אין ספק שהסופרת כותבת היטב הסיפור קולח ומעניין אבל נתתי רק שלוש כוכבים כי א. הכל מסתדר דרך האמא המפחידה של הסולטן בהוקוס פוקוס ב.הידע שלה ביהדות לוקה בכל כל הרבה חסרים, והתאורים כל כך לא אותנתיים. שני הדברים הללו גורמים לחוסר אמון בסיפור שמעיבים על כתיבה היסטורית משובחת

ההמשך לספר "המיילדת מוונציה", גם הוא תענוג צרוף.
נכון שהעלילה די צפויה, ועדיין.. "בלעתי" את הספר הזה!
הפעם העלילה רובה היא בקונטנסטינופול, התיאורים של ההרמון,
של הרחוב, של הכל- פשוט כיף לקרוא.
מומלץ בחום!

"המיילדת מן ההרמון" הינו המשך לספרה הקודם של רוברטה ריץ' בשם "המיילדת מוונציה". שני הספרים עוסקים במאה השש עשרה, אלא שהפעם רוברטה ריץ' הסיעה את הקורא לחיים בקונסטנטינופול.

כשסיימתי לקרוא את הספר "המיילדת מוונציה", הבעתי את סקרנותי בסקירתי אם אכן יהיה המשך... והנה הוא כאן לפניכם.

חנה ויצחק לוי, יהודים ונציאנים עוזבים את הגטו מנואבו בוונציה, ומתחילים חיים חדשים באימפריה העותומאנית, של המאה השש עשרה.

למרות שציפיתי שהעמוד הראשון של הספר הנוכחי, יהיה המשך טבעי לעמודו האחרון של הספר הקודם, דווקא כאן העלילה מתחילה בכפר קאש בשנת 1578. ציטוט עמוד 7:"בבוקר אביב אחד, כשהשמש נימרה את הסלעים באור זהוב, ייבשה את טל הלילה ושיוותה לעולם מראה מקורצף וצמרירי כשל ענן, עשתה לאה טעות מרה שתוביל למותה. היה זה דבר פעוט-עניין חסר חשיבות. היא לא שמעה את פעיית האימה של הטלה השחור החביב עליה ואת קריאת התשובה של אמו. טלה במצוקה הוא תמיד סימן לסכנה..."

לאה רעתה כבשים במקום אחיה שחלה בקדחת, בעוד אחותה - רבקה שאף היא רעתה כבשים, פרשה מעולם החיים עקב מפולת של סלעים. לאה לא פחדה, התהדרה ובטחה בתליון "נזאר בונג'ראו" (אבן קוורץ בכחול חלבי) שהגנה עליה מפני עין הרע.

למלאכת רעיית הכבשים לאה צירפה את קגאלי, הכלב רועים המשפחתי וכך לא הרגישה בודדה. באותו יום קגאלי לא הגן עליה, גרונו שוסף על ידי יורק. יצור בצורת אדם, אכזר ולא אנושי. לאה בדרך לא דרך הצליחה לערום על היורק, חסר הלב שניסה לבצע בה את זממו ובורחת לכפר. אך בכפר המתין לה מחזה נוראי. כל הכפר נהרס ונבזז על ידי שבט היורקים, מוגי הלב וצמאי הדם, ובני משפחתה נרצחו. היורקי לא ויתר ... ולאה נותרה לבד! לא אייגע אתכם בתיאורים שרוברטה מתארת מה קרה ללאה... תבינו לבד. בסופו של דבר היורקי מוכר את לאה לסוחר עבדים ערבי, ומוסטאפה מוצא אותה במעונות העבדים בקונסטנטינופול ומביאה אל ההרמון.

בפרק שלאחריו רוברטה ריץ' מחזירה את הקורא לחנה ויצחק לוי. חנה המשיכה כמיילדת בעלת שם, ויצחק עסק בסחר בדים. חנה המשיכה ליילד ועבדה עם הנשים בהרמונו של הסולטן. באחד הלילות היא הוזמנה לארמונו של הסולטאן, ליילד את אשתו סאפייה האהובה מכל נשותיו. הלידה לא הייתה קלה... התיאורים קשים לעיכול. אין מושג מאיזו באר הסופרת רוברטה, שואבת את המילים הללו כדי לתאר לידה. לתשומת ליבכם, התיאורים הקשים בספרה "המיילדת מוונציה",ממשיכים לככב גם כאן. לכן זה המקום להזהיר, שהתיאורים לא יתאימו לקהל הקוראים שאין באמתחתם קיבה משוריינת.

חנה יילדה את סאפיה וסאפיה ילדה "בת" מה שלא בדיוק שימח את הסולטאן, עד כדי כך שאפילו הסולטאן ויתר על "טקס הכבוד" של ניתוק חבל הטבור. האכזבה הייתה כל כך קשה, עד כדי כך, שאפילו לא הכריזו על לידה בירי תותחים, מחוץ לחומות יוסטיניאנוס. ציטוט עמוד 27: "גידול בנות, כמאמר הפתגם העתיק כמוהו כ"שתילת עץ תאנה בגנו של השכן"."

