היא הכירה אותו בצבא, שירתו יחד בגדוד שקד בגבעתי, משק"ית ת"ש חילונית של בית ספר תיכון יוקרתי וצופים ובית יפה של השכלה ומותגים ומשפחה קטנה ותומכת ואוהבת. הוא חרדל"ש (חרדי לשעבר) למרות ולמורת רוח הוריו התגייס לצבא, מפקד מחלקה בוגר ישיבה טובה, אב רב ראשי בעיירה, בית לא גדול נקי, הורים תשעה אחים, הגדולים שמגדלים את הקטנים, משפחה גדולה מתנהלת עלפי דברי הרב.
הכירו והתאהבו. היו ביחד שנתיים - משפחתה - חיבבה אותו וקיבלה אותו לחיקה, בחור נבון ומנומס, איש שיחה נעים היה, בדרכו למד להכיר את העולם האחר. נבוך היה מהחיבוק המשפחתי, התרבות והערכים שלא הכיר, מהשיח והיכולות הכלכליות שנווטו לבחירות זרות לו.
משפחתו הכילה את השינוי שלו בחייו, כי "לא רצו לאבד אותו". ביקשו ממנו לא לחשוף את חייו בחדשים לעיני אחיו הקטנים. ממנה - התרשמו חיבבו והסתייגו - יפה הייתה, נעימה, מנומסת, עצמאית, חכמה - מרשימה.
אביה, כל הזמן אמר (שלא לאזניה) כי להערכתו הזוגיות שלהם - לא תחזיק מעמד בטיעון שהם שונים. באים מרקע כה שונה, כל כך אחר, שבסופו של יום השוני יפריד ביניהם. כך היה. לאחר קצת יותר משנתיים וטיול יחד להודו - נפרדו. היא חזרה לפניו ושקעה בחיים סטודנטיאליים של לימודים בפקולטה נחשקת באוניברסיטה, נחושה למצות את יכולותיה, במגורים עם שתי שותפות בדירה חמודה, בעבודות סטודנטיאליות פה ושם, בספורט וחברה ותרבות ככל שהזמן אפשר לה ושם בפקולטה גם פגשה אותו, בן הזוג החדש - הדומה לה כל כך מבסיס גידולו ואופי משפחתו. עוד אמר אביה - שיש משהו (קצת קשה אבל שאפשר להבין את המניעים מאחוריו) בשיטת ה"שידך" בקהילה החרדתית היהודית. ודומה בקהילה השמרנית מאוד המוסלמית. וכך גם בקהילה הסגורה המאוד שמרנית הנוצרית. משהו ב"שידך" כי למעשה זה מפגיש בין בני זוג מרקע כה דומה, שהסיכוי להצליח בו ביחד - גבוה. משהו, אבל לא, לא בעד שיטת ה"פוגשים. רואים (ומשוחחים) פעמיים מקסימום ארבע. נפגשים שוב מתחת לחופה. בום. שני זרים - נשואים". בעיה.
פגשתי בו (בספר) במקרה. לא תכננתי. פגשתי, עיינתי לקחתי קראתי והשבתי לאותו המקום - אנחנו לא שייכים לאותו הרקע. על הכותבת לא שמעתי קודם, לא מצאתי מידע על הרקע שלה, אך אין לי ספק שהיא מכירה מקרוב את הקהילה. התוכן נע בין מעניין לבין כתוב בפשטות המביכה בעיקר את הכותבת. דרכו מקבל הקורא הזדמנות (דרך סיפור השידוך בין חני ליפשיץ בת ה-19 וברוך לוי בן ה-20) להכיר מעט ומבחוץ את שיטת "מפעל השידוכים" האולי הגיוני בלוגיקה שלו, אך די מזעזע בדרך הביצוע שלו בקהילה החרדית-חרדתית המדוברת, ודומותיה (שמתוקף כללי השמרנות) נוטים גם שלא להתערבב ביניהן בקשרי שידוכים. וכן, נותן מבט כמו מבפנים (ולא מעל) על חיי האנשים שם. הדלות. הבורות. העוני או לחילופין העושר המופגן בבוטות. תחושת ה"עליונות" ללא סיבה, נהפוכו. אומללות הנשים המסכנות (כן, אמנם יש לחלקן כוח מסוים [שנובע מעושר, שהן מפגינות בבוטות] - כוח שמנווט אותן תוך ניהול הבית שליטה על הבעל והילדים תוך התנהלות רכלנית, תככנית, מרושעת - מכשפתית. ולמי מהן - שאין כח כלל (הנובע בעיקר מעוני ובורות) והן חיות כפועלות אומללות וקטנות, מכונות ילודה ובישול חסרות ערך מעבר לזה. קטנות (אם כי כבדות משקל פיזי) של תכתיבי החברה. התוכן שמתאר את נושא השידוכים דרך זה נכנס גם לחיי אותן הנשים (מלבד חני הכלה, עוד שלוש בעיקר: אמה, אם החתן, הרבנית - כולן נשים אומללות. מאוד. בורות. מוזנחות. מתוסכלות - האחת מזן המכשפה בעלת הממון, השנייה אומללה קטנה והשלישית - בת כלאיים. אומללות ומאוד מתוסכלות.
סיפור פשוט ודי מעניין.

