****




יש לי לא מעט תחושות סותרות לגבי הספר הזה, המשך רביעי של הטרילוגיה המוצלחת של סטיג לרסון הי״ד שכבשה את העולם לפני כמה שנים, והעמידה על המפה את ספרות המתח הסקנדינבית שעד אז לא היתה מי יודע מה פופולרית.

מצד אחד, ביחס לספר שכתב מישהו אחר אחרי שהסופר המקורי החזיר ציוד בנסיבות כאילו טבעיות - הספר מספק את הסחורה, ובגדול. נגרעו ממנו, ברוך השם, החפירות הארכיאולוגיות שסטיג לרסון הפך לאמנות, ויש בו לכאורה את כל הדברים שהפכו את הסדרה ״הנערה ש...״ למה שהיא - קנוניה טובה, אלימות נגד נשים וליסבת סלאנדר שמטפלת בזה באלימות נגדית, מילניום ומיכאל בלומקוויסט, האקרים, פשעים בינלאומיים וכן הלאה - אלא שמשהו בספר הזה מרגיש לא מהודק מספיק, לא אפל מספיק, קצת שטחי ופופוליסטי, ומעל הכול - הוא מרגיש כאילו מישהו הכין ארוחה לפי מתכון מספר בישול ממש ממש טוב, השתמש בכל החומרים הנכונים, אבל מה לעשות, הוא לא כזה טבח אייאייאיי, אז הוא זייף פה וזייף שם, והארוחה יצאה ממש בסדר, והאורחים השמיעו המהומי הנאה בלתי מחייבים, למרות שכולם הרגישו שזה לא ממש ״זה״.

אני יכול לחפור הרבה על כל מיני דברים, אבל אולי עדיף שאתמקד בדברים העיקריים.

לחיוב: הספר די מותח, הוא כתוב לא רע בכלל, ויש בו לא מעט אינפורמציה מרתקת בלי שום קשר לעלילה עצמה, שבאופן אישי חידשו לי כמה דברים לידע הכללי. כמו לדוגמה, מושג ה״סוואנט״ שלא הכרתי קודם.

לא לחיוב: נדמה לי שהתכונה העיקרית הנדרשת ממישהו שכותב ספרים בכלל וספרות מתח בפרט, היא איפוק. אל תגלה. חכה. חכה. חכה. עוד קצת. גם כשזה ממש שם, תחכה עוד. אז לגרקרנץ הצליח לעשות את זה בהתחלה, כמעט עד החצי של הספר. אבל אז, כשהוא התחיל לשפוך, אפילו בלי שמישהו עינה אותו, אוהו, הוא שפך הכול. ואם יש משהו שמבאס בספרים מהסוג הזה, זה שלסופר אין ממש כוח להמשיך ולשחרר אינפורמציה טיפין טיפין, אז הוא מחכה להזדמנות הראשונה ושופך ומסביר את ככככללללללל ההיסטוריה ובעצם פורם את כל הקשרים ומסביר את כל ההקשרים, והקורא האינטיליגנטי רוצה לירות לו בראש. כך שמאותו רגע, למרות (כאמור) המתח הלא רע שעוד נשאר ממנו משהו, הכול הרגיש ברור, שטוח, מוסבר עד העצם, מואכל בכפית שלא לומר בכף, שלא לומר במצקת, וחפוז חפוז - ובד בבד נמתח כמו מסטיק, פשוט בגלל שברגע שהבנת מה קורה, הטעם די הולך לאיבוד.

ובכל זאת, הדבר הכי חיובי שאני יכול לומר על הספר הזה לסיכום, הוא שלמרות שהוא בערך הספר העשירי, אולי יותר, שאני קורא במקביל, הצלחתי לגמור אותו בשוונג אחד מההתחלה לסוף בערך תוך יומיים. אז וואללה.

****

לא אהבתי את הספר. הוא לא דומה ולא רגיש כמו שסטיג לארסון כתב בעצמו, שלושה ספרים קודמים.