אחרי הלידה אושר לא היה בממלכה העותמאנית, הסולטאן וכל צוותו התהלכו כשראשם מופנה לרגליהם. היחידה שהייתה מאושרת- סאפיה הסולטאנית והתינוקת עיישה.

בד בבד נודע ליצחק שאחיו ליאון נפטר. ליאון נישא בשנית לגרציה שהתגיירה. לתוך התא המשפחתי חוברת פרנצ'סקה הנוצרייה, שעבדה אצל הזוג כגויה של שבת ופוסקארי. פוסקארי גבר נאה, ערמומי, שבא להלוות כסף מליאון, מספר ימים לפני מותו, לכיסוי חובות הימורים. לדמות הזו יש תפקיד משנה חשוב בעלילה, שימו לב אליה!

היות והסולטאן צמא ליורש הוא נתן את עינו בלאה טובת המראה, אך יוכל לה כל עוד היא בתולה. כדי להציל את לאה על חנה לשקר ולדווח לוואלידה (אימו של הסולטאן) ש"לאה כשרה", שאם לא כן,יגרשוה מההרמון והיא תועבר לבית בושת. מכאן ואילך עתידה של לאה תלוי בחנה... האם חנה תשקר? האם לאה תעמוד במבחן? חנה קיבלה החלטה, התייסרה, וגורלה של לאה ניקשר בגורלה של חנה, יצחק ובנה המאומץ.

בספרה הנוכחי הסופרת חוזרת על מוטיבים שקיבלו מקום נרחב בספר "המיילדת מוונציה". רוברטה ריץ' מקבצת את שלושת הדתות: יהדות, נצרות והאסלאם, ומטעימה לקורא את המנהגים השונים של כל זרם.

בעלילה הנוכחית יש הדגש נרחב על מנהגי היהדות ופחות מהנצרות והאסלאם. היא מתעכבת על מצוות הייבום והחליצה, מנהגי הטהרה, ומדגישה עד כמה כבודו של הגבר חשוב היה באותם ימים.

הסופרת לא מהססת לתאר בתיאורים קשים מנשוא סצנות אכזריות, רשעות ורוע לב והתאורים הללו מחייבים התעשרות בחמצן.

גם בספר הנוכחי מצאתי קצב אופייני לכתיבתה הקולחת של רוברטה ריץ' ופתגמי עמים כגון: עמוד 182: "היא מפנקת את העופר כדי שתוכל לגנוב את האייל."

זהו רומן היסטורי, שובה לב, עשיר בפרטים ללא גבולות המציף תקופה היסטורית של האימפריה העותמאנית. למרות אי הדיוקים בו כדי להתאימו לעלילה, הסיפור מרתק ומהווה הצצה, לסוגיות חברתיות והקהילה היהודית במאה השש עשרה.

מעניין שהסופרת החליטה דווקא לפתוח את הספר בדמותה של לאה, למרות שלי ניראה טבעי להתחיל את הפרק הראשון בסצנת התאקלמות של חנה ויצחק לוי באימפריה העותמאנית.

מוטיב נוסף שחוזר בספר הנוכחי הוא עוצמתן של הנשים, ולמרות זאת לא התחברתי לדמויות הנשיות. לצערי מצאתי שעוצמתן בספר הזה בנוי מהר של אי אמיתות. הדמות שמעבר לכתפיה של חנה הוא יצחק בעלה. גם כאן הוא עני, חיוור, רכרוכי, ללא שדרה וסוג של פודל .

בסוף הספר צורפו "הערה היסטורית" של הסופרת, ומילון מונחים שהאירו אור על ביטויים ומילים לא מוכרים.

מי קרא ואהב את "המיילדת מוונציה" יקרא גם הרומן ההיסטורי הנוכחי, שנופל במעט מהרומן הקודם, אך שווה קריאה וירתק את כל מי שאוהב רומנים היסטוריים.
למרות שהספר לא חסין חסרונות, יש בסיפור הזה מעט מכל ז'אנר: היסטוריה, רומן, בדיון ומתח אז מה צריך יותר מזה?
אני אהבתי ונצמדתי אליו לכמה שעות.
לי יניני

ספר ההמשך של המיילדת מוונציה אכן נושא באותן יתרונות של הספר הראשון: קריאה שוטפת, סיפור מעניין, רקע היסטורי מרתק ושמירה על אותן נקודות חשובות בעיצוב הדמויות וקו העלילה.
הספר הראשון לקח אותנו לטיול ברחובות וונציה והפעם הגענו לקונסטנטינופול שבאמת לא ידעתי עליה חצי דבר עד עכשיו ונהנתי מאוד מסיפור.