חני מצאה עצמה אומללה בליל כלולותיה, וכך סיכמה יפה, למעשה את הסיפור כולו: "זאת לא אשמתו של אף אחד. אנחנו בכלל לא מכירים זה את זו ובכל זאת מצפים מאיתנו שנגיע מאפס למאה בלילה אחד. זה פשוט מגוחך!"

עמוס עוז תהה מדוע אנחנו צריכים להוסיף לעצמנו דאגות מעבר לכל הדאגות שממילא קיימות בחיים ובמוות. האמירה הזו צפה בי כששחיתי בים האיסורים שמשיתים על עצמם גיבורי ספרה של איב האריס: איסורי נגיעה, מבט, דיבור, מחשבה, הרהור. חיי העינוי האלה מועצמים בעולם טכנולוגי שבו קשה לחסום את הגישה לידע ולהשכלה. "אלוהים לא מרשה" של חנוך דאום, "מחבואים עם אלוהים" של שלום אוסלנדר ו"שלג בחולות" של יצחק רובין הם רק שלושה מהספרים בז'אנר של "החרדי הנוגע בעולם החילוני" או "חיי הרגש של החרדים הדחוסים בחברתם הלוחצת", בהם מובאים ייסורי האדוקים הנחשפים לעולם.
הספר מקיים תצפית אנתרופולוגית על חברה שמקיימת צנזורה מוחלטת על נופים, ספרים, טכנולוגיה - ואנשים: צנזורה על רגשות, מחשבות, מאוויים ותשוקות; חברה שמתכחשת לזהויותיהם של הפרטים החברים בה. בו זמנית, הספר מנסה לשמר אמפתיה לפרטים החיים בחברה זו. הוא מתאר את הלבטים הבלתי נמנעים שעוברים על חרדי שנתקל בעולם הידע ובתרבות ההשכלה. זו משימה קשה כשמנסים לתאר באופן אמפתי תכנים ודינמיקות כמו איסור נגיעה, השפלה במקווה ופרקטיקות דתיות רבות.
הכתיבה לעתים מתיילדת, לעתים מצהירה את המובן מאליו, לועסת עבור הקורא את מה שעליו להבין בכוחות עצמו, מפרשת רגשות בפירוט מייגע, כהיסלופ במירעה, כמו בספר נדוש לבני הנעורים. התרגום החינני לא מצליח להסתיר את הפגמים הסגנוניים. יש להם משקל מצטבר, והמגרעות האלה גורעות מאיכותו של הספר. הדמויות לא קלישאיות, יש בהן מורכבות, אבל המורכבות הזו מוצגת בדרך סטראוטיפית עד להביך, כמו גם העימותים בין חילונים לבין מחזירים בתשובה ונימוקי הדת הישנים והלעוסים, כאילו הדיאלקטיקה היחידה האפשרית היא בין דת טהורה שכולה אור לבין סמים ובערות.
לחברה החילונית אין כרטיס ביקור מוצלח במיוחד בשנים האחרונות. "ההשכלה, המחשבה, החקירה למען הידע, האמנות והאומנות, העבודה המאומצת כאמצעי לגעת בחיים, לעבד את המוות, להתערב בהוויה, השאיפה להטביע חותם, לתקן, לרומם ולהתרומם – לא עברו עדיין מהעולם. ניתן לזהות אותן אצל חוקרים מלאי תשוקה במחלקות לספרות ולפילוסופיה באקדמיה, ואצל כמה אמנים ואומנים, ואצל עוד כל מיני אנשים, פעילים, פועלים, בשוליים של ההוויה הישראלית; אבל הן ללא ספק אינן עוד משאת הנפש של הזרם המרכזי של תרבותנו בישראל." (ארנה קזין, על הנוחות, ע' 39-38.)
חילוניות אינה התמסרות לנהנתנות ולאופנות. היא אינה רק שלילת הדת ואליליה. היא אמירה אידיאולוגית, ערכית ומוסרית. היא אהבת החיים, השלמה עמם וזכר המתים, בלי לחכות ליום מסוים בשנה – יום צום, יום כיפור או אזכרה – ובלי לבזבז רגשות על ישות אלילית מדומיינת. היא ביקורת עצמית כל יום ולא רק בעשרת ימי תשובה. היא חיים מתוך כוונה - כוונה לקרוא, להחכים, לצבור ידע ותובנות על הטבע, על האדם ועל ההיסטוריה. במובן זה, רוב היהודים בישראל אינם חילונים. הם פשוט בורים. תרבות ההשכלה לא השכילה להטמיע בציבור את יופיים של עולמות הידע החילוניים ולהנחיל את חיוניותה וערכיותה של הלמידה המתמדת והמאומצת. החילוני לא הפנים את החובה לעבוד ללא הרף על שינון, עיבוד וליטוש עולם הערכים המאפשר את חייו כפי שהם, עולם הערכים הנותן תוכן לחייו: מדע ורפואה; אמנות, ספרות והיסטוריה; פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית והומניסטית. החילוניות אינו מובנת מאליה. צריך לחנך לה ולהילחם עליה. חילוני אמיתי מנסה ללא הרף לרכוש ידע, ללמוד, להשתפר ולהתעלות. לחילוני יש מסורת – מסורת של השכלה, חשיבה, סקרנות ויצירתיות. לחילוני יש מטען תרבותי וידע היסטורי. המסורת שלו היא השכלה ולא דת, חשיבה ולא שינון. זו החילוניות הבלתי-מתנצלת, אליה צריך כל אדם בר-דעת לשאוף.
