את "השעות", גם הוא של קנינגהם, קראתי בגלל וירג'יניה וולף. הוא עסק בוולף עצמה, במרת דאלווי המפורסמת שלה ובעוד אישה אחת, סתם אישה שקוראת את הספר של וולף. אהבתי את הספר ההוא אבל לא היה ברור לי עד כמה ההיכרות עם היצירה של וולף היתה משמעותית בזמן הקריאה.

כשקראתי את אחורי הכריכה של עשבי פרא חששתי ממיחזור. שוב שלושה סיפורים, שוב התייחסות לכתביו של יוצר, זה נראה היה כמו נסיון למחזר משהו שעבד, מה גם שאת וולט ויטמן, שאל יצירתו הוא מתייחס כאן, אני ממש לא מכירה. למרות זאת, אולי מפני שהסגנון של קנינגהם, שהוא קריא מאד, מצא חן בעיני, החלטתי לנסות.

זה היה מזעזע. לא רע מזעזע אלא באמת מזעזע. שלושה סיפורים יש פה וכל אחד מהם מתאר מציאות אכזרית, סביבה רוויה קור וניכור ובתוכה קור דקיק של אמפתיה ואיכפתיות, קור שנמצא כל הזמן תחת סכנה ושלא הפסקתי לחשוש לגורלו. לא קל לקרוא את זה אבל שלושת הסיפורים נפלאים בעיני.

הם שונים מאד זה מזה. הראשון סיפור מאד דרמטי שיש בו מרכיבים ספיריטואליים, השני הוא סיפור מתח והשלישי סיפור מדע בידיוני, אבל אפשר למצוא בהם הרבה מן המשותף. הם אורבניים ואמריקאים, בכולם נוכחת ניו יורק בתקופות שונות, בעבר, בהווה ובעתיד, בשלושתם היא מדכאת, כנראה ההיפך מן העיר האמריקאית שויטמן תיאר בשירים שלו. והשינויים שהעיר הזאת עוברת הולכים במסלול שגורם לך לרצות שהיא, על התרבות שהיא מייצגת והניכור והבדידות שצומחים בתוכה, תיעלם. גם מעט גילויי החיבה שיש פה מתהווים בין אנשים שבכל אחד מהם יש משהו מעוות, לפעמים זה ממש עיוות פיזי אבל הוא תמיד מלווה בנפש שיש בה איזשהו חסר יסודי מכמיר לב וכואב.

גם אחרי קריאת הספר אני לא יודעת הרבה על ויטמן. אולי מי שמכיר את השירה שלו ימצא פה עוד נושאים ואמירות שאני לא יכולתי לשמוע אבל לא מוכרחים את זה. זה מצויין כשלעצמו.