אז למה כוכב אחד פחות?
בדיוק בגלל זה!
למעט נושא עיר הרקע לא מצאתי חידוש או משהו מרענן. בקלות הכל יכל להיות ספר אחד גדול עם 2 חלקים.
גם נושא פיתרון התעלומה בחמשת העמודים האחרונים היה נראה לי טיפה פשטני מידי... הסופרת קצת הקלה לעצמה את החיים וכתוצאה מזה לדעתי גם פגמה באיכות הדמויות שלה. (קשה לי להסביר את כוונתי בלי להרוס לאלה שלא קראו עדיין אבל תסמכו עליי...:-))

אז באמת באמת ספר טוב ומאוד מומלץ לקרוא את שניהם אבל על חדשנות ומקוריות כספר המשך הורדתי לו נקודה. בקטנה.

ספר ההמשך לספר "המיילדת מוונציה". אהבתי מאד את הספר הקודם ונהניתי לקרוא את ההמשך שלו. סיפור שמעורבים בו רדיפת בצע, שקרים, אהבה ורחמים.
הסיפור מתרחש בקונסטנטינופול בשנת 1578. חנה ויצחק שעלו מוונציה בספר הקודם, השתלבו גם כאן. יצחק סוחר במשי וחנה ממשיכה להיות מיילדת ששמה הולך לפניה. לשניים יש בן שהם אימצו כי הוריו מתו.
במקביל מסופר על לאה, ילדה יהודיה, שנחטפה ונקנתה עבור הסולטאן מוראט השלישי.
יום אחד, חנה נקראת לארמון הסולטאן כדי לבדוק את לאה ולוודא כי היא מתאימה לסולטאן שחומד בה ורוצה ליוולד לו בן יורש ממנה. חנה הרחמנייה נאלצת לסכן את בטחונה ובטחון משפחתה כדי להגן על לאה.
בנוסף, מתגלה יותר מאוחר כי לאה מסתירה בעצמה סוד מפתיע שאם יתגלה הוא עלול לגזור את דינה להישלח לבית זונות וכמו כן לגזור את דינה של חנה ומשפחתה למוות.
רומן מלא תככים ובצע כסף, הן בארמון הסולטאן והן מחוצה לו. כולם מצפים מהסולטאן שיהיה לו יורש בריא וכשנולדת בת, יש אכזבה גדולה (פשוט מזעזע).
גם הבן המאומץ של חנה ויצחק נמצא בסכנה משום שמשרתת של האדון שממנו לווה יצחק כסף לעסק מנסה לחטוף אותו כדי להתעשר (לא אפרט כדי לא לקלקל למי שלא קרא).
הספר מעניין והקריאה זורמת. אני מאד אוהבת רומנים הסטוריים ואהבתי מאד את הספר הזה. לדעתי, הסוף קצת צפוי אם כי הפי אנד זה תמיד כייף.
ממליצה בחום! חנה ויצחק זוג משמיים!

כמה דברים טובים אומר על הספר:
1) קריא מאד.
2) הסיפור ההסטורי מעניין. העובדות ההסטוריות מעשירות את הידע, הן בספרה הראשן של הסופרת
"המיילדת מוונציה" ובספר הזה.
3) הסיפור יוצר מתח.
עם זאת, הספר שטחי מאד ולא אמין. מין רומן למשרתות.
נחמד לחופשה, לטיסה, להעברת זמן, לא מעבר.

ספר מקסים ומרתק.
ניתן להתייחס אליו כאל ספר המשך ל"המיילדת מוונציה", גם פה חנה ויצחק לוי הם הדמויות המרכזיות בסיפור,
הם מנהלים את חייהם באימפריה העות'מאנית.
חנה מיילדת מוכרת ומוערכת מאוד, גם בתחומי הארמון.
יצחק בעל סדנא לייצור משי.
חנה מתבקשת לסייע ללאה, נערה כפרית יהודייה שנחטפה באלימות והובאה לארמון,
תוך סיכון חמור לחייה ולחיי משפחתה, כשברקע יש מי שחורשים מזימות נגדה ונגד משפחתה.
מומלץ בחום.

המיילדת מן ההרמון הוא ספר המשך של הספר המיילדת מוונציה.
עם אותם גיבורים ודמויות נוספות המוסיפות נופך וססגוניות לתקופה העותומנית באימפריה.
יש בו הכל מהכל היסטוריה מתח ורומנטיקה.
ספר ממולץ מאד בחום רב אני קראתי אותו בנשימה אחת במלוא מובן המילה!!

ספר לא רע על מנת להעביר את הזמן. קשה לקרוא לו רומן היסטורי בשל אי הדיוקים המופיעים בו. מצד שני יש כאן סיפור טוב ועלילה חביבה.