יש כמה טריקים בספרי מתח שבלשון המעטה לא מוצאים חן בעיני.
אחד מהם הוא למשוך ולמשוך עד אין סוף את הרגע שבו קורים דברים באמת חשובים. יש נקודה שבה אם מושכים יותר מדי ההנאה מתפספסת. יש מינון נכון ויש מינון לא נכון. אז כאן דיויד לגרקרנץ עם השם המפוצץ המשיך את הספר הרביעי בסדרה וכמו אחוז תזזית קפץ מאירוע לאירוע בפינג פונג עם הקורא. לא רק שכל השמות השוודים גורמים לבלבול נוראי , הקורא גם נמצא במצב שבמקום שקצב הלב יואץ ממתח בגלל אלימות , רוע, רצח, אכזריות וכו' הוא צריך כל הזמן להבין מי זה מי.
כי ברגע שאתה כמעט קופץ משמחה שהרעים בספר נורו או שתפסו אותם אתה מתאפק לשמוח ולחכות לגזר דין כי עוברים לנושא אחר.

את שלושת הספרים הראשונים שקראתי אני זוכרת כספרים שסיימתי בין לילה או מהר מאוד, פה הייתה קצת התמהמהות. יש כאן כמה דמויות מפתח של אנשים שהייתי שמחה להכיר גם במציאות. אנשים שנלחמים ברוע, שלא מתפשרים, אנשים מהאסכולה העיתונאית הישנה שהרדיפה שלהם אחרי סקופ היא מינורית לעומת הדבר הגדול שהם מייצגים ככתבים בעיתון גדול. נכון שצריך להרוויח, אך להרוויח ביושר הוא הקו המנחה ולא כמה הכי "צהוב". כשמעריכים עיתונאי זה בגלל מה שהוא יוצק מעצמו לתפקיד העיתונאי. ולנו יש כמה כתבים מופלאים.

מה שאני אהבתי בספר כבכל הספרים בסדרה הם הנושאים שמתמקדים בהם. נושאים גדולים ודרמטיים בקנה מידה עולמי. סחר והתעללות בנשים,, אלימות כלפי ילדים ואלכוהוליזם, ילדים מבתים הרוסים ואזלת ידם של השלטונות... לכן כשבעלילה על כף המאזניים מונחים כמו בימים הטובים הרע מול הטוב. צהלתי כשהכניסו מכות לרעים או הרגו אותם או לפחות היו קרובים למחוק אותם מהאדמה. וכעסתי מאוד כשקראתי סצנות על מכות לנשים ולילדים חסרי יכולת להגיב.
מוזכרת פה תופעת הסוואנט = ראייה צילומית שידועה בקרב אנשים עם אוטיזים. תחום מעניין ביותר שנחשפתי אליו.

היות ואחד הנושאים שהספר מדבר עליהם הוא בינה מלאכותית ויחידות מודיעין עולמיות יש פה שאלה מוסרית שנשאלת לאורך כל הספר ויתר הספרים. מה התפקיד כיום בימינו של האקרים? אם האקר פורץ למחשב של אויב זה בסדר? אם עיתונאים וחברי כנסת או המשטרה משתמשים ביחידת הסייבר והאקרים לטובת המדינה זה בסדר? איפה אנחנו חוצים את הגבול בשמירה על הפרטיות שלנו...

בכל פעם שהנייד מעלה שאלה על הצג אם הוא יכול לקבל את המיקום שלי אני תמיד כותבת "לא" בתקווה בדויה שאין שום אח גדול או בינה מלאכותית או פייס בוק וגוגל שמנסים להבין איפה אני בכל דקה משעות היום ומה אני אוהבת או לא....אני יודעת שזה לא יעזור אם אומר "לא". הם בכל זאת שם איפה שהוא על האנטנות של כולנו...

אז לסיכום הספר כן מותח וכן זורם וכן שווה למרות הנקודות שהזכרתי למעלה שהטרידו ...ויש פה קצת מהתרבות השוודית בזעיר אנפין שאהבתי לקרוא עליה. זה משהו שונה שנותן עוד רובד מיוחד לעלילה.

קריא, זורם אבל צל חיוור של הסדרה המקורית.

