנו בדברים. סוכן אישי שיפטור אותנו מכל ההתעסקויות בחיים, בעבור עמלה קטנה.

אני מריח סטרטאפ-סוכן אישי לעניינים פרטיים. 15 אחוז נשמע לי סביר. מישהו שיילך במקומנו למוסכים, ינהל משא ומתן עם רופא השיניים, יצעק על הילדים בלי רגשות אשמה ויריב עם בן או בת הזוג וייתן לה לנצח.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

שונרא, אני נוסע באוטובוסים. אבל גם יש לי אוטו. כזה אני, איש העולם הגדול.

אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

אני חשבתי על משהו אחר. דוידי מופיע לי בשבת בבוקר עם הספר...

פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 10 שנים

ערס זאת לא הגדרה מדויקת.

אפרתי, את בטח מתכוונת לרוּלָה או לג'ק ריצ'ר. אבל התפספס כאן האלמנט המכריע והחשוב ביותר: אלמנט הקציצות! שבת בבוקר, יום יפה, כל האבות יושבים במרפסת רגל על רגל וקוראים המון עיתון ואלון מכין קציצות - פצצות לגבות! אלון, אתה עושה גם משלוחה? אני אשלם אקסטרה על אקספרס עם שליח ערס (אל תשלח בדואר, זה לא יגיע).
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

טוב בכלל איזה ערס בצד למקרי חירום.

מישהו מאיים עליך, לא שילמו לך חוב וכו' תארי לעצמך שאת מופיעה עם איש שרירים בגובה 1.90, הכי גיבורים נמסים.
yaelhar
yaelhar•לפני 10 שנים

סיקרנת אותי לגבי הספר.

מזמן שקלתי לשכור לי איזה ערס לביקורים במוסך...
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

מה אתה מעדיף - לייק בלי תגובה או תגובה בלי לייק? לא משנה. ממני תקבל את שניהם.

הפירגון יפה לנשמה ואתה נשמה יפה. ואת הראשון של דוידי אני מתכננת לקרוא ממש בקרוב. רק לא הבנתי מה יש לך לחפש במוסך אם אתה כל הזמן כותב על הספרים שאתה קורא באוטובוס. אתה לא לוקח את האוטובוס למוסך, נכון? אף פעם לא ראיתי מוסך של אוטובוסים וגם לא מכוני רישוי של אוטובוסים או ליפט של אוטובוסים. שלא לדבר על האלמנט של אוטובוסים. זה בטח וואחד אלמנט. ביקורת יפה, כנה ואמיתית, ואני מנצלש"ת את השני של דוידי כדי לאחל לך שהראשון שלך יצא במהרה.
44 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט

נמסיס

נמסיס

גרג הורביץ

****





משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח.

גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני.
בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד.

אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

****




וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם להתבטא בעדינות, ובכל זאת כשעברתי ליד חלון הראווה של סטימצקי ופתאום ראיתי את הספר הזה, אני חייב להודות שהרגשתי קפיצה קטנה ונשכחת של שמחה ועונג מול ספר חדש, של ״או! הנה משהו שיעשה לי טוב״.
אחרי ״לבד בתיאטרון המוות״, הספר הקודם והראשון של טרי הייז, שהעיף אותי ואולי את הרוב המוחלט של מי שקרא אותו, חיכיתי מאוד לספר נוסף שלו, ואני שמח לבשר שלמרות פסקת פתיחה תמוהה, עבודת תרגום מגושמת משהו, משפטים מרמזי-עתיד, בחירות מבניות מעצבנות ו״בטן״ עלילתית שלא באה לי טוב, הספר מצליח לעמוד איכשהו בסטנדרט של ״לבד ב...״, ולא נפל קורבן לסינדרום-הספר-השני הידוע לשמצה.
לקח לי קצת זמן להבין שקיין, הגיבור כאן הוא לא סקוט מרדוק מהספר הראשון, גם כי משהו בנימה ובניסוחים יותר ממזכיר את ״לבד ב...״. בדמות של מרדוק היה משהו קצת יותר מדי ג׳יימס בונדי וכל-יכול למי שמחפש ריאליזם למרות הז׳אנר המופרך-כנקודת-מוצא, ושמחתי לגלות שכאן, לפחות בחלק ניכר מהספר, זה פחות ככה.
ובכל זאת קיין הוא סוכן סי.איי. איי. שההתמחות שלו היא חדירה ל״אזורים אסורים לכניסה״. אירוני לקרוא את זה במקביל לצפייה בסרטונים אמיתיים של סוכני מוסד מאיראן, ובמיוחד שקיין מסתנן בין השאר גם לאיראן, ולא יכולתי שלא לחייך בזמן היותי בממ״ד כשקראתי בספר על הצורך של ״הטובים״ להתגבר על מערכת ההגנה האווירית של איראן - ועד כמה זה בלתי אפשרי. קיין מנסה להתחקות על עקבותיו של ארכי-מחבל מסתורי המכונה אבו מוסלים אל-טונדרה, מפקדה של מיליציה דאעשית על סטרואידים בשם ״צבא הטהורים״, אשר זומם טרה-פיגוע ראווה בארצות הברית בעתיד הקרוב.
אני אוהב ספרים כאלה. ריגול, ביון, המתח האבסורדי המתקיים בין טכנולוגיית-עילית של לוויינים, כלי טיס חמקניים, כלי נשק משוכללים ובינה מלאכותית לבין התכל׳ס המטונף, האנלוגי והמדמם של השטח. ״שנת הארבה״ סיפק במובן הזה את הסחורה, בגדול. זאת תוך כדי ניפוק משפטים מוכרים להחריד במיוחד בימים האלה, כמו למשל: ״...האייאתולות לא יבלעו את זה בשקט. הם יגררו אותנו לתוך עוד מלחמה שאי-אפשר לנצח בה. הם לא צריכים לנצח, אלא רק צריכים לחכות עד שנהיה מותשים ונוותר. אחרי שאלפים ימותו, נעשה את מה שאנחנו תמיד עושים: נכריז על ניצחון ונלך הביתה בלי שום דבר בידיים״.
בלי גלישה לספויילרים, אומר רק שהספר הזה לוקח מתישהו פנייה עלילתית חדה (ולטעמי האישי, מיותרת) מכפי שהז׳אנר מאפשר בדרך כלל, אבל בגלל שאני רב-חסד ויש בי סבלנות על-אנושית כמעט, סלחתי. עדיין הכול כתוב נהדר, מותח מאוד, למרות שאולי כדאי לחכות עד סוף המלחמה - אם אפשר - כדי שהמציאות לא תעלה על הדמיון בכל כך הרבה רבדים.

