היי לכולם
זה מרגיש קצת מוזר, כנראה אין פה אף אחד שזוכר אותי מהתקופה שהייתי פעילה באתר. בכללי, רוב בני הגיל שלי כבר מזמן נטשו את האתר, בין אם באופן רשמי ובין אם לא.
איך שלא יהיה,יש משהו נוסטלגי בלשבת שוב ולכתוב ביקורת.
אגב, הכישורים שלי קצת חלודים בתחום, אז אני מקווה שאולי עדיין איכשהו יש לי את זה.
בואו נצא לדרך.

אז, תיכון הא? תקופה סופר עמוסה, המון לחץ, מלא פוקוס על בגרויות.
ובין היתר, אין זמן לקרוא.
כשהייתי בחטיבה הייתי מסוגלת לבלוע שני ספרים בשבוע, ככה בקטנה. הייתי קוראת בכל הזדמנות, הייתי כל כולי בעולם הזה, וכשלא קראתי ספרים - הייתי בסימניה.
ככל שגדלתי קצת איבדתי את זה, נוצר המון עומס, המון הסחות דעת, פתאום לספרים אין את התחושה הזו שהייתה להם רק לפני שנתיים שלוש, קשה יותר להתמקד, להיבלע בספר, לשכוח את העולם שבחוץ.
אני מניחה שאין מה לעשות וזה קורה כמעט לכולם. עובדה: כמעט כל חברי עברו יחד איתי את ההתרחקות הזו. רובם גם נטשו כמעט לחלוטין את הקריאה.
וזאת בניגוד אליי, מעולם לא הפסקתי לקרוא. אולי את המאה עמודים הממוצעים שלי החלפתי בשלושים, ושני הספרים בשבוע הפכו למשהו כמו ספר בשלושה שבועות. אבל מילא, גם אם זה לא כמו פעם, חשוב לי להמשיך ולהקפיד לקרוא, מבחינתי ברגע שאני מפסיקה לחלוטין אני קצת מאבדת חלק מעצמי.
גם היום אני חושבת שהתחושה הכי טובה בעולם היא להישאב לתוך הספר, תמיד כשאני מצליחה לקרוא ספר ובאמת להתמקד בו, אני מרגישה אושר עילאי.

אז זה היה במהלך איזה שיעור חופשי, ומתוך חיפוש של מה לעשות ואיך להעביר את הזמן, השאלתי אותו מספריית בית הספר. כן זכרתי אותו במעורפל מאיזו המלצה של חברה, אבל לא באמת.
ישבתי על ספסל בשמש והתחלתי לקרוא, בתקווה שאולי אצליח להעביר כמה דקות.

הספר פותח במילים "קוראים לי דני מרוז ואני הומוסקסואל"
בלי ריכוך של הדברים, בלי המתנה, בלי לתת לזה להיחשף לאט לאט לבד, ככה הסופר מתחיל בהצגת הגיבור שלו.
כבר מהפתיחה הזו ברור לי שיש כאן משהו אחר.
דני מספר איך המורה שלו מבקשת מהתלמידים לכתוב חיבורים לאורך השנה על כל מיני דברים שקשורים בהם, ודני תמיד כותב שני חיבורים: את החיבור שהוא יגיש למורה עם הדברים שהיא רוצה לקרוא ולשמוע, ואת החיבור הכנה, האמיתי.
השורה הזו, הפרק הזה, ולמעשה כל הספר, מתחיל בחיבור שדני כותב, שהנושא שלו הוא "אני".

לאחר כמה דקות אני מרימה עיניים וקולטת שקראתי חמישים עמודים, בלי בכלל לשים לב.
בהמשך שלושת הימים הבאים אני חוזרת לכיתה ח', אני קוראת מתי שאני יכולה, אני נשארת ערה עד מאוחר. אין לי תחושת זמן, כל מה שאני רוצה זה להמשיך לקרוא.

מעבר לכתיבה האנושית, המרגשת, שיוצרת חיבור כל כך עמוק לגיבור הסיפור. אלי להר עשה כאן משהו מיוחד אחד.
הוא לא התחבא.
החל המכותרת, שזועקת מה הנושא של הספר, דרך המשפט הראשון שלא משאיר ספק, ועד לסוף.
הספר לא רק נמצא לגמרי "מחוץ לארון" במובן של נושא הזהות המינית שבו הוא עוסק, כל העלילה שלו כנה, אמיתית ומציבה מראה לאיך שהדברים באמת נראים,.
אין פה ייפוי של המציאות, אין סוף טוב הכל טוב, אין ניסיון לגרום להכל להסתדר.
אם תשאלו אותי? הנושא העיקרי או החשוב בספר הוא לא העובדה שדני הומו. אלא ההתמקדות במציאות כפי שהיא, כואבת, מרגשת, מבלבלת, פסימית, אופטימית.
וזה ריגש אותי ונגע בי אישית, מאוד.

לא הצלחתי להכניס לפה אפילו חצי ממה שאני חושבת על הספר, וזה קצת קשה בהתחשב במורכבות שלו. אז אסכם בכך שאגיד שמדובר ביצירת מופת בכל מובן המילה, שהצליחה להחזיר אותי אחורה בזמן והזכירה לי כמה אני אוהבת ספרים.