כל פעם שאני נתקלת בספר סקנדינבי בעברית אני נזכרת בביקורת של אלון על אחד מספרי "מילניום", בה כינה אותם "הנערה שהטילה ביצי זהב". ואכן ההצלחה העצומה של סדרת מילניום פתחה גל של תרגומי ספרי מתח סקנדינביים וגם כמה סדרות טלוויזיה, שהעשירו את השוק המקומי ברוצחים סדיסטיים כמו גם בכמה עלילות בינוניות למדי. אבל שיא ניצול המכירות נעשה על ידי המו"לים בארץ המקור, כאשר בסיומו של פולמוס זכויות יוצרים הצליחו להוציא ספר רביעי בסדרת "מילניום" אותו כתב סופר אחר, שהרי הסופר המקורי נפטר ולא זכה לראות את ההיסטריה סביב ספריו.
יש לציין שכבר במקור לא הייתי מעריצה גדולה של הסדרה, בעיקר לאור אורכם המוגזם של הספרים והפרטנות המטורללת שלהם, שיצרו את הרושם שמותו של הסופר מנע מהעורכים לערוך אותו כמו שצריך. תחליטו לבד האם זה אומר שהשיפוט שלי מחמיר יותר מדי או פחות מדי עם ההמשך-לא המשך הזה.

"הנערה ברשת העכביש" עושה שימוש בכל החומרים המקוריים של הסדרה - ליסבת סלאנדר ההאקרית המיזנטרופית, מיכאל בלומקוויסט העיתונאי האידאליסט והמתוסכל, כמה בלשי משטרה שוחרי טוב ורשת פשע אימתנית שנוצחה לכאורה בספר האחרון של הסופר המקורי. בניסיון לעדכן את הספר לסוגיות הלוהטות בחדשות, הסיפור עוסק בהאקרים ובפרטיות של מידע בין ממשלות ואינטרסים מסחריים, אבל בכך מפסיד את ציר היסוד של הסדרה המקורית - אלימות כלפי נשים - ומעקר במידה רבה את הלהט של הגיבורים בספרים ההם. כדי לפצות על העלילה המשעממת למדי הוסיף הסופר החדש כמה פרטים צבעוניים מעברה של ליסבת, כולל דמות שלמיטב זיכרוני לא הוסברה מעולם במקור, וכך מנסה כנראה להעניק איזשהו עומק פסיכולוגי או מוסרי לסיפור. אלא שכל התוספות האלו לא מרגישות אמינות, וכמה מהסצנות של ליסבת מפגינה אלימות כלפי גברים אלימים הן מגוחכות ממש. יכול להיות שהן היו ככה גם במקור, אבל אז זה הצטרף לרצף הכולל של הסיפור, ולא הרגיש כמו ניצול ציני של דמויות זועמות לטובת עלילה שסובבת סביב מחשבים.
יותר מכל הרגיז אותי השימוש בילד פלא אוטיסט בעל זיכרון מדהים, יכולת ציור לא טבעית וכמובן כישרון מתמטי לא ייאמן. מדובר בטריק השחוק ביותר בספרות מתח, שאליו הצטרף טרנד הגיבורים האספרגרים שהופכים בעיה מנטלית קשה לגימיק משעשע. ואם כל זה לא מספיק, הרי שכל הדמויות בלי יוצא מהכלל מדברות בטון נפוח ולא טבעי כשהן מסבירות אחת לשנייה על ההתרחשויות האחרונות, משל היו כתבה בעיתון ולא דו שיח בני שני אנשים ממוצעים.

אז למה שלושה כוכבים בכל זאת? כי מידה סבירה של מתח עדיין הורגשה בספר, וכי גם בכתיבתו המאולצת של לגרקרנץ ליסבת סלאנדר היא דמות יוצאת דופן. אז אם התגעגעתם מאוד, אולי שווה בכל זאת.

הספר הוא הרביעי בסדרת "נערה עם..." אבל הראשון שלא נכתב על ידי הסופר המקורי סטיג לרסון המנוח.

לא הגעתי לספר עם ציפיות שהוא יהיה בדיוק כמו הטרילוגיה המקורית אבל בהיותו מוגדר כ"מילניום 4" היה אפשר לצפות שידבוק בדמויות ובסיפור הרקע אותו בנה, בכשרון רב, לרסון.