בספר זה החילוניות מוצגת דרך משקפיים נבערים. הכותבת יודעת לכתוב על חרדים, אבל לא על חילונים, וזה מרגיז, בעיקר כשברור שזו בורות מכוונת. זו לא רק רשלנות ספרותית. זה גם עוול מוסרי.
לפי הספר, נישואים בחברה החרדית בנויים על שיקולי יוקרה והכנסה, כמו בחברה חקלאית או פיאודלית. זוגיות, שאמורה להיות מהות טהורה ונקיה מחשבונות, היא כלי משחק ביחסיהם של בני הזוג עם הוריהם, כלי בביצור מערכת נאמנויות. נפולאון השיא את קרוביו לבניהם של בתי מלוכה אירופיים; שבטי ערב משיאים את בנותיהם זה לזה כדי ליצור בריתות; באותו אופן, משפחתו העשירה של ברוך אמורה לקבל את חני בזכות היוקרה הצנועה של אבי המשפחה הלמדן. חילוני שקורא את המערכות השיקולים האלה נד בראשו ברחמים, כשהוא רואה עד כמה מנוטרל, שולי, זניח, לא רצוי ולא אהוב הוא רכיב ה - סליחה על המילה הגסה - אהבה, כשחרדים באים לדון בנישואין. בחברה החרדית, נישואין, אליבא דהאריס, הם עסק כלכלי ועניין של מורשת, לא של אהבה. הוריו של ברוך מתרעמים על כך שאהובתו כה עניה; אמו אף מאיימת על הכלה כדי להפר את השידוך; רבים רוצים לעזוב את בית הכלא הענק הזה שנקרא "הקהילה החרדית", בה כולם סבוכים זה בזה בלפיתת חנק עד צפידת מוות; אבל רבים עוד יותר מבינים שזה בלתי אפשרי. ראשית, כי זה כל מה שיש להם, שנית, כי בכל הרוע הזה, בכל חישובי התועלת והעלות הקרים, יש ניצוצות של טוב לב פשוט, חברויות, משפחה, חכמת חיים ונסיונות להשכלה, שרובם אינם נובעים מהדת אלא קיימים למרות הדת ולא בזכותה; ושלישית, כי מה שיש בחוץ מפחיד, שחור, כמו שולה, חברתו השחורה והקתולית של אברומי. אירוני שדווקא הזוגיות היחידה בספר שלא נולדה בחטא השידוכים אלא באהבה הפשוטה - זוגיותם של בן הישיבה הלבנבן ושל הקתולית השחורה - היא הזוגיות שאין לה סיכוי להצליח; שכל התנאים נגדה.
בכל זוגיות יש מתחים, החל בשאלות בנאליות של חלוקת עומס העבודה, סוגיית המפרנס וחלוקת ההוצאות המשפחתיות, וכלה בשאלות הרות גורל כאופן חינוך הילדים, היחס לנושאי אמונה והקשר עם בני המשפחה משני הצדדים. ואם לחזור לדברי הפתיחה של הביקורת הזו, דברים שאמר עמוס עוז - מהספר עולה שבחברה החרדית לא די במתחים האלה, אלא עליהם נוספים הקשיים המלאכותיים שיוצרים שאלת המעמדות, איסור הנגיעה, ההפרדה בין החתן והכלה, מצוות הנידה והטבילה, וכל ההגבלות והאיסורים הקטנים והגדולים, חסרי השחר והפשר, שחונקים את היצירתיות, את הביטוי העצמי ואת הזוגיות. כל זאת בלי שום הסבר רציונלי, תודעתי, רגשי או אחר, חוץ מאשר: "זה מה שכתוב באיזה ספר" או "ככה אלוהים / הרבי / הרבנית אמרו".
אלוהים הוא גיבור נוכח-נפקד: דמות משנה חיוורת ואנמית, שכל גיבור מטה אותו לצדו, דמות חסרת אישיות, שהכוח שמייחסים לה עומד ביחס ישר לחדלות הפרעון שלה, ייצוג עלוב של מקור הדילמות האנושיות ושל דרכי פתרונן האפשריות. באקט הסיום אומרת הרבנית: 'אם לא הייתי עושה את זה, לא היה טעם לחיי'. היא מוצאת את האמת, גם אם במחיר ההכרה בכך שכל חייה היו שקר. הגבורה שלה אינה גבורה של אומץ, אלא גבורה מובסת של חוסר ברירה, חוסר היכולת לשאת את חיי השקר.
הרומן עוסק בשאלות כבדות בצורה סטראוטיפית ושטחית. הוא יוצר את הרושם המוטעה שהחיים בחברה החרדית הם סטראוטיפיים ושטחיים, כפי שחיי החילונים נתפסים בעיני החרדים - והם לא. רבים בחברה הזו מוצאים בחיים אלה עומק פילוסופי ועושר רוחני וחברתי, למרות המשפחתיות החונקת והכניעות לציוויים דתיים קמאיים, חסרי פשר ומטילי אימה. האריס לא מייצגת נאמנה, לא את עושרם של החיים האלה ואת מה שהם מציעים למחזיקים בהם, ולא את העושר התרבותי, האנתרופולוגי והאינטלקטואלי, הרוחני והרגשי, המחכה למי שמעז לצאת מגבולות העדה החרדית.
3 מתוך 5.