והנה מגיע לו עוד ספר נוער טיפוסי של סופרת נוער עטורת שבחים שכבר כתבה רב מכר לפניו, למה לי לכתוב לו ביקורת? לא עברתי הלאה מביקורות על הספרים האלו? הרי בסופו של דבר אפשר לסכם אותם אותו דבר - רדודים למדי, לא הכי אמינים, חמודים וקלילים, אז לא עדיף לכתוב ביקורת על משהו מעניין יותר?
יש שלוש סיבות עיקריות למה בחרתי לכתוב לו ביקורת:
הסיבה הראשונה היא שמדובר בספר הראשון באורך מלא שקראתי וסיימתי באנגלית.
הסיבה השניה היא כי לא כתבתי ביקורת המון זמן, והאמת היא התגעגעתי לזה ממש.
הסיבה השלישית והאחרונה היא שהוא הספר ה200 שאני מדרגת באתר, ולספר ה100 שדירגתי באתר כתבתי ביקורת, אז למה לא להמשיך עם המסורת?

את הספר הזמנתי מהאינטרנט בהחלטה של רגע, המשתמשת סנואו פוקס (Snow Fox) שכבר לא הכי פעילה באתר לצערי, המליצה לי עליו. אז החלטתי נסות.
מי שרוצה לנסות לקרוא ספר באנגלית בפעם הראשונה - אני לגמרי ממליצה ללכת עליו. העלילה שלו לא מסובכת, יש לו כתיבה פשוטה וקל להבין אותו ולעקוב אחריו.

העלילה של הספר מתפרשת לאורך יום אחד בלבד ומספרת לנו על 2 אנשים במקביל- נטשה ודניאל, נטשה היא מהגרת מג'מייקה שמשפחתה אמורה להיות מגורשת לשם עוד בערב של אותו היום, ודניאל הוא בחור שמתמודד עם הציפיות של ההורים שלו להיות דוקטור כשיגדל ועם האח המוצלח יותר ממנו. דניאל ונטשה נפגשים במקרה באמצע הרחוב ואיך לא - מתאהבים.

המקוריות העיקרית של ניקולה יון היא בפרטים הקטנים, נתחיל מההיפוך של "תפקידי המגדר". נטשה היא נערה חובבת מדע שלא מאמינה בגורל ובאושר ועושר. ודניאל חובב שירה וכותב שירה בעצמו ומאוד מאמין ב"גורל" וב"נועד להיות".
דבר שני, שדרך אגב, מופיע גם בספר "הכול, הכול" הוא הדמויות ה'צבעוניות'. בזמן שבמרבית הספרות האמריקאית ובספרות בכללי, גם לא בספרי הנוער, הדמויות נוטות להיות לבנות.
כן, לפעמים הסופרים נותנים מקום לדמות כהת עור פה ושם, אבל היא כמעט תמיד דמות שולית יחסית. בספר הזה שתי הדמויות הראשיות אינן לבנות, נטשה כהת עור ודניאל ממוצא אסייתי.
דבר נוסף הוא הענקת פרקים ומקום גם לדמויות השוליות, מדי פעם מופיעה דמות בספר שמנהלת אינטראקציה כלשהי עם הדמויות הראשיות והפרק לאחר מכן יספר על אותו הרגע מנקודת המבט של אותה דמות ויספר לקורא עוד קצת פרטים על החיים שלה. דרך הפרקים האלו אנחנו עוקבים גם אחרי סיפור חייו של אבא של נטשה, על החלום שלו להיות שחקן מצליח ואיך הוא היגר לאמריקה בשביל זה ואילץ את כל המשפחה לבוא אחריו.

אין ספק שזה מוסיף לספר, אבל המקוריות הזאת חסרה מאוד בשאר עלילה. גם ב"הכל הכל" וגם ב"דה סאן איז אולסו אה סטאר" (אקרא לו ככה כי אני רגילה) מופיעים אלמנטים בולטים של חוסר אמינות והמון המון קלישאתיות,. זה בלט לי הרבה יותר ב"הכל הכל", הסוף שלו לדעתי היה פשוט לך כך תלוש והרס ממש. אבל זה מופיע גם בדה סאן.
ברצינות, אני אמורה באמת להאמין ששני אלו הספיקו להתאהב בפחות מיום? אני אמורה להאמין שנטשה, שלא מאמינה בגורל והתאהבות ממבט ראשון ובכל הקלישאות, תשנה את דעתה כל כך מהר?
אין ספק שהקלישאתיות והפשטות של העלילה עזרו לי מאוד בקריאה בשפת המקור, אבל כנראה שאם הייתי קוראת אותו בעברית הייתי מתלוננת על זה הרבה יותר.
אני אישית חושבת שכנראה אוותר על הספר הבא של ניקולה יון, הספרים שלה אמנם קלילים וכיפיים אבל מאוד קלישאתיים ולא אמינים.

עוד נקודה לטובה - מאוד אהבתי את הסוף של הספר, הוא אולי מעט קיטשי אבל הוא מקסים לדעתי, הוא משאיר טעם מתוק ותחושה טובה אחרי הסיום.

לסיכום, כל מי שמחפש כמה ימים להעביר עם ספר קליל וחמוד ורומנטי, או מי שרוצה לתרגל טיפה את האנגלית - לגמרי מוזמנים לקרוא.
כל מי שנמאס לו מרומנטיקה או מחפש ספרים מעוררי מחשבה ועמוקים - רצוי שידלג.

אני חושבת שכולנו יכולים להסכים על זה שספרי דיסטופיה לנוער זה נושא חרוש לגמרי שכבר איבד את כל הפואנטה שלו וצריך סופר עם כישרון ורעיון מטורף כדי שאולי - רק אולי - יוכל להיכתב ספר דיסטופיה לנוער שלא יקבל ישר את התגית "מועתק" ו"חרוש"
ובכן, גם ירח שבור לא מצליח לגמרי להתחמק מהתגית הזאת. ובינינו, אם הייתי יודעת שהוא ספר דיסטופיה לפני שהשאלתי אותו מהספרייה - לא הייתי נוגעת בו בכלל וכנראה גם לא קוראת אותו אף פעם.