אסכם בהתחלה ואכתוב שכספר מתוך סדרה הוא לא עומד בציפיות וכסטנד אלון הוא ספר בינוני ומטה ולא מעבר.

ועתה בהרחבה על הספר –
לגרקרנץ מנסה בקושי רב להיכנס לנעלים הגדולות של לרסון ולשמור על הדמויות שלרסון בנה במשך 3 ספרים נהדרים לא בהצלחה רבה. הוא נותן במה לדמויות מהטרילוגיה המקורית אבל העומק שבהן לא מצליח להישמר והן שטוחות בהרבה ואין מעבר לנקרא בפרקים, וזה חבל. הדמויות החדשות קצת יותר נוחות לקריאה כי הן פרי כתיבתו הבלעדית של הסופר החדש והוא מצליח להעביר אותן לא רע. באופן כללי הכתיבה שלו היא בינונית ומי שמחפש פה סופר שוודי מופלא יתאכזב מעט. במהלך כל הספר אספתי ציטוטים של המספר בו הוא מדגיש איך בעתיד הדמות תסתכל אחורה ולא תדע להסביר/להצביע/להבין מה קרה באותו רגע שתיאר בשורות שהרגע קראנו ולא ממש היה ברור לי מדוע עשה את זה, כהכנה לספר נוסף? קיוויתי שלקראת סוף הספר תהיה איזו קפיצת זמן שתסביר את כל המשפטים המוזרים האלה:
"...בהמשך היא תזכור איך בהתה בפניה במראה וניסתה להבין מה ראתה".
"במבט לאחור לא ידע להסביר איך הבין".
"....בהמשך תיזכר שוב ושוב במה ש אמרה באותם רגעים".
סגנון הכתיבה הזה הרגיז אותי בעיקר, כי אין שום קלוז'ר בסופו של הספר למדוע השתמש הכותב במשפטים האלה בגוף הספר מתחילתו ועד סופו.
הסיפור שבמרכזו של הספר מתפרש על כשבוע ימים ויש בו הרבה מתח, אלימות, זוהר ואפלה. עם זאת, בעיקר מרגיש כאילו נפתחים הרבה סיפורי משנה על חשבון הסיפור המרכזי בלי באמת מטרה כי בסופו של דבר הם נפתחים ומתאדים באוויר (והיו מספר סיפורים שהייתי שמחה שיתפתחו במקביל לקו העלילה הראשי).
התגעגעתי לליסבת סלאנדר ולמיכאל בלומקוויסט, אבל הדמויות שנשאו את שמם בספר הרביעי היו יותר חיקוי של פאן פיקשן שלהם ולא הן עצמן. וכמו שכתבתי בהתחלה, אם הייתי קוראת את הספר כי ספר שאינו קשור לסדרה סביר שהייתי עוזבת אותו בהתחלה או באמצע שלו כי הוא פשוט בינוני הן בכתיבת הדמויות והן בכתיבה עצמה.
מי שמחפש לקרוא פאן פיקשן של טרילוגית מיליניום ימצא את זה בספר, מי שמחפש המשך ישיר לטרילוגיה עדיף שלא יבזבז את זמנו על הספר. מי שמחפש ספר מתח ללא עבר ומורשת? עדיף לוותר.

שימו בצד את זה שמדובר בסופר אחר, ולא בסטיג לרסון.
נכון שזה מתבקש להשוות בין השניים, ולדון בעניין הסכסוך בין המשפחה של לרסון לבת הזוג שלו.
אבל לא צריך כל הזמן להתעסק במה שמעבר. בואו נתעסק בעלילה ובכתיבה.