אנחנו חיים בזמנים משונים מאוד.


*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
משבר

משבר

רובין קוק

****





שוב ספר שמעורר בי את השאלה העתיקה, למה בכלל אני קורא?
כי הספר הזה לא ממש מעניין, לא במובנים שאני מחפש. הוא ספר די משונה, מין דרמה משפטית שנראית כאילו כתבו אותה כפרומפט, שמגוללת תביעה של רשלנות רפואית שמגיעה לסיומה ונפתרת ברובה על ידי אחד ג׳ק, רופא משפטי. כן, זה לא סתם נשמע כמו פרק בסדרה מתחילת שנות האלפיים על פתולוג שפותר פשעים, זה ככה בדיוק. ואז חייבים לשאול, מה זה נותן לי בחיים? למה קוראים את זה? זה כמו לנסוע באוטובוס לשום מקום. הנה, ישבתי, קראתי, 430 עמודים או משהו של אינפורמציה שמתורגמת באופן נוקשה וכמעט מילולי, אבל מה קיבלתי מזה?

שום תובנה מרחיקת לכת או אפילו לא מרחיקת לכת על החיים, על העולם שאנחנו חיים בו. לא על רפואה משפטית, לא על דרמה משפטית, לא שום דבר חדש על עורכי דין ועל אובג׳קשנים. סתם, סתם, סתם. אז למה? לא יודע. זה לא כל כך מעניין. מה קיבלתם מהביקורת הזו? כנראה שגם לא הרבה. זה לא משהו שישנה למישהו את החיים. מי אני בכלל?

אקזיסטנציאליזם בשבת בבוקר, קווים לדמותו.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

נלסון דה-מיל

****





שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלסון דה-מיל ולן דייטון. נדמה לי ששלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין, העולם כבר השתנה מדי, וכבר אין באמת מקום או הצדקה להמשיך לחמוק מסוכני הק.ג.ב. אפורי העיניים והלב בסמטאות מוכות הצללים של מוסקבה, ברלין או וינה. היום העולם אחר, מתוחכם יותר, מפוכח יותר, ואולי גם מעורר חלחלה יותר, על אף האשליות הגדולות - שהתנפצו בינתיים בשנים האחרונות - שדי, העולם כבר שבע ממלחמות, ודאי החמות שבהן. השחקנים השתנו, ואף על פי שהביון עדיין בועט, ותמיד יבעט, הדברים כבר לא עובדים ככה. בעולם של מטבעות קריפטו ובינה מלאכותית, קצת מפגר לקרוא על מיקרופילם או התחמקות ממעקבים דרך בבואות בחלונות ראווה. מצד שני, עדיין כותבים וקוראים ספרים ממלחמת העולם השנייה, או הראשונה, אז אולי יש עדיין מה להגיד על כל זה. אני לא לגמרי בטוח. קשה להתחמק מתחושת הדז׳ה-וו בכמעט כל ספר בסוגה הזאת, כי אולי לא קראתי את הספר הספציפי הזה, אבל קראתי עשרה אחרים עם שינויים קלים.

הספר הזה יושב יפה במעמקי הז׳אנר. ליד מוסקבה יש מתחם סגור ונחבא מהעולם, והוא בית הספר לקסם אישי של הגברת איוונובה, שבו קצינים אמריקאים שנפלו בשבי בוייטנאם ונחשבים למתים מלמדים חפרפרות רוסיות לעתיד איך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו אמריקאים, לפני שיישלחו להיטמע במערכת בארצות הברית. כאמור, הרעיון הזה לא חדש, הוא כמו הפריקוול של הסדרה ״האמריקאים״, ולא ברור למה מצופה ממני כקורא ליפול מהכיסא בתדהמה על רשעותם ותחכומם של הרוסים, במיוחד לאור מה שמתרחש בימים אלה ממש ברוסיה ואוקראינה, ותכל׳ס בכל העולם. אני לא יודע מה כבר יכול להפתיע אותי, אבל ברור לי שגם היום, בהיותי שבע סרטים, ספרים, סדרות ומהדורות חדשות בטלגרם, עוד לא התוודעתי לקצה קצהו של הפוטנציאל האנושי לרוע.

