"המיילדת מן ההרמון" הינו המשך לספרה הקודם של רוברטה ריץ' בשם "המיילדת מוונציה". שני הספרים עוסקים במאה השש עשרה, אלא שהפעם רוברטה ריץ' הסיעה את הקורא לחיים בקונסטנטינופול.
כשסיימתי לקרוא את הספר "המיילדת מוונציה", הבעתי את סקרנותי בסקירתי אם אכן יהיה המשך... והנה הוא כאן לפניכם.
חנה ויצחק לוי, יהודים ונציאנים עוזבים את הגטו מנואבו בוונציה, ומתחילים חיים חדשים באימפריה העותומאנית, של המאה השש עשרה.
למרות שציפיתי שהעמוד הראשון של הספר הנוכחי, יהיה המשך טבעי לעמודו האחרון של הספר הקודם, דווקא כאן העלילה מתחילה בכפר קאש בשנת 1578. ציטוט עמוד 7:"בבוקר אביב אחד, כשהשמש נימרה את הסלעים באור זהוב, ייבשה את טל הלילה ושיוותה לעולם מראה מקורצף וצמרירי כשל ענן, עשתה לאה טעות מרה שתוביל למותה. היה זה דבר פעוט-עניין חסר חשיבות. היא לא שמעה את פעיית האימה של הטלה השחור החביב עליה ואת קריאת התשובה של אמו. טלה במצוקה הוא תמיד סימן לסכנה..."
לאה רעתה כבשים במקום אחיה שחלה בקדחת, בעוד אחותה - רבקה שאף היא רעתה כבשים, פרשה מעולם החיים עקב מפולת של סלעים. לאה לא פחדה, התהדרה ובטחה בתליון "נזאר בונג'ראו" (אבן קוורץ בכחול חלבי) שהגנה עליה מפני עין הרע.
למלאכת רעיית הכבשים לאה צירפה את קגאלי, הכלב רועים המשפחתי וכך לא הרגישה בודדה. באותו יום קגאלי לא הגן עליה, גרונו שוסף על ידי יורק. יצור בצורת אדם, אכזר ולא אנושי. לאה בדרך לא דרך הצליחה לערום על היורק, חסר הלב שניסה לבצע בה את זממו ובורחת לכפר. אך בכפר המתין לה מחזה נוראי. כל הכפר נהרס ונבזז על ידי שבט היורקים, מוגי הלב וצמאי הדם, ובני משפחתה נרצחו. היורקי לא ויתר ... ולאה נותרה לבד! לא אייגע אתכם בתיאורים שרוברטה מתארת מה קרה ללאה... תבינו לבד. בסופו של דבר היורקי מוכר את לאה לסוחר עבדים ערבי, ומוסטאפה מוצא אותה במעונות העבדים בקונסטנטינופול ומביאה אל ההרמון.
בפרק שלאחריו רוברטה ריץ' מחזירה את הקורא לחנה ויצחק לוי. חנה המשיכה כמיילדת בעלת שם, ויצחק עסק בסחר בדים. חנה המשיכה ליילד ועבדה עם הנשים בהרמונו של הסולטן. באחד הלילות היא הוזמנה לארמונו של הסולטאן, ליילד את אשתו סאפייה האהובה מכל נשותיו. הלידה לא הייתה קלה... התיאורים קשים לעיכול. אין מושג מאיזו באר הסופרת רוברטה, שואבת את המילים הללו כדי לתאר לידה. לתשומת ליבכם, התיאורים הקשים בספרה "המיילדת מוונציה",ממשיכים לככב גם כאן. לכן זה המקום להזהיר, שהתיאורים לא יתאימו לקהל הקוראים שאין באמתחתם קיבה משוריינת.
חנה יילדה את סאפיה וסאפיה ילדה "בת" מה שלא בדיוק שימח את הסולטאן, עד כדי כך שאפילו הסולטאן ויתר על "טקס הכבוד" של ניתוק חבל הטבור. האכזבה הייתה כל כך קשה, עד כדי כך, שאפילו לא הכריזו על לידה בירי תותחים, מחוץ לחומות יוסטיניאנוס. ציטוט עמוד 27: "גידול בנות, כמאמר הפתגם העתיק כמוהו כ"שתילת עץ תאנה בגנו של השכן"."