על התקציר של הספר עברתי ברפרוף ופספסתי את העובדה שמדובר בספר דיסטופי, זה נשמע כמו ספר על ילד דיסלקטי והקשיים שהוא עובר כדי להשתלב בחברה שלנו, לא ציפיתי להמון בתכלס, אבל לא היה לי מה להפסיד אז השאלתי אותו.
מיותר לציין שהוא היה לחלוטין ההפך ממה שציפיתי

הספר הזה שונה איכשהו ,אני מניחה שהסיבה לכך הוא כי הוא לא נכתב כדי להיות ספר דיטופי לנוער - בניגוד להרבה ספרים אחרים בז'אנר - הוא באמת נכתב כדי להעביר משהו, ולכן כל מבנה העלילה והסיפור היו אחרים, וה"נוסחה הקבועה" שיש לרוב בספרים בסגנון הזה, לא באה לידי ביטוי בספר הזה. לא הייתה כאן שום נערה מתבגרת יפהפייה שנכנסת בבת אחת לחיו של הגיבור שלנו ומשנה אותם ושניהם ביחד מצילים את העולם ופוטרים אותו מהשלטון האכזרי ששולט בו.

אחד מהדברים שעברו בספר הכי טוב הייתה האכזריות שתוארה שמה, מה שהיה נפלא בעיני זה שהאכזריות תוארה בפשטות מפחידה כמעט, כמו שילד רואה אותה. ואני לא הצלחתי להישאר אדישה לזה בזמן הקריאה. רציתי לבוא ולעודד את הדמות השבורה של סטנדיש.

אין ספק שאחד מהדברים שהסופרת ניסתה לעשות זה להעביר את כל הספר מנקודת מבטו של ילד בצורה אמינה. וזה עבד לה לגמרי לדעתי.
המון דברים לא מסופרים לנו במהלך הספר והעלילה מתקדמת בקצב מהיר. אנחנו לא יודעים איפה הסיפור מתרחש, והרבה פעמים לא כל כך הבנתי מה הולך בגלל המחסור בפרטים. האם זה העתיד של העולם שלנו? או מעיין יקום מקביל? האם יש מישהו שהוא שליט? מי הוא?
אנחנו כן מקבלים פה ושם פרטים ושמות כמו "הממסד" או העובדה שאנשים שתומכים בו זוכים למעמד גבוה יותר. אבל בעיני החורים במידע לא נעשו מתוך עצלנות או פיתוח עלילתי לא טוב. להיפך, הם חיזקו את האמינות של הספר ואת העובדה שהוא מסופר מנקודת מבטו של ילד ואת הדברים שבהם הדמות שלו מעדיפה להתעסק ולדבר עליהם - במקרה הזה, בהחלט לא העולם הדיסטופי שבו הוא חי.

סיימתי את הספר אחרי יומיים - ואני דיי בטוחה שאם רוצים אפשר לסיים אותו בכמה שעות - והייתי קצת מבולבלת, לא כל כך ידעתי מה לחשוב, רק כמה שעות מאוחר יותר התחלתי לגבש עליו דעה.
ומשהו בו השפיע עליי, אני לא יודעת להסביר בדיוק מה ואיך או למה. אבל הוא עשה את מה שספרי נוער עתידניים כל כך מתיימרים לעשות ונכשלים שוב ושוב כל פעם. מצאתי את עצמי חושבת עליו, דואגת לדמויות, רוצה לקרוא עוד.
זה בעיני מה שהכי חשוב, אם סופר גורם לך להרהר בספר שלו גם אחרי הקריאה, אין ספק שהוא עשה את העבודה.

אז לא הכל מובן, לפעמים קשה קצת לעקוב אחרי מה שקורה או להבין מה קורה. אבל זה ספר נהדר שמשאיר אתכם לחשוב. ואני שמחה מאוד שיצא לי לקרוא אותו ואני ללא ספק ממליצה עליו.

אז זה לקח חודשיים שלמים של חופש גדול וסוף סוף הגיע משלוח של ספרים חדשים לספריית בית הספר, אחרי שבזבזתי את כל הכסף שלי בשבוע הספר ונוער קורא וקניתי ספרים לשרוד את החופש.
בכל מקרה, הספר הזה היה ברשימת הקריאה שלי כבר שנים, ומצאתי אותו בראש הערמה של הספרים החדשים, כאילו הוא מחכה שאני אקח אותו.

אני לא כל כך יודעת מאיפה להתחיל האמת,כי הדעה שלי עליו קצת מסובכת, אני אנסה לארגן את זה כמו שצריך בביקורת ואקווה שתבינו משהו.

אז הדבר הראשון שעלה לי מהספר הזה הוא שללא ספק התבגרתי, זו בערך פעם ראשונה שאני קוראת ספר נוער שגרתי שכזה והדמויות בו אשכרה בגיל שלי.
זה גורם לזה להרגיש הזוי בטירוף, כי לעזאזל אני כבר בת 15 ומה איך בכלל, ובטח כולם יגידו לי שזה לא כזה דרמטי ואני עדיין ילדה. וזה נכון האמת, אבל אני מרגישה ממש גדולה, בעיקר כי כל החטיבה עברה ממש מהר.
נחזור לנושא.
אבל לצערי כל העניין של הגיל דווקא גרם לזה להרגיש פחות אמין, כי לאורך כל הספר מתואר על איך הדמויות מעשנות ומשתכרות וחוגגות במסיבות ומתנשקות ומחליפות חברים ועושות "מה שבני נוער עושים" ואין לי ספק שאם הייתי קוראת את זה לפני שנתיים הייתי קונה את זה בלי שאלות. אבל היי, עכשיו אני בת 15 ולא עשיתי אף אחד מדברים האלה ורוב מי שאני מכירה גם לא.
אבל זה גרם לי לשאול את עצמי האם האנשים שהם לא חלק מהמערכת החברתית שאני נמצאת בה עושים את כל זה, ואם הילדים שיושבים איתי באותה כיתה כן חיים כמו שמתואר בספר?
יכול להיות שאני באמת ילדה טובה מדי שחיה בבועה משלה, אני לא יודעת. אבל זה הרגיש לי מאוד מוגזם.