ואף על פי כן, הספר לא רע. להוציא את כתמי-הגיל של ז׳רגון ותרגום עצי ותמוה (חנויות שבע-אחת עשרה, מרכולים ומשפטים כמו ״מה אתה? צופה ארור?״) הכתיבה בסך הכול סבירה, ויש בו נטייה ראויה להדגיש שקיים טשטוש מוסרי גם מהצד ״הנכון״, המערבי, האמריקאי, שאין ספק שמתקיים גם במציאות האמיתית שבה לעתים רחוקות, אם בכלל, יש אמיתות בינאריות מוחלטות.

לחובבי הז׳אנר, אם יש כאלה עדיין מתחת לגיל 65.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שריון האור

שריון האור

קן פולט

****





קן פולט שולף מהשרוול עוד רומן למשרתות, הפעם על רקע בחינת הבגרות בהיסטוריה שאליה אני לומד בעל כרחי עם ילדיי בימים אלה ממש ויכול לדקלם מתוך שינה כי העאמות האלה לא קולטים אם זה לא בפורמט של סטורי - שורשי עליית הלאומיות באירופה, עיור, חילון, המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, עליית נפוליאון וכן הלאה. הכול יש פה.

הספר, כתמיד אצל פולט, סאגה נעימה לקריאה אך חפרנית רצח, פרי תחקיר מעמיק ומרשים שלו על התקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, מתמקד בדמויות פיקטיביות בתחום טוויית הבדים מעיירה בדרום אנגליה, וכרגיל משבץ אותן היטב באירועים ההיסטוריים, באופן פורסט-גאמפי די מאומץ, אבל וואלה, לרוב זה עובד איכשהו כי בכל זאת פולט סופר מנוסה וחרוץ שיודע את מלאכתו.
תוך עשרים עמודים לכל היותר מבינים מי הטובים ומי הרעים. הרעים - בעלי אחוזות, אצילים, וכד׳ - הם רעים לתפארת, הטובים - בדרך כלל העניים - סובלים בשל היותם טובים, והמלחמה ביניהם (עם נצחונות קטנים לכאן ולכאן כדי לשמור על המתח) מתפרשים על פני כל הספר עד לנצחון הצפוי של הטובים על פני הרעים, לא בלי מחיר כמובן. בדרך העקלקלה אנחנו מתוודעים לחבלי המעבר מכלכלת כפר חקלאית וקהילתית בעיקרה למודל תעשייתי מהיר וחסר פנים ורגש, לחיכוכים המתבקשים בין שכבת האצולה להמון העממי מהמעמדות הנמוכים ובין הכנסיות למיניהן לקומון סנס החילוני, והשינויים הטקטוניים ברמה הבינלאומית, עד לעליית נפוליאון והקליימקס בקרב ווטרלו. פולט מלהטט בכל השדות האלה כמעט בלי להישמע דידקטי או מחנך מדי, אבל תוצאת הלוואי של לאחוז בחבל הזה משני קצותיו מתבטאת בדמויות סטריאוטיפיות בעלות מנעד רגשי דל, שמונעות אך ורק על ידי הסביבה או כתוצאה מדחפים גנריים כמו למשל תאוות בצע, שאפתנות, חרמנות או רדיפת צדק. את ליטרת הבשר לעולם הפרוגרסיבי פולט משלם בצורת תיאור סכמטי משהו של מערכת יחסים הומוסקסואליים ועוד אחת - עוד יותר סכמטית - לסבית, כשאלה מתקבלות איכשהו בהבנה ושתיקה על ידי הסביבה, אלא שבעוד היחסים ההטרוסקסואליים בספר מפורטים לעתים עד לרמה של מי עושה מה ואיך ואיפה ובאיזה גודל, ההומואים בעיקר ״חולקים יצוע באותה בקתה״ יחד ומדי פעם מתנשקים. נו, שוין, בואו לא נגזים.

כמו שכתבתי פעם על אחד מספריו האחרים של קן פולט - החווייה מהספר תלויה רבות באיך שמגיעים אליו. הוא יכול להיות רומן משמים למדי מבחינה ספרותית, ולחלופין ספר היסטוריה מרתק. אני די נהניתי, צלחתי בקלות יחסית את 600 ומשהו העמודים האלה, וגם אם לפעמים העברתי בטעות שני דפים במקום דף אחד, לא נראה שהפסדתי הרבה. ככה זה בהיסטוריה.



*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ללא חרטה

ללא חרטה

טום קלנסי

****




כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה.

מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן מלחמת וייטנאם, כשג'ק ראיין עוד היה ילד ולא נכנס לעניינים. כאן אנחנו מתוודעים לראשונה לג'ון קלארק שלמדנו להכיר ולאהוב בספרים המאוחרים יותר של קלנסי, שאחרי שאשתו מתה (של קלארק, לא קלנסי!) ואהובתו נרצחת באכזריות על ידי סוחרי סמים, הוא עושה שימוש ביכולותיו כ״כלב ים״ - איש הקומנדו הימי המסוקס שלסתו כמו מסותתת בסלע, ויוצא למסע נקם לניקוי האורוות. אני יודע, זה נשמע כמו סרט שראינו מאתיים פעם, ובכל זאת למרות שקראתי את הספר הזה כבר פעמיים בעבר, לפני עשור ומתישהו בגיל עשרים ושתיים - קלנסי עדיין עושה עבודה מצויינת ומגיש ספר מתח ופעולה מהמצויינים בז'אנר, אפשר ממש להרגיש את הלולאה מתהדקת, ואפילו שידעתי איך זה נגמר, נשארתי במתח עד העמוד האחרון. כולנו אוהבים לאהוב ויג'ילאנטים, מצ'רלס ברונסון ועד דקסטר, ואין מה לומר, המנה הזאת מוגשת חמה.

קלנסי, אם היה אפשר לסכם אותו בשתי מילים, הן היו ״אוקיי, בומר״. ההתייחסות שלו לנשים, סמים, זנות, שוטרים וגנבים היא כשל הפנסיונרים שכולנו מכירים, והתרגום, בהתאם, מיושן, נוקשה ומילולי. אנשים קוראים זה לזה בשמות-צופן, קלארק הוא רב-מלחים זוטר, הסמיתסוניאן הוא מוזיאון הטבע הסמיתסוני. funny זה מצחיק, ו"מזיין אותך, בנאדם!" זה... טוב, הבנתם כבר. לא ברור למה מישהו תרגם ככה ספרים בשנות התשעים, בשפה שנשמעה תיאטרלית בטח גם בשנות החמישים. של המאה ה-19. קלנסי גולש פעמים רבות מדי לתיאורי פיצ׳ריהם המגוונים והחדשניים של הספינה ההיא או המסוק הזה, אבל מאידך הוא בהחלט בהחלט יודע לספר סיפור, ותכל׳ס די בא לי לחזור לתקופות שהייתי בולע את הספרים שלו בלי להשאיר פירור. זה היה, נדמה לי לפחות, לפני שהעולם נהיה יותר משוגע ממה שקוראים עליו בספרים.

יאללה, בואו נראה מה נהיה עם העמוס הוכשטיין הזה. קורע אותי לחשוב שלפני כמה שנים הייתי מחליף איתו ״כיפים״ בהפסקה, כשלמדנו באותה כיתה בבית הספר הממלכתי דתי ״לדוגמא״ בירושלים. נו שויין, לפחות אחד מאיתנו הגיע למשהו בחיים, והוא כותב ביקורות ב״סימניה״.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ספר הבצלים הירוקים

ספר הבצלים הירוקים

אהוד בנאי

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״, אבל רק כשיצא ״קרוב״ שנתיים אחר כך זה תפס אותי ממש. הקשבתי לרחוב האגס 1 ומיד הרגשתי בבית, ״פלורנטין״ הרטיטה את לבי למרות שהשיר הוא על רווקה מזדקנת, וכמהתי לאותה עלמה אירלנדית אפילו שבאותו זמן לא יצא לי ולו להריח בת מקרוב. הגעגוע, הכמיהה, הסיפור, החוויות הפשוטות בשירים נגעו ללבי הבוסרי בדרכים שלא יכולתי להסביר אז, ואני רק מתחיל להבין היום.

בניגוד לשניים מהילדים שלי, שמוזיקה שוצפת במחזור הדם שלהם כבר מגיל ארבע או חמש, אצלי מוזיקה היא לכל היותר מין פסקול, משהו שנשמע ברקע, שמלווה את הסיפור של החיים שלי אבל לא מכתיב אותו. ואף על פי כן, למרות שאצל אהוד המוזיקה, הגיטרה, המנגינות והפיוטים מתווים את מסלול חייו, כשאני קורא את המילים שלו - בכל שלושת ספרי הפרוזה שכתב - אני מרגיש שאני הוא, אני מרגיש ורואה את הזכרונות המוחשיים שלו ושלי מבעד לעיניו, שומע את התווים מבעד למילים ומתענג עליהם באמת, אולי בגלל שזה לא דיבור מוזיקלי, ובוודאי לא דיבור ספרותי עלילתי רגיל, אלא חלקיקים של חיים שאי אפשר לא להרגיש את האמת והטוהר והאהבה שבהם, וגם אם לא כתוב בהם כמעט דבר מבחינת תוכן - הם רוויים עד קצותיהם בכל מה שאינו מילולי ונמצא בכל ספר, סרט או חווייה שעשו לי משהו אי פעם.

אני לא מוזיקלי אבל כשאני קורא על החברות שלו עם מייקל צ׳פמן או הג׳ימג׳ומים עם חברים בראש פינה של שנות השבעים, אני מתרגש. אני לא דתי אבל יורדות לי דמעות כשאני קורא על המפגש החלומי בין לייזר (לאונרד) כהן לרב קרליבך, או על הסידור שמלווה אותו לכל אשר יילך. אני צעיר ממנו בעשרים שנה אבל חי בכל מאודי את הזכרונות שלו מבית אביו ודודיו, ומרגיש כאילו הם שלי, אולי בזכות היותם אוניברסליים ואנושיים כל כך, שהלב עולה על גדותיו.