המתכון לכתיבת ספר נחמד וסתמי עם סוף שמאלצי ומתקתק על החברה החרדית, בעיקר בארצות ניכר :
א. קחו שתי משפחות לפחות האחת אדוקה בדתה יותר והשנייה פחות.
ב. רצוי שאחד מאבות המשפחה יהיה רב, כזה בינוני, לא אדמו"ר או גדול בתורה. רק רב. זה מספיק.
ג. אחת מהמשפחות תהיה עשירה יותר בנכסיה.
ד. לאחת יש בנות - מי אמר משפחת בנט מ'גאווה ודעה קדומה' ולא קיבל את מבוקשו ?
ה. לאחת כמובן לפחות בן אחד.
ו. הצעירים שהגיעו לפרקם והציצו אחד על השני דרך סבכה המפרידה בין גברים לנשים בחתונה חרדית ו...נפגעו –

האמת לאמיתה ?
גם אני השתתפתי ב- 2 חתונות כאלו לפני שנים, ואפילו של בת של אדמו"ר אמיתי, היו אלפי אנשים, 2 אולמות נפרדים ל-2 המינים.
מרוב אנשים כמעט לא ראו כלום. שירה בציבור של הגברים וריקוד מצווה והנשים מעבר לסבכה מציצים. לא לצפות למנות גורמה
מכיוון שצריך להאכיל אלפי פיות. זאת הייתה חוויה אנתרופולוגית מחכימה ומעניינת.
אבל לא עליי ועל חוויותי נפגשנו לשוחח היום, נחזור למתכון לכתיבת ספר, ברשותכם :

