את הספר התחלתי לקרוא יום לפני יום הולדתי, ובחיי, לא יכולתי להעניק לעצמי מתנה יותר טובה מהטלטלה הרגשית והזכות המרתקת להציץ, באמצעות סיפורה של סאיורי, למנהגים יפנים נושנים בני מאות בשנים. לא, אפילו הספא שהייתי בו באותו היום לא השתווה לשעות השלמות שקראתי אותו לפני כן.
זה מדהים איך ארתור גולדן, גבר אמריקאי הצליח לתאר במדויק חיים של גיישה ביפן של שנות השלושים-ארבעים, וכמובן שהוא הצליח לעשות זאת רק באמצעות שנים של מחקר מעמיק, ועזרה מידידת משפחה שהייתה אחת מהגיישות החשובות ביותר ביפן של שנות השישים והשבעים.
אז מה בעצם כזה מושך בספר הזה? קודם כל, הוא גורם לנו להיסחף לעולם שבו אנשים מעירים לך על זה שיש לך המון מים או עץ באישיות, מעיינים באלמנך (כמו הורוסקופ, רק הרבה יותר מפורט) שלהם ומתייעצים עם מגד העתידות שלהם לפני ביצוע כל החלטה חשובה. עולם בו בנות 15, כאשר הן גיישות מתלמדות, מוכרות את בתוליהן למרבה במחיר במין טקס משונה הנקרא "מיזואגה", בו "הצלופח של הגבר מוצא את המערה של האישה בה אף צלופח אחר לא ביקר, ומסמן בה את ביתו" לפי דבריה של האחות הגדולה של סאיורי. לא, היא לא באמת אחותה, היא גיישה מבוגרת ש"אמצה" את סאיורי כ"אחותה" בעוד אחד מן הטקסים המשונים האלה. עולם בו גבר מחזיק אישה רק כדי שתדאג למשק הבית ותהיה צנועה, ופונה לגיישות מאהבות לסיפוק שאר צרכיו (תמורת תשלום סמלי של מימון כל הוצאותיהן של הגיישות). כך הוא נהייה ה"דאנה" שלהן, ושוב, כרוך טקס תה מוזר בתהליך.
מעבר להצצה לעולם הביזארי והמקסים הזה, אנו זוכים להצצה לעולמה של סאיורי, הילדה בעלת האישיות רבת-המים, והמורדות והעליות של חייה הארוכים. האנשים בגיון (רובע הגיישות של קיוטו) אשר נדהמים מיופייה של סאיורי תמיד נדהמים מעיניה האפורות, אשר ביפן נחשבות למראה חריג, כמובן. בתור בעלת עיניים אפורות בעצמי, אני קצת מקנאה בה על זה ששלה נחשבות מיוחדות בארצה, אבל פייר. בקיצור, עולמה של סאיורי, הילדה שיועדה להיות משרתת לאחר שזכתה לשנאתה של הצומומו, הגיישה המובילה באוקייה בה גרה סאיורי, ובסוף הצליחה בגדול למרות כל הקשיים. אותה הילדה שבגיל 9 קרעו מביתה לאחר שאביה מכר אותה, שחיה חיים אומללים בתור משרתת צנועה באוקייה, גדלה להיות אחת מהגיישות הגדולות בגיון. מאבקה של סאיורי ותקוותיה הגדולות מרתקות ומעוררות תקווה.
מעבר לזה, אנו זוכים להצצה לעולם של יפן בזמן מלחמת העולם השנייה. את השנים של מלחמת העולם השנייה היפנים חיו בגיא צלמוות. הרעב היה עצום, וכל אזרח חויב לעזור למדינה במאבק המלחמתי בדרך זו או אחרת. כל הגיישות, שהיו רגילות לחיי תפנוקים, לפתע נזרקות מרובעיהן ונאלצות לעבוד במפעלים שונים, בעוני, ורובן לא שורדות את המלחמה, כמובן. סאיורי שלנו כן שורדת אותה, ושבה לגיון, אף על פי שהיא כבר לא חייבת.
אם אפרט עוד מעבר למה שאמרתי כבר אגלה לכם פרטים ניכרים מהעלילה, אך לדעתי זו קריאת חובה. השילוב בין ההצצה לתרבות הגיישות היפנית המסורתית שכבר לא קיימת היום, לבין ההצצה לעולם בו נישואים הם תמיד חסרי אהבה, ונשים אשר רוצות לזכות בעצמאותן נאלצות לפתות גברים בעלי סמכות תמורת ממון כקריירה, מרתק.