קצרה היריעה לכתוב על החסד שעשה עמי כשהגיע לנגן לצד מיטתו של בני יהלי את השיר, ״אל תפחד״, וכשליוויתי אותו אחר כך אל המכונית, המתיק איתי כמה מחשבות על בתו, והיופי והפחד בגידול ילדים. אנחנו שומרים על קשר מהוסס, והלוואי הלוואי שהייתי יכול לכנות אותו ״חבר״. אולי ברמה הרגשית, האידיאלית, העליונה. לפני שנה וחצי כתב לי:
״אלון יקר
סיימתי ממש עכשיו לקרוא את ספרך "באוויר", קראתי אותו בנשימה עצורה, לפעמים ממהר מדי כי חייב להבין לאן זה מוביל...
ספר כל כך מרתק, מקורי, מטלטל. כתוב נפלא.
תודה גדולה ששלחת לי.
מקווה ששלומכם ושלום יהלי טוב.
חג שמח וכל טוב״


****

תוהה מה לכתוב לו עכשיו.

****

״בערב הראשון אחרי שהסתיימה השבעה על אמי, אבא ואני נשארנו לבדנו בדירה שהתרוקנה מהמוני האנשים שהכניסו לתוכה כל כך הרבה חיים וחום. אליהו אחי הבכור חזר לפנימיית בן שמן, שם עבד כמורה לספרות. הבית היה שקט מאוד. אבא ישב על הספה בסלון, בוהה באוויר, על פניו זקן בן שבוע. אריה בחורף. הוא כל כך אהב את אמא, חשבתי, מה יהיה עכשיו. ואז הוא קם ואמר: אני הולך לטגן לנו כרובית.״

ספר נפלא נפלא.




*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
נינג'ה לבן

נינג'ה לבן

אריך ואן-לוסטבאדר

****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלום (או לודלום, עד היום לא ברור) או קן פולט. כמה עונג, כמה עמוק הייתי צולל, כמה מהר שכחתי מהעולם.

חששתי שאולי קראתי אותו כבר פעם, אבל המילים בגב הספר יכלו לתאר כל דבר ולא נשמעו לי מוכרות. אם כן, רווח נקי. דחקתי הצידה כל מיני ספרים מתוחכמים ורציניים שכרגע גדולים עליי, והתרווחתי על המיטה עם החתול המגרגר, בתהייה אם החווייה שלי תדמה במשהו למה שהיה פעם.

ההתחלה הייתה קשה. למרות שהספר הזה נכתב בשנת 90׳ ותורגם לעברית ב-93׳, התרגום ארכאי להחריד (כיאה לספרים מפעם) וגרם לי לרצות לגרד את העיניים מבפנים מרוב גלגולי עיניים, ועוד לא התחלתי לדבר על עשרים שלושים דימויים (שחוקים עד דק) בעמוד. CIA ו-FBI מתורגמים כס.י.א. ו-פ.ב.י., השרירים משורגים דרך קבע, השיחות נסובות על דא ועל הא, השיער שחור כעין הלילה או כפחם, השמיים הם פלדה ממורקת, השיער בגון החול הזהוב, על הפנים ניסכות הבעות נזעמות, הנשים נאנקות בתשוקה - או מיטלטלות באביונה אם מתעקשים, הרשע מושחת ואפלולי והטוב מפוסל, אכזרי בקטע טוב ונאמן כאל. אין ולו פסקה אחת בספר שכתובה כמו שאנחנו רגילים לקרוא היום. התבאסתי, לא אכחד (הא!).

אבל החזקתי מעמד, ואחרי כמה עשרות עמודים, פתאום שמתי לב שהשפה המיושנת ואפילו הפאתוס המוגזם באקסטרים (בכל זאת, ספר על נינג׳ות וזה) כבר לא מאוד מפריעים לי, ושבמקביל אני נשאב כבעבר לסיפור ולתוכן, מתמלא מתח במקומות המותחים ומתחרמן בחלקים האירוטיים שכתובים בכלל בכלל לא רע, אביונות בצד. מצד אחד יש בספר ובסגנון הכתיבה משהו נאיבי וניואייג׳י שנות-השבעים-סטייל, אבל בניגוד לצפוי מספר פעולה (עם נינג׳ות, כאמור) - הוא לא יורד ממש לתהומות שטחיים של סרטים של ואן דאם או צ׳אק נוריס, אלא מתקיים בנקודת ההשקה שבין פולקלור, היסטוריה, מיסטיקה, אלימות ורוחניות. לא ברמה של שוגון, נגיד, אבל גם לא ברוס לי. בנוסף פוגשים בדרך כל מיני מטעמים בלתי צפויים, כמו למשל ריגול תאגידי ופיתוח של מחשבים עם אינטיליגנציה מלאכותית, לא פחות. אם חושבים על סוף האייטיז, עם התסרוקות המנופחות, הפיצוצים האקסטרווגנטיים, המוזיקה והגסות הסגנונית שדבקה בכל ז׳אנר, מדובר בלא פחות ממאכל גורמה.

