ספר אנושי.בעל קסם של כתיבת של פרטים הפורשים אט אט את התמונה הכוללת.
הרקע: קצין שלמד באקדמיה צבאית של כוחות צ'אן קאי צ'ק ומצטרף לצבא סין הקומוניסטית, נשלח כ"מתנדב" למלחמת קוריאה.
הוא נופל בשבי כוחות ה"אום", ועובר תלאות אלו ואחרות. הסיום מפתיע ולכן איני מגלה אותו.
ההימצאות בשבי יוצרת אצל גיבורנו יו-אן, או בשמו הבדוי בשבי פנג,סבך של קונפליקטים ונאמנויות.
הוא אינו קומוניסט, ואחת הסיבות לנאמנות לקומוניזם היא החברה ואימו שנשארו בבית.
מנגד כוחות בנות הברית וחיילי הצבא הלאומני, פועלים לצרף אותו אליהם.
יו-אן בולט בסביבתו. אדם משכיל, יודע קרוא וכתוב,מדבר אנגלית על בוריה ובעיקר מפוכח ואנושי.
לכן הוא רגיש לניואנסים שבין איש לאחר (חברו, או מתנגדו).
הוא יוצר קשר חברי עם אחד משוביו, חייל שחור מארה"ב, ותמה כי אינו מכיר את הספר "אוהל הדוד טום", כמו העובדה שהאוכל בארה"ב בשפע גם לשחורים אבל יש מגבלות חרות אחרות.
התעמולה שבין האסירים וההנהגה הקומוניסטית, מעומתת עם הגישה הישירה וההגונה של השובים האמריקאים. ברגע ויכוח אחד עם קצין אמריקאי, עולה בו התובנה כי "מצפים מקצין לראות באנשיו דמויות מופשטות שהוא רשאי להשתמש בהן ולהקריבן בלי היסוס ובלי נקיפות מצפון."
מאידך:" אותה הפשטה אמורה להתרחש בקרב החיילים מן השורה- בעינינו כל לובש מדים אמריקאי הוא התגלמות השטן, ואילו בעיניהם כל אחד מאיתנו הוא קומוניסט אדום".
איני מסכים להכללה זאת. יש מקרים שלא ניתן לעצור בסערת הקרב ולהכנס לשיקולים אלו. השאלה אם יש אינדוקטריניזציה מובנית להפוך את החייל למכונת הרג?, איני בטוח, לפחות בצה"ל.
קראתי על מקרה שבו , לפני הפלישה לנורמנדיה, אספו אנשי הרזיזטנס , פרטים כמעט חסרי חשיבות על החיילים הגרמנים שבמצדיות והפיצו אותם לחיילי בנות הברית התוקפים, כדי להוריד את מפלס הפחד ולהבין כי במצדיות יש אנשים עם כאבי בטן, הרגלים יום יומיים, והם פוחדים ממש כמוהם.
יש בספר גם הצגה נאמנה , כיצד מנוצלים שבויים למטרות תעמולה שמרביתה כוזבת.
הכותב מביט באירוניה על חלוקת צל"שים. ככל שהכישלון גדול יותר, כך חלוקת הצלשים רבה יותר.
ושוב משהו אישי . לימדתי קצינים בכירים באוניברסיטה.היות והמיקצוע דורש סיורים , יצא לי לשוחח עם קצין בכיר שעשה הרבה פעולות בעורף האוייב.
לשאלתי מדוע לא קיבל ציון לשבח ענה: " כדי לקבל צל"ש צריכים שני תנאים: שמשהו ישתבש, ומישהו יפעל לתקן. אצלי הפעולות לא השתבשו".
הסופר לועג גם לסיסמאות הנאמרות על ידי אנשים מבחוץ. כתבת אחת , "פטריוטית", אמרה :" שלא תינשא עד שתמצא גבר מעורר התרגשות כמו המלחמה".
הסופר ממשיך: "בעיניה המלחמה אינה אלא להטוט פירסומת, משחק. חבל שלא נתנו בידה רובה ושלחו אותה להלחם כחייל רגלי כדי שתרגיש על בשרה את הסבל הפיזי ותטעם את מרירות הבגידה..".
ולבסוף שם הספר. הסופר אומר :" היינו בשר תותחים" במלחמה וטריטוריה שאינם שלנו.
חשבתי על השם העברי: אשפה יכולה להתפרש כמתקן שבו נאגרים חיצים או תחמושת לפני שהיא נורית.
ואשפה כשמה האנגלי :" TRASH", או זבל של כל התהליך המלחמתי.
הספר טוב,ראוי ומומלץ לקריאה.

