וואו. סיימתי את הספר הזה, ו... יש לי הרבה מה להגיד...
נתחיל בזה שאני מאוד אוהב אמנות, ובכלל הזה גם ספרות, שהיא מיוחדת, אקספרימנטלית. יש לי הערכה רבה לסופרים שמסוגלים לשבור מוסכמות וליצור משהו חדש, משהו שלא היה קיים עד כה.
אל הספר הזה, "עשבי פרא", הגעתי במקרה. התחלתי לקרוא אותו לפני כמה שנים, ואז העמודים הראשונים הכניסו אותי לדיכאון, וזנחתי אותו. הפעם התחלתי לקרוא אותו שוב, והוא תפס אותי, עד העמוד האחרון.
"עשבי פרא" הוא ספר פורץ דרך ופורץ מוסכמות. הספר הוא מעין מחווה / פרשנות ליצירותיו של המשורר וולט ויטמן, שנחשב לגדול המשוררים האמריקאים.
הספר בנוי משלושה סיפורים, שוולט ויטמן ויצירתו עוברים בהם כחוט השני, וגם מחברים את שלושתם בתוך ציר אחד. הגיבורים בכל סיפור הם אותם הגיבורים – גבר בשם סיימון, אישה בשם קתרין, וילד חולני בשם לוק. אך כל אחד מהסיפורים מתרחש בתקופת זמן אחרת, נכתב בסגנון שונה, ומשתייך לז'אנר אחר לחלוטין!
הסיפור הראשון, "בלב המכונה", הוא דרמה סהרורית המתרחשת בניו יורק של המאה התשע עשרה. סיימון הוא גבר צעיר ונאה שעובד בבית חרושת בעיר, ובמהלך עבודתו נבלע בתוך המכונה הגדולה והכבדה שהוא מתפעל, ונגרס לחתיכות קטנות. אחיו הקטן והחולני, לוקס, מחליף אותו בעבודתו. לוקס מעריץ את וולט ויטמן, ומנסה לשמר את הקשר עם ארוסתו של סיימון המנוח, קתרין.
הסיפור השני, "מסע הצלב של הילדים", הנו סיפור מתח עם קצב ואופי מהירים הרבה יותר, המתרחש בניו יורק המודרנית, אחרי אסון התאומים. הפעם קתרין הנה פסיכולוגית משטרתית, וסיימון הוא החבר שלה, איש עסקים מצליח וחתיך. קתרין מתמודדת בסיפור מול ארגון טרור קיצוני הסוגד לוולט ויטמן, ומשלח ילדים מצוידים בפצצות לבצע פעולות טרור בניו יורק. לוק הוא אחד מאותם ילדים.
הסיפור השלישי, "יופי אמיתי", הוא סיפור מדע בדיוני. העלילה כאן נפתחת בניו יורק עתידנית, בעוד כמה מאות שנים. סיימון הוא אנדרואיד שבמוחו מושתל שבב שירה של וולט ויטמן. קתרין היא חייזרית דמוית לטאה, ולוק הוא ילד חולני, אך קשוח ובעל כושר מנהיגות, שמצטרף אליהם לאורך הדרך.
אם זה נשמע לכם הזוי ומוזר, אז אכן כך הוא. אבל זה גם נפלא, מקורי באופן יוצא דופן, ואינטיליגנטי בטירוף. הסופר, מייקל קנינגהם, מלהטט בווירטואוזיות לאורך הסיפורים, וחושף את כישרונותיו בכתיבת סיפורים מז'אנרים שונים לחלוטין זה מזה.
וולט ויטמן, שאני מודה ומתוודה שלא הכרתי את יצירותיו לפני כן (למרות שבדיעבד אני מכיר את השיר "הו רב חובל שלי", רק לא ידעתי שהוא כתב את זה), מוצג כאן מזוויות שונות ומרובות, ומתואר דרך עדשות וצבעים רבים. יצירתו, כפי שהיא מוצגת ומפורשת כאן, היא לא רק שירה אלא גם פילוסופיה, ויש שיאמרו שאף דת משל עצמה. הוא יצר תפיסת חיים ייחודית, שונה כל כך מדרך החיים האמריקאית של היום, והסופר משתדל לציין זאת לאורך הסיפורים.
הסיפורים אקזיסטנציאליסטיים מאוד. העיסוק במוות, אובדן, סוף, הוא רב. בספר יש הרבה עצב. קנינגהם מטפל בזה בעדינות, מתאר את דמויותיו, ששבות וחוזרות אלינו בגלגוליהן השונים, בחמלה ובאהבה. הקריאה בספר עצובה, מהפנטת, ומותירה המון חומר למחשבה.
כפי שציינתי קודם, זוהי יצירה מקורית מאוד. אפילו תולעת ספרים זקנה כמוני לא נתקלה במשהו כזה לפני כן.
זהו ספר מופלא, בעיקר למי שמחפש דברים חדשים. רוצו לקרוא.

שלושה סיפורים קצרים והמון רגשות התעוררו בי במהלך הקריאה- שנאה, אהבה, פחד, הלם ועוד. המכנה המשותף לשלושת הסיפורים- המשורר האמריקאי פורץ הגבולות - וולט ויטמן וילד ושמו לוק. בסיפור הראשון המתרחש בשיא המהפכה התעשייתית אנו זוכים להכיר את לוק שמאוהב בארוסת אחיו המת, בסיפור השני שמתרחש בימינו אנו- אנו מכירים את לוק דרך סיפור התמודדתה של פסיכולוגית משפטית ובסיפור השלישי אנו מגיעים לעתיד שבו בני האדם פרצו את גבולות החלל.
הסיפור הראשון הוא סיפור מאוד קשה בעוד שני האחרים הם סיפורים שהצלחתי להתחבר אליהם יותר. בכל מקרה, מדובר בספר שלא פשוט לקריאה שכן הוא מעורר תחושות ורגשות רבים בקרב הקורא הסביר שאינם פשוטים להתמודדות עימם. אני שמחה שלא ויתרתי על הספר אבל אני בספק אם הוא יתאים לקורא הסביר.

ספר לא קל, אבל מתגמל. מורכב משלושה סיפורים, שלכאורה אינם קשורים זה לזה. האחד מתרחש בעבר, האחד בהווה, והשלישי בעתיד. החוט המקשר בין כל הסיפורים היא שירתו של וולט ויטמן, וגם שמות הדמויות שחוזרות ומופיעות. הגלישה לריאליזם פנטסטי ומד"ב היא קצת מפתיעה, אבל לא פוגמת באיכות הספר. לא בדיוק הבנתי אותו, אבל התחברתי אליו.

את הסיפור הראשון לא הצלחתי לקרוא - שעמם אותי. למזלי ניסיתי את השניים האחרים
הסיפור השני הוא ספור בלשי קצת מטריד, והשלישי נוטה לכיון מדע בדיוני - אבל שניהם ספורים טובים ומעניינים.

נשברתי אחרי הסיפור המוזר הראשון....מי שמתענין ביחסים מורכבים בין אדם למכונה.