בשליש האחרון של הספר, אפילו החתול הרגיש שאני במתח והפסיק לגרגר. בניגוד למנהגי, נדמה לי שאת הספר הזה לא אחזיר לספריית הרחוב אלא אשמור אותו אצלי, ואולי אקרא בו שוב בעוד עשרים שלושים שנה, מי יודע.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט

ביקורות נוספות על "החלומות שהורגים אותנו"

החלומות שהורגים אותנו

החלומות שהורגים אותנו

דוידי רוזנפלד

אמש ביקרנו בשרונה מרקט הסתובבנו ושאפנו לקרבנו ריחות וטעמים
נפלאים ומרקם מלא צבעים של ירקות אוכל ואנשים. בדוכן של החמוצים עמדו ילד ואבא
הילד לקח זית ועוד לפני שהכניס אותו לפה המוכר צעק עליו שלא יגע ושהוא אמור לבקש רשות לפני שהוא לוקח כי הוא היה נותן לו לטעום אבל לא נוגעים בידים.
הילד החזיק את הזית ביד ולא ידע אם לאכול או להחזיר והיה נבוך כמו האבא .הם שניהם לא הבינו מדוע אי אפשר לנגוע.בכל אופן הגסות של המוכר כנותן שרות לא תישכח במהרה. המקום מתיימר להיות חו"ל , ולמרות שכתוב מרקט זה לא שוק ולא ממששים עם הידיים . עשיתי הקבלה לספר כי הספר הנפלא הזה לא מתיימר להיות משהו אחר מלבד מה שהוא. הוא ספר שנעים להתכרבל אתו ולשכוח לרגע את המציאות העכשוית עובדה ששרפתי את האורז כי פשוט שקעתי בו בנעימות ,ובנינוחות נפלאה ולא רציתי להפסיק באמצע כי דברים טובים לא מפסיקים באמצע..

על העלילה

ארז בראון מחפש אנשים נעלמים,אבודים או כאלה שלא רצו שימצאו אותם. הוא לא דופק חשבון לאף אחד, והוא חוקר פרטי שצמד המילים האהובות עליו הוא "אין לי מושג" ובאמת אין לו מושג כי כמעט עד הסוף הוא לא הצליח לחבר את החוטים של הרצח ושל ההעלמות. הוא מתעמר עם המאפיה עם עובדי המוסך ,עם כל העולם ואשתו ,נכנס לאבו כביר דורך למוסכניק על היד ולא מאמין לאף אחד בעולם כולו ,מצידו שהסקפטיזים ינצח כל יום כל שעה. האדישות והסירבול הפנימי שלו ביחד עם חוש הומור ציני ושחור גורמים ממש להתאהב בארז כמו עם הולה של נסבו אתה לא מבין איך בסוף הפאזל מתחבר וכל החלקים יושבים בדיוק במקום שמתאים להם.

ובנוסף לכל הדמות "הלכאורה " לא רצינית של ארז אשתו זרקה אותו מהבית והוא מצטייר ככלב עזוב. הוא לא הטיפוס של ייעוץ זוגי אבל לפעמים הרצון שהגלגל רק ימשיך להסתובב במתכונת המוכרת זה כל מה שרוצים. ומה בכלל אשתו רצתה ממנו אתם שואלים? היא רק רצתה שיאהב אותה כמו פעם! אבל כולנו כבר מכירים את "כמו פעם" ...אין חיה כזאת.

חברו הטוב ביותר והרווק הציע לו רק בית קפה ואולי נשיקה אבל השביע אותו לא להיכנס אתה למיטה .ולמה? בלי למה ,כי כשאישה אומרת לך בפרצוץ שהיא כבר לא אוהבת לא צריך שום למה .

הספר בעל כמה רבדים כשכל רובד יכול להחזיק ספר שלם אם הוא היה בפני עצמו,אבל החיבור של הכל ביחד יוצר "שפה דוידית" ייחודית והומוריסטית..לעיתים הרגשתי כאילו כל הכתיבה עצמה מאוד פיוטית. השורות לעיתים הולכות ומתקצרות או מתארכות אין אחידות בשוליים וזה יוצר סוג של זרימה ומשהו כזה נעים כאילו ספר שירים בידך ולא ספר מתח. ולכן כשהכל מתחיל להיות מותח זה מרגיש כמו להיכנס למיטה עם רגלים קרות בחורף שלאט לאט מתחממות בהפתעה נעימה.

והסוף והחוטים והאם הם מתחברים או האם הסוף טוב זה כבר אתם תקראו, שווה להישאר לסוף!.

יש אפילו חלק פילוסופי בספר היפיפה הזה
ציטוט

"דבר אינו ברור לי עכשיו ובכל זאת אני ממשיך ללכת.
יש כאלה החושבים שניתן לדעת את העולם,שאפשר לפתור את החיים כאילו היו תרגיל בחשבון שכתוב על הלוח,שחור על
גבי לבן.הם אוכלים את הפרי וזורקים את הקליפה?מה אמת ומה שקר?מה חלום ומה מציאות?
אתם, שחותרים אתי במסע הזה לאורך הנהר הכהה שכולו שכחה,יודעים בוודאי שאין לא פרי ולא קליפה,לא אמת ולא שקר,
לא חלום ולא מציאות.רק רגע חולף,בודד,שבו אתה מביט נדהם בירח לבן ענק משתקף לשנייה במים העכורים"

לדוידי ...