ז. הוסיפו מעט שדכנית אחת מפולפלת ותאבת בצע שאוהבת לעשות – נא ! לאמהות קלפטעות עשירות שמתעקשות לחבל לה בעבודה.
ח. הוסיפו קצת חברים – עזר כנגד מצד הבנות ומצד הבנים. סיפור רומיאו ויוליה בלי כל ההתאבדויות ומוות מאהבה. אצל היהודים אין דברים כאלו. בחור אחד צדיק וטהור והשני מבולבל וחוטא בשתייה ואהבהבים (אוי גוועלד) עם השווארצע שיקסה'לה.
ט. העלו נא את ירושלים על ראש שמחתכם, חלק מהצעירים מהמגזר עולים לפני החתונה לירושלים או אחריה וכמובן נשבים בקסמי העיר המופלאה והקדושה.
י. הקדישו פרק שלם למנהגי החתונה לפני הטקס במהלכו והסקס אחריו כולל חינוך מיני לנוער חרדי, על ידי רב – הבחור ורבנית – לבחורה. שמשאיר אותם בורים יותר מאשר יודעים.
יא. תבלו בקצת מתח, מעט שבמעט הומור, הרבה מנהגים של ידישקייט, עוגות מתוקות. אוכל אשכנזי שמן מדי, תפל מדי, מתוק מדי, עקרות בית נחמדות שלא יודעות בדיוק לבשל.
יב. אבל הדובדבן שקצה קצהו של הר הקצפת מבחינתי :הייתה ההרגשה הסובייקטיבית שיש בתוכן דמיון מופלא ויותר ממקרי עם ספריה של הגדולה מכולן בז'אנר : גב' נעמי רגן. הייתכן ? זהו רק דמיוני המתעתע? הסתבר שלא רק אני מצאתי דמיון מופלא לכתיבתה של גברת רגן, גם חברה טובה שסיפרתי לה בקצרה על חוויות קריאה מהספר, שאלה אותי אם לא מצאתי דמיון בין הכתיבה ומי מהן לדעתי, כותבת יותר טוב.
יג. התשובה : אין לי מושג. את ספריה של רגן קראתי לפני מספר שנים לא מועט. את רובם קראתי ודי אהבתי. ההשוואה בין שתי הסופרות לא הוגנת. אחת רק מתחילה ולשנייה יש רזומה של כמה וכמה ספרים שעומדים לזכותה.
יד. ערבבו את התערובת הוסיפו דמויות כהנה וכהנה לא יוצאות דופן במיוחד לא מוזרות מדי, ככה באמצע, הכניסו טוויסט דרמטי כלשהו לעלילה. הכניסו לתנור בחום ממוצע בין האקלים האנגלי והישראלי, חכו עד שהאפייה תסתיים ו.. בתיאבון !

הפרשה של השבוע האחרון הייתה פרשת "חיי שרה"- החמישית בספר בראשית. תחילתה בפרק כג' וסיומה בפרק כה'. השידוך בין רבקה ליצחק בזה עיקרה. וכדי לכתוב סקירה מזווית אחרת, החלטתי להקביל את הסיפור התנכ"י-מציאת רבקה כשידוך הולם ליצחק, לסיפור השידוך של חני קאופמן עם ברוך של איב האריס .
שידוך בהגדרתו- הוא התאמה בין איש ואישה, במטרה להביאם בברית נישואים. הוא נהוג בחוגים שמרניים גם היום ונותן גושפנקא ממסדית לקשר בין איש ואישה בטווח הזמן שבין ההיכרות לנישואים .
התהליך מתבצע לרוב בעזרת שדכן או שדכנית העוסקים בשדכנות לפרנסתם. ההורים או המועמדים עצמם מבררים אחד על השני אצל חברים וקרובי משפחה, על מנת לוודא התאמה מקסימלית בטרם יפגשו .

אגב – מקור המילה שידוך- הוא בשורש המילה הארמית "שקט"- "ושדוכת ארעא- ותשקוט הארץ"
מלשון -שקט ומנוחה שהאישה מוצאת בבית בעלה.

בפרשת "חיי שרה" , אליעזר עבדו של אברהם, משכנע את משפחתה של רבקה שיצחק בנו של אברהם הוא שידוך טוב ויאה. ומיד אחרי שהם נותנים את הסכמתם הוא שולף כלי כסף וזהב ובגדים לסגירת העסקה ורבקה עוזבת את ביתה, בלי לדעת דבר ,ויוצאת למסע לעבר אהובה החדש.