אחרי הלידה אושר לא היה בממלכה העותמאנית, הסולטאן וכל צוותו התהלכו כשראשם מופנה לרגליהם. היחידה שהייתה מאושרת- סאפיה הסולטאנית והתינוקת עיישה.
בד בבד נודע ליצחק שאחיו ליאון נפטר. ליאון נישא בשנית לגרציה שהתגיירה. לתוך התא המשפחתי חוברת פרנצ'סקה הנוצרייה, שעבדה אצל הזוג כגויה של שבת ופוסקארי. פוסקארי גבר נאה, ערמומי, שבא להלוות כסף מליאון, מספר ימים לפני מותו, לכיסוי חובות הימורים. לדמות הזו יש תפקיד משנה חשוב בעלילה, שימו לב אליה!
היות והסולטאן צמא ליורש הוא נתן את עינו בלאה טובת המראה, אך יוכל לה כל עוד היא בתולה. כדי להציל את לאה על חנה לשקר ולדווח לוואלידה (אימו של הסולטאן) ש"לאה כשרה", שאם לא כן,יגרשוה מההרמון והיא תועבר לבית בושת. מכאן ואילך עתידה של לאה תלוי בחנה... האם חנה תשקר? האם לאה תעמוד במבחן? חנה קיבלה החלטה, התייסרה, וגורלה של לאה ניקשר בגורלה של חנה, יצחק ובנה המאומץ.
בספרה הנוכחי הסופרת חוזרת על מוטיבים שקיבלו מקום נרחב בספר "המיילדת מוונציה". רוברטה ריץ' מקבצת את שלושת הדתות: יהדות, נצרות והאסלאם, ומטעימה לקורא את המנהגים השונים של כל זרם.
בעלילה הנוכחית יש הדגש נרחב על מנהגי היהדות ופחות מהנצרות והאסלאם. היא מתעכבת על מצוות הייבום והחליצה, מנהגי הטהרה, ומדגישה עד כמה כבודו של הגבר חשוב היה באותם ימים.
הסופרת לא מהססת לתאר בתיאורים קשים מנשוא סצנות אכזריות, רשעות ורוע לב והתאורים הללו מחייבים התעשרות בחמצן.
גם בספר הנוכחי מצאתי קצב אופייני לכתיבתה הקולחת של רוברטה ריץ' ופתגמי עמים כגון: עמוד 182: "היא מפנקת את העופר כדי שתוכל לגנוב את האייל."
זהו רומן היסטורי, שובה לב, עשיר בפרטים ללא גבולות המציף תקופה היסטורית של האימפריה העותמאנית. למרות אי הדיוקים בו כדי להתאימו לעלילה, הסיפור מרתק ומהווה הצצה, לסוגיות חברתיות והקהילה היהודית במאה השש עשרה.
מעניין שהסופרת החליטה דווקא לפתוח את הספר בדמותה של לאה, למרות שלי ניראה טבעי להתחיל את הפרק הראשון בסצנת התאקלמות של חנה ויצחק לוי באימפריה העותמאנית.
מוטיב נוסף שחוזר בספר הנוכחי הוא עוצמתן של הנשים, ולמרות זאת לא התחברתי לדמויות הנשיות. לצערי מצאתי שעוצמתן בספר הזה בנוי מהר של אי אמיתות. הדמות שמעבר לכתפיה של חנה הוא יצחק בעלה. גם כאן הוא עני, חיוור, רכרוכי, ללא שדרה וסוג של פודל .
בסוף הספר צורפו "הערה היסטורית" של הסופרת, ומילון מונחים שהאירו אור על ביטויים ומילים לא מוכרים.
מי קרא ואהב את "המיילדת מוונציה" יקרא גם הרומן ההיסטורי הנוכחי, שנופל במעט מהרומן הקודם, אך שווה קריאה וירתק את כל מי שאוהב רומנים היסטוריים.
למרות שהספר לא חסין חסרונות, יש בסיפור הזה מעט מכל ז'אנר: היסטוריה, רומן, בדיון ומתח אז מה צריך יותר מזה?
אני אהבתי ונצמדתי אליו לכמה שעות.
לי יניני