הספר לטעמי היה טוב יותר "מפרידה מבבל"! אני חושבת שכל הספר הוא ההומור המיוחד שלך
שמבצבץ בכל שורה וכל כך נהניתי לקרוא.תודה.

לא חשבתי שאורפיאוס קשור למשהו בעלילה ולכן זרקתי אותו החוצה ביחד עם עוד כוכב.

ופעם הבאה שאתה בא עם הכנפיים להביא לי ספר לתיבה תיכנס לקפה ,מקסימום שיקרה לך הוא שתתקבל בחום גדול .זה הזכיר לי את הוגוורטס מהארי פוטר כשהינשופים זרקו את כל הדואר על השולחן בבד אחת. כך זה היה אצלנו וזה היה יותר ממצחיק כשבתוך שבוע היו לי שני ספרים עם שתי הקדשות. וכמובן העברתי הלאה ספר אחד.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•חני
החלומות שהורגים אותנו

החלומות שהורגים אותנו

דוידי רוזנפלד

בואו נדבר קצת על ארז בראון שהוא גיבורו האנטי-גיבור של הספר הזה. ארז בראון הוא בלש פרטי בערך. הוא נחמד בערך, חכם בערך (איך יודעים? הוא ציני...) הוא מלא תובנות פילוסופיות - פיוטיות, המעידות עליו שהוא רגיש. יש לו הורים קשישים – אמו מאבדת את עצמה לשיטיון, אישתו עזבה אותו והם נמצאים בטיפול זוגי. ארז כל הזמן כמה (בערך...) לאהבה שחומקת ממנו. נשמע כמו הישראלי המצוי, לא?
ארז - למרות הפיוטיות והתובנות הכאילו עמוקות - הוא למעשה אדם די שטחי, מרוכז בעצמו וחיפוש האהבה שהוא מצהיר עליו לא משכנע. זה לא בהכרח רע לבלש פרטי – הוא צריך להיות ממוקד מטרה ואוהב לפתור חידות – אבל זה הופך את הספר הזה – שכבר אמרו לפני שהוא כתוב במספר רבדים – לפחות אמין וגם פחות מותח.

הסיפור הבלשי מתמקד באשה שנעלמה – ארז הוא בלש מהסוג שמוצא נעלמים – ובעלה שוכר אותו למצוא אותה. זה לא סיפור מעניין במיוחד, גם עם התבלינים של ארכי-פושעים, יחסי משפחה בעייתיים, אנשים עשירים (שנוסעים ב"יגואר" אם הם עשירים-נורמטיביים, ב"B.M.W" שחורה אם הם עבריינים...) וגם ברסלבים חולמנים המרססים שמחת חיים לכל עבר.
הסיפור המקביל הוא סיפורו של אורפיאוס שחיפש את אוורידיקה שלו בשאול (ותיאורי השאול העתידני בתל אביב הופכים את השאול העתיק לרך מאד) וזכה לבסוף לקבלה בחזרה, בתנאי שלא תביט לאחור.

אז מה אני אומרת? הספר חביב, משובץ בהומור, מתאר יותר את חייו הפנימיים של הבלש מאשר סיפור בלשי קלאסי. הוא משובץ בקטעי פולקלור ישראלים - ערסים ועבריינים מסוכנים, בדואים בדרום, ערבים בלוד, ברסלבים בחלקת אלוהים שלהם בשטחים, וגם מטפלת זוגית, מזכירה שמתכננת חתונה (פרוייקט של שנה ל-פ-ח-ו-ת) הכל בנימה מוכרת ומכלילה.
מי יאהב את הספר הזה? כנראה אוהבי ה"ישראליות", אלה שהאווירה חשובה בעינהם יותר מהעלילה, אוהבי ציניות ושנינות עם כל דבר, ואלה שנמאס להם כבר מהפורמט "הרגיל" של ספרי המתח שלהם...

לפני 10 שנים•yaelhar
החלומות שהורגים אותנו

החלומות שהורגים אותנו

דוידי רוזנפלד

את ארז בראון כבר פגשתי בעבר. הוא בלש פרטי... ההוא מ"פרידה מבבל". הוא עדיין אותו בחור משעשע, ציני, מריר ולא מסופק, אבל קצת יותר מבוגר ושקול. גם הפעם הוא מצליח להסתבך גם עם חקירה שגדולה מדי למידותיו וכמובן גם בחייו האישיים.
ארז מתרוצץ ברחבי הארץ בחיפושיו אחר אישה צעירה שנעלמה ומסתבך בדרך עם רוצחים, שוטרים שלא מחבבים אותו יותר מדי ואנשים עם הרבה מאוד כסף. במקביל הוא מנסה להחזיר אליו את אישתו ואת בנו.

הספר בנוי משני סיפורים מקבילים - הסיפור הבלשי והסיפור הדמיוני, בו גבר מחפש את אהובתו בסוג של שאול. פרקים קצרים של הסיפור הדמיוני משובצים בין פרקי הסיפור הבלשי, עד הסוף בו שני הסיפורים משתלבים.