בשנות האלפיים, חני קאופמן של איב האריס, צדה את עינו של ברוך, אבל לא מתקבלת בתרועה ובריקודים על ידי משפחתו, כי היא לא עונה על כל הקריטריונים, תואר אקדמאי למשל– לימודים בסמינר, שווי כספי, ועוד, אך בדרכה היא נאבקת להשיג את מבוקשה, גם אם רק על סמך מבטים חטופים ופגישות מגומגמות. כנהוג בקהילה שלהם. שתיהן, גם רבקה וגם חני ניצבות על ספו של מסע אל הלא נודע שבו רב הנסתר תחילה על הגלוי, אך המשכו עשוי להפתיע למרות חוסר הוודאות והזרות.

ייתכן מאוד שהקורא המודרני יסתכל על שידוך זוג שכלל לא מכיר זה את זו כעל התנהגות מגוחכת מיושנת ובלתי ראויה ובצדק. וחלקינו בוודאי גם מלאי ביקורת פמיניסטית על האופן בו עדיין משדכים זוגות עד היום בקהילות חרדיות ואורתודוקסיות. תחושתנו היא שמציאת זוגיות בימינו מבוססת על היכרות עומק של שני הצדדים, תחושה שיש התאמה גבוהה ביניהם רצון לבנות משהו מיוחד יחדיו, תחושות רגשיות חזקות של תשוקה ואהבה ואז עבודה קשה משותפת כדי שהזוגיות תצלח. המודל המודרני של הזוגיות הוא לכאורה מתקדם בהרבה, אבל יכול להיתפס בהחלט כשוק אהבה צרכני ומנוכר אף אם הוא נחשב לבעל בחירה יותר ... והשאלה היא האם הוא גם מספק משום כך את התוצאות המיוחלות ...
שאלה שאלתית ...

והיות והספר הזה עוסק כולו ורובו בחיי קהילת היהודים האורתודוקסים בלונדון, ובקונפליקטים הטבועים בה, די מהר יגלו הקוראים את הצד האוניברסלי שבחיפוש אחר אהבה, והכורח בקבלת החלטות אמיצות ומשנות חיים והצורך בוויתורים בלתי נמנעים משני צדי המתרס. אחרת... "איש לבדד ישכון "...

הספר מהנה, ומספק הצצה לעולם שהוא חלק מחיינו... ומותיר אחריו שאלות פתוחות ..... .
והוא גם מקסים, מצחיק ונוגע, כפי שכבר כתבו עליו ... והיה גם מועמד לפרס מכובד פרס "בוקר" .

וישנה גם ברומן הזה דמות שהיא לטעמי היותר דומיננטית ומעניינת – של הרבנית . ושמה במקרה רבקה, אבל עליה יצטרך בעתיד לכתוב הקורא או הקוראת הבאים ...
ממליצה בחום .

מועמד לפרס בוקר...
נו.. כאילו "מועמד" גם אני לפני כך וכך שנים הייתי מועמד לתואר כלשהו, אבל רק מועמד.

יחד עם כרסום המצות, "כרסמתי" גם את הספר הזה.

חצי מהספר מוקדש לכלה המהוללה חני קאופמן שהיא וכל הסובב אותה עוסקים ב"התאמתה" או אי התאמתה לברוך - בחור הישיבה (המכובדת מאוד ) הגמלוני משהו.
חציו האחר של הספר עוסק ברבקה זילברמן "הרבנית" שעושה (יחד עם חיים) את הדרך מחילוניות גמורה עד חרדיות מוחלטת ומוצאת שלווה (לאחר הפלה של עוברה) בחזרה "לשורשים" של מכנסי ג'ינס ומעבר אל החופש, הרחק מבעלה הרב חיים. ש"אשם" בכך שהגברת בת 42 הפילה את העובר.
בין לבין עוסקת אמו התככנית של ברוך כיצד למנוע את הנישואין הללו שהרי היא ובנה ממשפחת לוי העשירה ובעל הייחוס לעומת משפחתה של חני קאופמן הענייה והפשוטה.
גם השדכנית התככנית, הרוצה את ליטרת הבשר שלה, פועלת לענייניה. ואין זה משנה לה מי מתחתן עם מי, אלא מי משלם כמה - דמי תיווך או דמי שדכנות.
וכמובן יש גם את אברומי שיוצא עם "שיקסה" ועוד שחורה, רחמנה ליצלן - איך אפשר בלי איזה יוצא לתרבות רעה?!