היה משהו מאוד אנושי בדמות הראשית, היה אפשר לראות כמה היא אהבה את אחותה, מלווה אותנו לאורך כל הספר כפי שהיא מצטיירת בפני לורל, כאחות המושלמת והנפלאה והטובה. ואפשר ממש להבין את לורל ואת כל הרגשות וההאשמות שרדפו אותה.
גם הדמויות הנוספות שמלוות את לורל היו מאוד אנושיות, אבא שלה ואימא שלה והכאב שלהם על האובדן של אחותה הגדולה ודרכי ההתמודדות שלהן. ושתי החברות שלה המלוות אותה לאורך כל הספר (אם כי היא השיגה אותן טיפה בקלות יתר, שזה גם הפריע לי) הן לא היו שם על תקן "תפקיד החברות" היה להם מקום משלהן בעלילה ומאבקים ובעיות משלהן.
על כל זה אני מעניקה נקודת זכות לכותבת, כי היא בנתה את הדמויות בצורה נפלאה בעיני.

הקטע עם המכתבים היה מעט לא קשור לפעמים זה הרגיש כאילו הנמענים לא באמת קשורים לתוכן המכתב, אבל ברגע שכותבים ספר שלם שעשוי ממכתבים לכאורה זה היה צפוי שזה יקרה. אז נחליק על זה.

כל הסוף של הספר היה לי עמוס מדי, יותר מדי דברים קרו ויותר מדי אירועים מהעבר נחשפו לנו בבת אחת, והכל נראה לי טיפה מוגזם ואולי קצת נכנס לעלילה סתם כדי להוסיף דרמה, ובכלל זה לא נתן לי לעכל את הדברים שקרו, כי אחרי תגלית אחת מיד גילינו תגלית אחרת, ובשילוב עם מה שאירע בהווה של הספר… זה היה לי עמוס מדיי.

אהבתי מאוד את הסיום, לאורך כל הספר ראו את ההימנעות של לורל לכתוב מכתב אחותה - מעיין חוסר השלמה עם העובדה שהיא מתה. והמכתב הסופי היה מעיין השלמה שזו, וקבלת העובדה הזאת.

אני לא יכולה להגיד שלא אהבתי את הספר, כי זה לא יהיה נכון, כי בתכלס הוא מאוד כייפי לקרואה והעמודים עברו לי ממש ממש מהר, אבל משהו הפריע לי, אני לא בדיוק יכולה להצביע על מה ספציפית, אולי כל הנקודות שציינתי למעלה. ואולי כמו שאמרתי בהתחלה - פשוט התבגרתי בשביל ספרים בסגנון כזה, לא יודעת.
אם יוצא לכם להיתקל בספר במקרה - תנו לו ניסיון, יכול להיות שזו רק אני והקטנוניות שלי

לא, זהו, דיי, מספיק, יש גבול מסוים.
אני התייאשתי באופן סופי.
כמה עוד ספרי נוער אני אצטרך לסבול? כמה פעמים אני אפול בפח של 'ספר מצליח בחו"ל עם טונות שבחים והמלצות שמתברר כלגמרי דפוק'
באמת שנמאס לי מזה.
אז כן, כס הזכוכית הוא עוד אחד מהספרים האלה.
האמת שגם אותו לא התחלתי בכזו התלהבות עצומה כי שמעתי עליו כמה וכמה דעות שציננו קצת את הציפייה, אז לא היו לי כאלו ציפיות, למזלי.
בכל מקרה, זאת הולכת להיות קטילה, עצבנית במעט וכנראה קצת מתוסכלת, תהנו.

אז הבעיה המרכזית של הספר הזה זה שהוא לא אמין, א י ן א מ י נ ו ת, בכלל.
אני מצטערת, אף שליט שפוי לא הולך לקחת את המתנקשים הכי מסוכנים בממלכה ואשכרה לסמוך עליהם שיעבדו בשבילו בשביל חירות ולא יברחו באמצע או משהו, נופ, לא יקרה, הבסיס של העלילה לא אמין, מה שהופך את כל העלילה עצמה ללא אמינה.
ותחרות בין המתמודדים לראות מי מהם הכי ראוי? רציני, אפשר להעתיק יותר מכל ספר נוער קיים?

והדמויות, הדמויות, לעזאזל.
שוב - החוסר אמינות קיים גם כאן, הדמויות לא אמינות.
סלינה היא מתנקשת אכזרית שנשלח למחנה עבודה נוראי שבו עברה התעללות.
האם חלק מזה מתבטא במהלך הספר? לא, אני לא רואה על הדמות שלה איזושהי טראומה, פחד, שיגעון, ניכור, התרחקות, אכזריות. כ ל ו ם.
היא תוך שניה וחצי נהפכת לנסיכה מפונקת שכל מה שמעניין אותה זה כמה יפה היא נראית וכמה דוריאן חתיך.
ודוריאן עצמו, באמת, הוא פשוט קלישאה, קראתי על הדמות שלו כבר ככ הרבה פעמים, היא לא הפתיעה אותי, לא חידשה לי, ככה גם הדמות של קייאול.