אני מחבבת את ארז בראון. הוא מסוג האנשים שבקלות הייתי יושבת איתם לקפה, אם כי הוא בטח היה מעדיף בירה באחד הפאבים בתל אביב. הוא לא בלש פרטי מורעל, גם לא גיבור על שצונח עם רובה אוטומתי ממסוק בוער ומציל את העולם, אבל הוא מספק את העבודה. ארז הוא בחור רגיל, שמנסה להתפרנס וחיפוש אנשים שנעלמו, סוגר לו את הפינה. הוא ציני ואני מחבבת אנשים ציניים וזו עוד נקודה לזכותו. הבעיה היא שלפעמים הוא מתנהג כמו ילד. ממש ילד מגודל. אבל זו כבר בעיה אחרת, מחלת גברים כנראה, שלא מצליחים להתבגר אף פעם. אולי גם זו נקודה לזכותו (רק לא אצלי).

אז ארז הוא בלש מאוד ישראלי, אחד כזה לא יכול לעבוד צמוד עם הארי הולה בשבדיה, עם ג'ק ריצ'ר בארה"ב או עם סקוטלנד יארד, אבל ברחובות תל אביב, בבאר שבע או בלוד, שם בהסתמך על נחישות, עבודת שטח והרבה מזל, ארז בראון ימצא את מבוקשו. מצד שני, גם המזל צריך לאזול מתישהו... ואז צריך להתחיל לשלם מחיר אישי כבד.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
החלומות שהורגים אותנו

החלומות שהורגים אותנו

דוידי רוזנפלד

זה ספר עממי, חשבתי לעצמי תוך כדי קריאה, ולא הבנתי מאין צצה בראשי ההגדרה הזו, כי מעולם לא הגדרתי כך ספר. כשחשבתי קצת יותר לעומק כדי להבין את מה שחלף בראשי, הבנתי שהכינוי הזה מתאים מאוד לספר, כי הוא מכיל בתוכו כמעט את כל מה שקשור בהוויה הישראלית וכולל גם הרבה מאוד קלישאות יום יומיות.
ארז בראון הוא חוקר פרטי, ועם מקצוע כזה ברור שיהיו לו חיים מעניינים. הוא נוסע למקומות שונים בכל רחבי הארץ, נפגש עם אנשים מכל קצות הקשת, ובין לבין הוא גם עושה מאמץ להחזיר אליו את אישתו שעזבה אותו, ומוצא עצמו מברר את חייו אצל יועצת נישואים, ותוך כדי הוא גם מטפל קצת בהוריו הקשישים ומטייל עם בנו הקטן. ככה יוצא שאנחנו נחשפים בכל פעם להבדל שבין האמת לבין מה שאומרים לנו. כולם. נדמה שכל החברה חיה חיים שקריים וכולם מנסים לתחמן את כולם כל הזמן. למה? לא ממש ברור.
אין בספר הזה תובנות עמוקות על החיים. נדמה שהדמויות חיות חיים של אין ברירה, כי זה מה שיש וזהו. ברור לי שיש אנשים שחיים כך, והם אפילו מצליחים מאוד, לפחות כלפי חוץ, אבל אני לא מסוגלת להבין חיים כאלה. חיים בלי נשמה ובלי עומק. וזה מה שהיה חסר לי בספר הזה, שחולף על הדמויות בשטחיות וגם לא ממש מסביר את מה שקרה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•בת-יה
החלומות שהורגים אותנו

החלומות שהורגים אותנו

דוידי רוזנפלד

תודה לך דוידי, שהנעמת את זמני בתקופה לחוצה. האזנתי לקולך ונהניתי מכל רגע. כן בתקופה לחוצה, הראש אינו פנוי לנושאים עמוקים, והנה קבלתי לפגישה עם אוירה ישראלית עכשווית, עם חוש הומור ציני, אשר אהבתי מאוד את סגנונו.

זוהי היכרותי הראשונה עם ארז בראון, חוקר פרטי, המחפש מלבד נעדרים גם את האושר והסיפוק בחייו האישיים.
ארז בראון, נשלח לחפש אחר מוטי בן עזרא, שברח עם הכסף של הלקוחות שלו בלי להשאיר כתובת ואחרי רננה ניסנוף, אישה צעירה ועשירה, שלבעלה אין מושג איך ולמה היא נעלמה. בדרך מתגלים כמה סודות של רננה ובעלה.
בחייו האישיים הוא מנסה לתקן את יחסיו עם אשתו, כל כך נהניתי להאזין לטיפול הזוגי. לתסכולך ביחסה של אשתך (ארז בראון), הרגשתי כאילו אתה מחלק מעט טיפים קלים לחיים זוגיים מאושרים יותר.
אהבתי את יחסך לאימך החולה באצלהיימר, האנושיות שבך שבתה אותי. אהבתי לשמוע אותך שר עם אימך לבנך , ומסייע לה במצוקתה (עת לא זכרה את המילים).

החוזקה של הספר הינו באווירה על פני העלילה.
ספר חביב המשלב הומור ציני.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•צילה
החלומות שהורגים אותנו

החלומות שהורגים אותנו

דוידי רוזנפלד

קריא, חביב, שוטף, מהנה, הומור ציני משובח, כתוב נהדר.
ספר ביניים נפלא.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•Tamar