הסופרת, כבר בעמודים הראשונים, מתארת את הדמויות כמעט כמו בגולה - הישנה והטובה ולא במטרופולין כמו לונדון - בשחור לבן, יותר שחור מאשר לבן וכן את מלבושיהם. ואני כבר לא מדבר על תיאורי נוף טרחניים ב 2 העמודים הראשונים, ובכל הזדמנות שרק אפשר.
נפגעתי מתיאור שמלת הכלה כאשר הכלה בתוכה. "הכלה עמדה כנציב מלח, מאובנת תחת שכבות של תחתוניות מגרדות. זיעה ניגרה לאורך עמוד השדרה שלה, נקוותה מתחת לבתי שחיהּ והכתימה את המשי השנהבי".
לא צריך לתאר דברים שהכל יודעים עליהם או שאין איש יודע עליהם.

אני הולך ללא מעט חתונות של חרדים - בהפרדה כמובן, ותמיד אני מוצא איזו אמתלא להיכנס ל"אזור האסור" של הנשים החרדיות, ולוּ רק כדי "לשטוף את העיניים" ביופיין של הנשים בלבושן המהודר והמפואר, בניגוד גמור לרושם המתקבל מהספר, כאילו הפאות הנוכריות עשויות מקש של סוסים.
או שעברו עליהם ימים יותר טובים
אני לא מבין למה סופרים או סופרות חושבים שהחרדים הם נטולי ידע בתחום ה"בינו לבינה", וצריכים לתאר בתיאורים פלסטיים ופרטניים של חלק מהאנטומיה של גברים ונשים בצורה בוטה.
הספר עצמו בינוני ומטה, ונראה לי שהסופרת לא ממש מעורה באמת במה שקורה בתוך הקהילה הדתית\חרדית. בוודאי שלא היום. אני מודה שהיו גם חלקים מעניינים עם שאלות מהותיות ותובנות ללמידה.

אמר רב חנן בר רבא הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה. אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנום (מסכת שבת לג)

ספר המועמד לפרס בוקר הבריטי היוקרתי ומספק הצצה אל העולם החרדי.
הסיפור מתרחש בקהילה היהודית בלונדון.
חני קאופמן הינה בת למשפחה יהודית אורתודוכסית מלונדון. שדכנית הקהילה נקראת למצוא לה שידוך, היות והגיעה לגיל 19. בהיותה אחות בכורה ללא ייחוס מרשים או נדוניה גדולה, מוצאת עצמה השדכנית מול אתגר. חני מנסה לבחור את גבר חייה – האם תקח החלטה נכונה? האם ברוך לוי, צעיר אותו פגשה רק ארבע פעמים עד להצעת הנישואין המיוחלת הוא הגבר הנכון לחייה? האם ברוך הוא הגבר איתו תקים בית יהודי כשר?
חני חושפת את הרהורי ליבה ומחשבותיה רק לרבנית רבקה זילברמן. רבקה כבעלת ניסיון ואמונה תומכת בחני בעת קבלת החלטתה, בעוד עולמה הרוחני האישי וביתה מתפרקים.
הרבנית בעיניי דמות מדהימה ומיוחדת. אנו נחשפים למחשבותיה,תחושותיה ורגשותיה.

אהבתי את הקפיצות בין הזמן ובין הדמויות. אהבתי את השילוב בין זוג צעיר העומד להכנס למוסד הנישואים מול זוג וותיק המנסה לשמר את חיי הנישואין המתפרקים שלו. שני הזוגות הללו ובני משפחותיהם מתמודדים עם החלטות קשות והרות גורל על מיקום וגודל האמונה בחייהם. אהבתי את זה שהרבנית בסופו של דבר זו שמשתחררת מעול הדת ברגע בו חני מתחתנת.

השידוך אינו ספר מגזרי. קהל רחב יותר יהנה מקריאתו, היות והוא חושף את הקורא לכללי ההתנהגות וקודים המלווים ציבור זה לאורך חייהם.
אין זה סיפור מקורי ובכל זאת נהניתי לקרוא ולהיחשף לחייה של חני וקהילתה.

סוף הספר השאיר אותי עם עניין לגבי מה קרה לאחר רגע החתונה. לאן חייה של חני התגלגלו? האם הוא שונה מאורח חייה של משפחתה, הוריה או דומה לו?