וכאילו, הבאתם מתנקשים ורוצחים לארמון, אין אבטחה? אין שמירה? למה נותנים להם להסתובב חופשי ברחבי הארמון? וללכת לנשפים?
למה כשמתחילות הרציחות הם לא חושדים באחד מהמתנקשים? כל אדם שפוי היה פשוט אוסר את כולם בחדרים שלהם בשלב הזה ולא נותן לאף אחד לבקר אותם ומשחרר אותם רק ורק למבחנים.
אבל כמובן שזה לא קורה - למה? כי זה מה שהעלילה צריכה, ושדוריאן יוכל להתאהב בסלינה, כמובן.

ועוד משהו שהפריע לי זה שהספר מסופר בגוף שלישי, ולרוב הוא עוקב אחרי הדמות של סלינה, אבל לפעמים מספרים על דוריאן וקייאול ולפעמים עוד דמויות אחרות, אבל שזה קרה, זה היה תמיד בקשר לסלינה.
לא אני מצטערת, זה לא עובד ככה, אם את כותבת על דמויות אחרות, אני רוצה לדעת גם עליהן ועל החיים שלהם, כי אז זה יוצר את הרושם שהחיים שלהם סובבים סביב סלינה. ואני מצטערת, זה פשוט לא אמין ועצלני במיוחד.
והיו איזה כוחות קסם הוזכרו בשלב מסוים? לא? זה פשוט הוזכר לאיזה פעמיים ונעלם,אז או שאת מזכירה כוחות קסם ומשלבת אותם בעלילה, או שאת לא כותבת עליהם בכלל. כי אז זה פשוט מיותר.

שאני אתחיל לדבר בכלל על המשולש אהבה? נראה לי שלא, אין טעם, כולנו היינו שם, רק אגיד שהיו כמה וכמה צעקות של תסכול מצידי.

עלול להכיל ספוילרים קטנטנים, אבל באמת שזה כנראה לא יפריע לרובכם, רק לאלו שממש ממש ממש נמנעים גם מהפרטים הכי קטנים
אבל מה שהכי מעצבן אותי בכל העניין, זה שהסופרת עשתה כאן איזושהי תעלומת רצח כלשהי, הייתה לה הזדמנות לטוויסט, להתפתחות בלתי צפויה, לקחת את הדמות שהכי לא חשדנו בה ולהפוך אותה לזאת שעומדת מאחורי זה, זה לגמרי עבד בספר 'מלכה אדומה' וגרם לי לחבב את הספר הזה טיפה יותר ולא לתייג אותו כ'גרוע'.
וזה היה יכול לקרות פה, באמת, היא הייתה יכולה להפתיע את כולנו.
אבל לא, היא בחרה ללכת בדרך הצפויה, מה שהפך את הספר לאפילו יותר פתטי, חבל.
סוף ספק-ספוילר

אבל בכל זאת, למרות היותו פתטי וקישטי ומייאש ביותר, מצאתי את עצמי נהנית מחלקים מסוימים של הקריאה, והכתיבה דווקא הייתה נחמדה מאוד. ויש לפעמים משהו נחמד בלקרוא עלילה קלילה כזאת שלא באמת מאלצת אותי לחשוב. ואני חושבת שכמה הדברים הקטנים האלה הפכו אותו מ'אסון מוחלט' ל'קריא מינוס'
אבל בכל זאת, אני לא ממליצה עליו וכנראה שלא אגש לספר השני.

לסיכום - אם אתם רוצים פנטזיה אפית טובה, לכו תקראו את הספרים של ברנדון סנדרסון.

אני לא אדם דכאוני, אף פעם לא הייתי כזו. ואני די בטוחה שאם תבקשו מהחברים שלי לתאר אותי, הם יגידו שאני אופטימית ושמחה.
ואני לא באמת מכירה את התחושה הזאת של דיכאונות, את התולעת השחורה הזאת, כמו שמתואר בספר, שבולעת את כל הדברים השמחים.
אבל בכל זאת, כמו לכל בן אדם אחר, גם לי יש את התקופות האלה של העליות והירידות, הזמנים שבהם דברים מסתדרים יותר ודברים מסתדרים פחות.
וגם אצלי, ברגעים אפלים במיוחד, אני מרגישה שאין תקווה, שדברים אף פעם לא הולכים להסתדר, שאין בכלל למה לנסות, שעדיף לפרוש ולהרים ידיים כבר עכשיו, כי אני אחרי הכל לא הולכת להצליח גם ככה.
אבל זה אף פעם לא נמשך לאורך זמן. אני תמיד קמה בשלב מסוים, מוציאה את עצמי מזה וממשיכה לנסות, ממשיכה לקוות.

אזל איבדה את התקווה שלה ממזמן.
היא לא רואה טעם בלנסות ולהמשיך, בלרדוף אחרי מטרות, בלעשות משהו בכלל.
היא תקועה בעבר, במה שאבא שלה עשה, והיא לא יודעת להמשיך האלה. היא בטוחה שהיא מעמסה על כולם, כולל על עצמה, שעדיף כבר שהיא תיעלם מהעולם הזה, בשבילה, בשביל כולם.
אזל לא בטוחה אם היא תצליח לעשות את המעשה לבד, אז דרך האינטרנט היא מוצאת מישהו שיהיה שותף למעשה התאבדות שלה.
רומן, השותף שלה למעשה, היה ילד מקובל, מסוג הילדים שהחיים שלהם מושלמים. אבל מאז טרגדיה משפחתית הוא מלא בהאשמה עצמית ולא רואה עוד שום טעם בחיים.
בין שניהם נרקמת מעיין ידידות מוזרה המתבססת על הרצון המשותף להיעלם מהעולם.