קראתי את שלושת הספרים הראשונים בסדרה (מילניום), שנכתבו ע"י סטיג לרסון, ומאוד אהבתי את העלילה, הדמויות, וכמובן הכתיבה.
לדאבוננו הרב, לרסון נפטר בפתאומיות ולא הספיק לכתוב את כל הספרים בסדרה (שהיתה אמורה להכיל עשרה ספרים).
הספר הרביעי בסדרה נכתב ע"י סופר אחר - דיוויד לגרקרנץ. כשהוא יצא לחנויות מאוד שמחתי, כי סוף סוף יזדמן לי "לפגוש" שוב את הדמויות ולקרוא ספר מתח שוודי טוב!
רוב הביקורות ששמעתי וקראתי על הספר היו ממש שליליות, והתעסקו בעיקר במחבר ובסכסוך בין אביו ואחיו של לרסון לבת זוגו, ופחות התעסקו בעלילה. מאידך, היו ביקורות ששבחו את הספר, שאותן שמעתי רק אחרי הקריאה.
החלטתי שלא מעניינות אותי הביקורות השליליות, אני הולך לקרוא את החלק הרביעי בסדרה, ויהי מה!

התחלתי לקרוא, והיה לי קצת קשה להכנס לעלילה. קצת התבאסתי וחשבתי לעצמי "אין מה לעשות, זה לא סטיג לרסון", אבל זכרתי שגם לספר הראשון בסדרה לקח לי זמן להכנס. לא ויתרתי והמשכתי לקרוא.
בסופו של דבר, אני חייב לציין שהספר הזה לא נופל משלושת קודמיו בסדרה. הספר מאוד קולח, כתוב טוב, העלילה מאוד מעניינת ומותחת והדמויות נשארו כפי שהן!
מאוד מומלץ לחובבי המתח הסקנדינבי בפרט ולחובבי מתח בכלל!

חששתי מהספר הזה בגלל שלעיתים נורא רחוקות ממשיכי הדרך מצליחים לעשות עבודה טובה כמו הסופר המקורי.
אבל הסקרנות שלי וכנראה בעיקר הגעגוע לדמות המעולה של ליסבת שברה אותי ולקחתי את הספר הזה לידיים. מה שציפה לי הייתה הפתעה נפלאה ובמשך שלושה ימים פשוט לא הצלחתי להפסיק לקרוא בו.כל פרק שלו נגמר בצורה כל כך מותחת שפשוט הייתי חייבת להמשיך ולקרוא.
מזמן לא קרה לי דבר כזה עם ספר, ועכשיו אחרי שסיימתי יש לי מין ריקונות שכזו ובעיקר תקווה שיגיע גם ספר חמישי בסופו של דבר.

"הנערה ברשת העכביש" הוא ספר ראוי בפני עצמו שלחלוטין מצליח לתפוס את הקורא.
אבל דיוויד לגרקרנץ הוא לא סטיג לרסון, והספר הוא לא לגמרי מילניום.
משהו שם ללא ספק חסר, וכנראה שזו הכתיבה של לרסון. בספרים הקודמים, לרסון ידע לכתוב את העלילה בצורה סוחפת; הוא ידע להסביר כל מושג וכל דבר שקורה בצורה הברורה ביותר, גם אם מדובר במכניקת קוונטים. אצל לגרקרנץ אולי יש ניסיון לעשות את זה, אבל הוא לא מספיק, אם בכלל קיים. כל "תעלומה" נפתרת בקלות מכעיסה והכל מסופר מאוד בשטחיות. אם בספרים הקודמים הבנתי ברגע הקריאה את ההיגיון מאחורי הפעולות של כל דמות ואת המעשים שלה (והאמת היא שלרסון מעולם לא עשה לנו חיים קלים ולא פחד מעולם לסבך אותנו), כאן זה כמעט ולא קרה. ההיגיון מאחורי הפעולות של הדמויות מתגלה די בסוף ודי במקרה, ואת המעשים אין ממש צורך להבין, כי הם די בסיסיים וכי ההסברים לא גורמים לרצות לנסות להבין. ודווקא בגלל זה, הספר גם מאוד מבלבל.
סיימתי את הספר עם תחושה של הרבה קצוות פרומים בתוך העלילה, שקשה להבין מה בדיוק קרה ואיך דבר הוביל לדבר. הספר מותיר תחושה של "מהר מדי ופחות מדי".
אז כן, "הנערה ברשת העכביש" הוא בהחלט ספר ראוי, אבל הוא לא מילניום ולגרקרנץ הוא לא לרסון.