איב האריס מצליחה להכניס אותנו לתוך הקהילה הסגורה הזו. היא מציגה לנו הן את יופיה והן את פגמיה.

ספר קריא וזורם.
קל להתחבר לדמויות בו.
ממליצה בחום!

כשקראתי את הספר מיד נזכרתי בסדרה "שטיסל" שכל כך אהבתי. בשני המקרים ישנה אפשרות להביט על העולם החרדי כאשר אופן ההצגה של עולם זה נראה כמשקף את המציאות נאמנה (פרט לכמה שגיאות קטנות שמצאתי במהלך הקריאה). הספר פותח בנערה בת 19 שמחכה לחתנה מעבר לדלת הבדקין, שזהו חדר שאליו החתן מגיע כדי לפרוש את ההינומה על פני הכלה לפני החופה. בהמשך, הספר חוזר אחורה ומגולל את השתלשלות העניינים עד ההגעה לרגע זה. לאותה כלה הייתה כמובן גם מדריכת כלות ובמקביל הספר מעמיד גם את סיפורה של המדריכה / הרבנית במרכז. שתי הנשים גרות בתוך קהילה חרדית סגורה בלונדון ולשתיהן התנהגות די שונה ומוזרה בהשוואה למקובל בקהילתן. כמובן שהסיפור מעמיד במרכז גם את הגברים שבקהילה, זאת בעיקר באמצעות החתן של חני הכלה ובאמצעות חברו הטוב, אברומי. גם גברים אלה אינם הולכים בתלם כמקובל. ראשית, השידוך עם חני אינו התבצע כמקובל: ברוך הוא זה שראה את הכלה לראשונה והיא לא הוצעה לו על-ידי השדכנית מפאת הבדלי מעמדות ביניהם (בעיקר בתחום הכלכלי). שנית, גם לאחר שביקש להשתדך עימה ונתקל בהתנגדות מצד אימו הוא נלחם עליה (ללכת בניגוד לדעת ההורים הוא עוד דבר שאינו מקובל במיגזר החרדי).
אצל אברומי המצב מסובך עוד יותר: על אף היותו בן של רב הקהילה ובנה של הרבנית הוא נשלח ללימודי עריכת-דין בעולם החילוני ושם מתוודע לבחורה שאינה יהודייה.
הסיפור נע בין לבטיה של חני לבין לבטיו של ברוך ובין לבטיו של אברומי ולבטיה של אימו הרבנית. כמו כן, הסיפור נע בין עבר להווה כאשר ההווה מתמקד בסיפור השידוך של חני וברוך עד החתונה וקצת לאחריה וכן באברומי והעבר מתמקד בסיפורה של הרבנית ושל בעלה חיים שעלו לישראל והגיעו לירושלים ומשני צעירים חילונים הפכו יחד לחלק מהקהילה החרדית בירושלים ולאחר מכן חזרו כזוג נשוי ללונדון, מקום הולדתה של הרבנית.
יש מי שיגיד שהסיפור הוא פשטני, אך אני אהבתי וממליצה בחום.

מצטרף אל כל דברי השבח.

הספר כתוב באופן שוטף ומושך, עלילותיו מרתקות.
הידע של הסופרת בחיי החרדים הוא מעמיק.
הדמויות מייצגות את כל הקשת החרדית: החתן הכמה לכלתו,הכלה המחפשת תכלית קצת אחרת, משפחת החתן העשירה מול משפחת החתן המתפרנסת מעמל יומה, הרבנית ובעלה הרב שחזרו בתשובה, הבן הרועה בשדות זרים ועוד...

מעניין ביותר!

קיבלתי את הספר כהמלצה של הספרנית בספריה השכונתית.
הספר נותן מבט על קהילת החרדים בלונדון, כאשר הדמויות הראשיות הן חני וברוך, שני צעירים שהם הזוג שעומד להתחתן. מסביבם יש עוד כמה דמויות מעניינות כמו הרבנית, ההורים, החבר הטוב של ברוך. כל אחד מהם וההתלבטויות שלו, האמונות שלו וכו'.
הספר מתחיל בזמן הווה ואז חוזר אחורה מדי פעם כדי לספר לנו מה קרה בעבר עם הדמויות הראשיות.
היו רגעים מעניינים בספר ובהחלט אפשר לקרוא אבל לא חייבים...