אחד הדברים הטובים בספר הזה, זה שהוא לא מתיימר להיות מסחטת דמעות ורגש.
הוא לא מנסה להביא לנו סיפור אהבה מרגש או טרגי או משהו בסגנון, הוא לא מנסה להיות עמוק או מתוחכם.
יש לו מטרה ברורה - הוא מנסה לדבר, הוא מנסה להעלות מודעות לנושא התאבדויות בקרב בני הנוער. הוא מנסה להראות לנו איך אנשים דיכאוניים מרגישים, הוא מנסה להראות לנו שיש עוד תקווה, שיש עוד סיבות לחיות.
והוא מצליח לעשות את זה דיי טוב.

הדמויות והדיאלוגים היו אמינים, הכתיבה הייתה עמוקה ומלאה בתהיות אבל לא יומרנית או קיטשית, העלילה הייתה צפויה למדי, אבל היה מעניין לעקוב אחרי סדר ההתרחשויות. והספר, למרות הנושא הכבד, לא היה דכאוני בכלל, הוא היה משעשע ואולי אפילו קצת אופטימי.

הסופרת הצליחה ליצור אצלי - בתור אחת שלא סובלת מדיכאון - חיבור עם הדמות, היא גרמה לי להבין אותה ואת הרצון שלה למות. ואחד מהדברים הכי בסיסים שצריכים להיות בספר הוא ליצור הזדהות עם הדמות הראשית, ואין ספק שזה הצליח.

הספר מסתיים בצורה נפלאה, אני חייבת להגיד שקצת ניחשתי את הסוף, אבל זה לא גורע מזה בכלל, כי זה היה סיום מעולה לספר. הוא לא היה סיום מושלם וצפוי, מה שהיה פוגם באמינות של הספר. והוא לא היה טרגי וסוחט דמעות, מה שהיה הופך אותו ליומרני ולמסחטת רגש. אני לא אמשיך לפרט מעבר לזה על הסוף, כי יש סיכוי שאספיילר

אני חייבת לציין לטובה את השם של הספר, שבעיני פשוט מייצג את הספר כולו - עצוב, מצחיק וציני. ואת הכריכה הכל כך יפה, שהיא אולי לא הכריכה המקורית של הספר בגרסה האמריקאית, אבל היא יפה לא פחות ממנה.

לבי וחורים שחורים אחרי הוא ספר מקסים, שמצליח לעסוק בנושא הכבד של התאבדות בצורה קלילה, הוא לא קיטשי והוא לא סוחט דמעות, הוא פשוט כנה ואמיתי. וזה מה שאהבתי בו כל כך.

אני תמיד דוחה קריאה חוזרת של ספרים.
יש לי רשימה באתר של ספרים שאני צריכה לקרוא שוב, ונכון לרגע זה היא בקושי מתקדמת.
זה פשוט משהו שקשה לי להגיע למצב שאני קוראת שוב את אותו ספר, אני אחרי הכל מכירה את העלילה, אולי אני לא זוכרת לגמרי את הפרטים, אבל אני יודעת איך זה הולך להסתיים ומה יעלה בגורלן של הדמויות. אז למה לקרוא שוב? לא עדיף לקחת ספר חדש?

ובכל זאת, יש את הספרים האלה ששווים קריאה חוזרת, שהם היו כאלה טובים, שהשפיעו עלי כל כך הרבה. שאני פשוט מרגישה שמגיעה להם הזכות להיקרא שוב.
סדרת ארטמיס פאול היא אחת מהן.
הסדרה הזאת השפיעה עלי המון, אואן קולפר היה סופר מוכשר באופן מדהים מבחינתי, הסדרה הייתה מעולה וגרמה לי לשנוא, לאהוב, לבכות ולצחוק, חיכיתי בקוצר רוח לספר האחרון (שאותו עדיין לא קראתי לצערי הרב מאוד) שיצא כבר.

אבל בשלב מסוים, ככל שעבר הזמן, פיניתי מחשבה לדברים אחרים חוץ מארטמיס פאול, הכרתי ספרים חדשים ותחביבים חדשים, ולצערי ארטמיס פאול קצת נדחק הצידה, במובן מסוים.
אבל הוא היה ברשימה של הקריאה חוזרת שלי, כי זכרתי את הסדרה לטובה.
אבל, כמו שאמרתי בתחילת הביקורת, אני תמיד דוחה הקריאה חוזרת של ספרים.

אז מה גרם לי ללכת לספריה ולהשאיל אותו שוב?
אני לא ממש בטוחה, האמת, היה לי כבר ספר שתכננתי להתחיל. אבל החזרתי ספרים בחזרה לספרייה ועברתי אוטומטית על המדפים לחפש ספר, ולא מצאתי שום דבר מעניין.
אבל הוא היה על הכוננית של הספרים שהוחזרו לא מזמן, לא בולט לעין בכלל עם הכריכה החומה והפשוטה שלו (לא שעדיף את החדשות, הן נוראיות) ובכל זאת, אפילו שהחשבתי אותו להכי פחות טוב בסדרה, לקחתי אותו. אין לי מושג למה.

