את "השעות", גם הוא של קנינגהם, קראתי בגלל וירג'יניה וולף. הוא עסק בוולף עצמה, במרת דאלווי המפורסמת שלה ובעוד אישה אחת, סתם אישה שקוראת את הספר של וולף. אהבתי את הספר ההוא אבל לא היה ברור לי עד כמה ההיכרות עם היצירה של וולף היתה משמעותית בזמן הקריאה.
כשקראתי את אחורי הכריכה של עשבי פרא חששתי ממיחזור. שוב שלושה סיפורים, שוב התייחסות לכתביו של יוצר, זה נראה היה כמו נסיון למחזר משהו שעבד, מה גם שאת וולט ויטמן, שאל יצירתו הוא מתייחס כאן, אני ממש לא מכירה. למרות זאת, אולי מפני שהסגנון של קנינגהם, שהוא קריא מאד, מצא חן בעיני, החלטתי לנסות.
זה היה מזעזע. לא רע מזעזע אלא באמת מזעזע. שלושה סיפורים יש פה וכל אחד מהם מתאר מציאות אכזרית, סביבה רוויה קור וניכור ובתוכה קור דקיק של אמפתיה ואיכפתיות, קור שנמצא כל הזמן תחת סכנה ושלא הפסקתי לחשוש לגורלו. לא קל לקרוא את זה אבל שלושת הסיפורים נפלאים בעיני.
הם שונים מאד זה מזה. הראשון סיפור מאד דרמטי שיש בו מרכיבים ספיריטואליים, השני הוא סיפור מתח והשלישי סיפור מדע בידיוני, אבל אפשר למצוא בהם הרבה מן המשותף. הם אורבניים ואמריקאים, בכולם נוכחת ניו יורק בתקופות שונות, בעבר, בהווה ובעתיד, בשלושתם היא מדכאת, כנראה ההיפך מן העיר האמריקאית שויטמן תיאר בשירים שלו. והשינויים שהעיר הזאת עוברת הולכים במסלול שגורם לך לרצות שהיא, על התרבות שהיא מייצגת והניכור והבדידות שצומחים בתוכה, תיעלם. גם מעט גילויי החיבה שיש פה מתהווים בין אנשים שבכל אחד מהם יש משהו מעוות, לפעמים זה ממש עיוות פיזי אבל הוא תמיד מלווה בנפש שיש בה איזשהו חסר יסודי מכמיר לב וכואב.
גם אחרי קריאת הספר אני לא יודעת הרבה על ויטמן. אולי מי שמכיר את השירה שלו ימצא פה עוד נושאים ואמירות שאני לא יכולתי לשמוע אבל לא מוכרחים את זה. זה מצויין כשלעצמו.


