יום אחרי, במהלך שיעור ספורט, שאר הבנות משחקות כדורגל, ואני מתיישבת בצד ופותחת את הספר. ואני שוב קוראת את אותה פתיחה שזכורה לי, על באטלר וארטמיס, בחום של אירלנד.

אותה תחושת שעמום שזכרתי מהספר בקריאה הראשונה לא הייתה קיימת בכלל, העלילה עניינה אותי למרות שידעתי איך הכל הולך להיגמר ומה הולך לקרות, הדמויות הצחיקו אותי. והפגישה הראשונה של הולי שורט וארטמיס העלתה לי חיוך על הפנים, כי ידעתי בדיוק איך זה הולך להמשיך.
והכתיבה של אואן קולפר נפלאה, כבר כמעט שכחתי כמה כיף לקרוא.

ופתאום אותה התלהבות שהייתה לי מהסדרה בשנה שעברה חזרה שוב, אולי לא במלואה, אבל יש לי תחושה שאני הולכת לעשות קריאה חוזרת לכל הספרים הבאים בסדרה. והאמת שכבר הספקתי להשאיל גם את הספר השני ולהתחיל לקרוא אותו.

מתוחכם, מקורי, נפלא, מצחיק ושנון. הסדרה מיועדת לכל הגילאים. וללא ספק שווה קריאה חוזרת.

קטגורית ספרי הנוער
זו ללא ספר קטגוריה ספרותית גדולה שכוללת מגוון רחב למדי של ז'אנרים.
אבל בואו נעצור לרגע ונחשוב, מה ההבדל העיקרי בין ספר נוער לספר מבוגרים? מה בדיוק הופך את ספרי הנוער למיועדים עבור נוער?
התשובה כאן, היא המורכבות הפחותה שלהם.

היי, ולפני שאתם קופצים עלי ואומרים שאני מכלילה, וזורקים דוגמאות, תזכרו שתמיד יש ספרים שהם יוצאים מהכלל, ושאני מדברת על רוב הספרים שלי אישית יצא להיתקל בהם.
ובאמת,אז טובים ככל שיהיו, חייבים להודות שהעלילה הרבה יותר פשוטה להבנה והרבה פחות מורכבת ברוב ספרי הנוער מאשר בספרי מבוגרים.

ושלא תטעו, אין שום רע בספרים שהם פשוטים להבנה, והם לאו דווקא מזלזלים באינטליגנציה של בני נוער, הם פשוט עושים את ההבנה קלה בהרבה והופכים את הקריאה לזורמת יותר, וזה מה שרוב הנוער מחפש, ספר שהוא כייפי. גם אני, שספרים מורכבים מעניינים אותי מאוד, צריכה מדי פעם הפוגה של ספר נוער קליל.
אבל תמיד יהיו את הספרים האלה שיזלזלו באינטליגנציה שלנו, שיפשטו את העלילה יותר מדי, ולצערי הם הרבה יותר נפוצים עכשיו.

בטח הבנתם את זה כבר לפי הדירוג, אבל חלופית הוא מסוג הספרים בעלי העלילה הפשוטה עד כדי גיחוך, והוא גם מועתק, מאוד.

החלק הזה של הביקורת עלול להכיל ספוילרים, אבל אתם בטח מכירים כבר את נוסחת העלילה הזאת בעל-פה אז זה לא כזה משנה

אז יש נערה, היא כמובן יפהפייה מהממת, היא תמיד הרגישה שונה ומוזרה, מגיע ילד חדש לבית הספר והיא מתאהבת בו תוך שלוש שניות בדיוק, ואז הוא מספר לה שהיא שייכת לגזע של יצורים על טבעיים בשם טרילים ואימא שלה היא המלכה שלהם, היא עוזבת את הבית והולכת לחיות איתם,
ובואו לא נשכח את המשולש אהבה, כן, גם פה יש אחד כזה.

הדמות הראשית, וונדי, עצבנה אותי להחריד, היא הייתה מוכנה לנטוש את הדודה שלה ואחיה שבאמת אהבו אותה כל החיים ודאגו לה באמת ועשו הכל למענה כי איזה בחור חתיך אמר לה ש"יש מקום שאליו היא שייכת"
וואו, וואו, זה כל כך הגיוני.

וכמובן התירוץ שלה לדרוש את הבחור החתיך לצידה הייתה כדי שהוא יגן עליה, כי היא חלילה לא יכולה ללמוד להגן על עצמה, לא אמרו שיש לה איזה כוחות בהתחלה? מה איתם? סופרת יקרה, אם עשית לה כוחות, הם לאורך כל הספר, הם לא מופיעים כשאת צריכה אותם ונעלמים כשאת לא, זה לא עובד ככה.

האימא האמתית שלה, היא מלכה קרה ואדישה שלא מרוצה ממנה וממה שהיא עושה לאורך כל הספר, אבל וונדי שלנו נשארת בארמון לכל אורך הספר, במקום לעשות כל מה שכל אדם נורמלי היה עושה, שזה לחזור חזרה למשפחה המאמצת שלך ולסרב להיות חלק מגזע הטרילים האלה. היא נשארת שם, ולוקח לה ספר שלם עד שהיא סוף סוף מתעוררת ומבינה שלא כיף לה שם ושהיא לא רוצה להיות מלכה ושהמשפחה שלה עדיפה.

שני הבנים במשולש האהבה לא מעניינים, הם כמובן השלמות המהלכת כל אחד, והם שם בשביל שהגיבורה שלנו תתאהב בהם, לא יותר.


הכי עלה לי על העצבים זה שלא הסבירו כלום לאורך כל הספר, כלום. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה שממנה נבע הנאום הארוך בתחילת הביקורת.
איך הטרילים האלה התפתחו בכלל? ולמה מצד אחד הם רואים את עצמם נעלים מבני אדם ומצד שני תלויים בהם כדי לחיות? איך הטרילים נפרדו לשתי קבוצות בכלל? למה שמישהו ירצה לוותר על הילד שלו למשך 18 שנה? מה לעזאזל קרה לתינוק שהחליפו אותו בה? איך אימא שלה ידעה את זה בכלל?
נאדה, וונדי לא שואלת כלום, למה שתשאל? זה משעמם ומורכב מדי לבני נוער, כל מה שמעניין אותם זה איך היא מסתכלת על הבן החתיך.

אגב, להיכנס לבית של נערה בזמן שהיא ישנה זה עדיין לגיטימי לחלוטין, זה גם הזמן המושלם כדי לספר לה שהיא על טבעית ושהדודה שלה ואחיה הם בכלל לא המשפחה האמתית שלה.
תזכרו את זה, סופרים לעתיד.

נמאס לי מספרים מטופשים כאלה ומסופרים שחושבים שהם יכולים לזלזל לנו באינטליגנציה ושלכתוב ספר נוער זה הדרך הקלה להשיג כסף, והכי גרוע, זה שזה באמת מצליח להם, ואנשים באמת קונים את כל הזבל הזה. זה מתסכל אותי.

אבל נו, אני עכשיו עומדת להתחיל מרתון ספרי ברנדון סנדרסון, אני אני מניחה שלא אתקל בעוד הרבה ספרים גרועים בזמן הקרוב

הוו אוקיי
אז, איך מתחילים בכלל לכתוב על ספר כזה?
יש לי כל כך הרבה מה להגיד עליו, אבל אני מפחדת שמה שאכתוב יהיה עוול לספר.
אני פשוט אתחיל:

אפשר להגיד שהתאהבתי בספר ברגע שבו הרמתי אותו מהערמה בדוכן מכירות הספרים בכנס.
פשוט ידעתי איכשהו שזה לא הולך להיות עוד ספר שגרתי, שהוא הולך להיות מיוחד, לא כזה שאשכח תוך שניות, לא היה לי שום ספק.

אני חושבת ספר טוב באמת זה ספר שאפשר לקרוא ללא הפסקה במשך שעות ארוכות, ספר שגורם לך להציב אותו בראש סדר העדיפויות, מעל דברים חשובים אחרים.
הניצוץ שבאפר הוא בדיוק הספר הזה, תפסתי את עצמי קוראת אותו מתחת לשולחן במשך כל השיעורים, ולמי לעזאזל אכפת שאני מפספסת חומר חשוב כי לאיה סובלת בצוק השחור ואליאס נלחם על חייו, וכל מה שקורה בעולם האמיתי חסר משמעות באותו רגע.

הדמויות בנויות היטב, לכל אחת מהן יש צדדים פגיעים - הן מפחדות והן עצובות וכואב להן, אבל הן נלחמות באומץ על המטרות שלה והאידאלים שלהן. הן לא נשברות למרות כל הקשיים. ולדעתי זה מה שהופך את הדמויות לחזקות כל כך, ומה שמוכיח שלא תמיד צריך נשק ביד, ציניות או קשיחות, בשביל להיות דמות חזקה.
אני אוהבת את הכתיבה, ששואבת לתוך הספר, ואת הקצב המהיר של העלילה שלא מאפשר להוריד את העיניים מהדפים, את החלוקה הנהדרת בין שתי נקודות המבט של לאיה ואליאס, והרומנטיקה לא הייתה מוגזמת בכלל והייתה מאוזנת היטב בין שאר העלילה, ולשם שינוי, נהניתי אפילו ממנה.

לפני כמה ימים, החלטתי שכדאי שארענן את הזיכרון שלי מהספר בקריאה חוזרת. וכשפתחתי אותו חזרתי שוב אל העולם האכזר וחסר הרחמים שבו מתרחש הספר, אבל איכשהו, במקום לשנוא אותו - הרגשתי כאילו חזרתי הביתה אחרי זמן רב.

אולי הוא עוד ספר נוער, אולי אין לו מסר עמוק ועוצמתי, ואולי הוא לא תמיד מפרט ונותן סיבות למה שקורה ויש כאלה שיטענו שהדמויות רגשניות מדי - אבל לא אכפת לי. אני אוהבת את הניצוץ שבאפר, זה אחד מהספרים האהובים עלי. לדעתי הוא זכה בתואר ספר הנוער הטוב ביותר של 2015 באתר אמזון לגמרי בצדק, ואני ללא ספק אקרא אותו עוד כמה וכמה פעמים.

אני ללא ספק אהיה הראשונה שתרוץ לחנות בהתלהבות לרכוש את הספר השני בסדרה כשהוא ייצא בעברית, כי הרגשתי שהכמעט 450 עמודים האלה היו בהחלט קצרים מדי, מקווה שיתורגם במהירות.

וכמובן, תודה לסנואי ולביקורתה המצוינת שגרמה לי לרצות לרוץ לחנות באותו רגע ולרכוש את הספר, תודה לך סנואי, תמשיכי לכתוב ביקורות מצוינות ולהוסיף לי המון ספרים לרשימת הקריאה ^^

"יש שני סוג אשמה, סוג אחד הוא עול, והאחר נותן לך מטרה. תן לאשמה שלך לשמש לך דלק. שתזכיר לך מי אתה רוצה להיות. שתשרטט קו בגבול התודעה. ואל תחצה אותו שוב לעולם. יש לך נשמה. היא פגועה, אבל היא שם, אל תיתן להם לקחת אותה ממך"