לעזאזל.
זה מסוג הספרים שהיו גורמים לי לבכות אם צינורות הדמעה שלי היו עובדות.
אבל ברצינות, ספר מרגש.
לעזאזל.
לעזאזל.
ספר מעולה.
אני יכולה לכתוב כאן שעות על העלילה- על זה שהחיים שלו היו בזבל ואני במקומו הייתי מוותרת כל כך הרבה פעמים.
אבל הוא לא וויתר.
לעזאזל.
הוא לא מושלם.
לעזאזל הוא ההפך ממושלם.
לעזאזל.
אני פשוט מתה על הספר הזה.
לעזאזל.
אתם בטח שואלים את עצמכם למה אחרי כל מילה שלי אנ

הגעתי לעמוד חמישים ושמונה במאמץ עילאי. נשבעת לכם, כבר עשרים דקות אני חושקת שיניים וקוראת עמוד אחר עמוד, מחפשת לשווא את ההצדקה לביקורות הטובות שקראתי על "בינתיים הכול בסדר."
הבעיות מתחילות כבר בעמוד השני. הראשון, בעצם.
הספר כתוב במשלב לשוני נמוך כל כך ועם אוצר מילים עשיר נורא, שמסתכם בשלושה ביטויים שבספירה גסה ניתן למצוא אותם מידי משפט שלישי:
"טיפשי." וואו. איזה עושר לשוני. אזלו מילות התיאור ל

לכל אחד יש איזה ג'ו פפיטון משלו. זה יכול להיות הערצה בנערות, הערכה בבגרות ולפעמים משהו שנשאר ומלווה את החיים ברקע.
יש לי גם ג'ו פפיטון אחד, שמו הוא יאיר אגמון, ואם היתי רוצה מאוד מאוד היתי יכולה לפגוש אותו.
בחרתי להחמיץ.
אני לא מתחרטת.

יאיר אגמון נוטה לכתוב לפעמים שהחיים הם צפופים ועמוסים- בכאב, בלחץ, בפחד. ממבט על תקציר הספר- חייו של דאג הם כאלה. אבא מכה, אמא כבולה, אח אחד דפוק ואח אחד רחו

הו. הו הו.
(חשה ת'צמי סנטה קלאוס)

אז חיטטתי בערימת הספרים של אחותי מהספרייה, כי זה מה שבאמת ראוי לעשות כשחוזרים הביתה, רפרפתי על כמה ספרים ומצאתי אותו.
התחלתי, אהבתי, המשכתי.
לקחתי לשבת, סיימתי.

הוא הכניס אותי לרכבת הרים רגשית. הספר מומחה ומדהים בהכנסת הקורא לסיטואציה מאוד מדויקת של המציאות: האיזון הדק בין טוב לי לרע לי.

כרגע טוב לי;
אני נהנית בעבודה,
אני מרוצה מהחיים,
אני בריאה,

הייתי במחסור רציני בספרים. אז הלכתי לספריה הקטנטנה במושב שלנו והסתובבתי קצת. לא ציפיתי למצוא משהו שיראה לי מעניין, יש שם בערך 200 ספרים. קטנטנה.

ואז. טםטםטם. תופים

"בינתיים הכל בסדר."

וואו.
דאג, ילד בסה"כ בן 15 חיי חיים שאתם בטח שומעים עליהם בכותרות בעיתונים.
אבא שלו מתעלל בו ומכה אותו ואחיו מתנהג אליו ואל כל יצור חיי אחר בצורה מחליאה.
המשפחה שלו עוברת דירה ואחרי שאחיו מסתמן כפוש

החום בחוץ, המזגן באוטו שכבר שבועיים לא מקרר, חשמלאי הרכב שהיה בחופשת חג, העבודה שלי, שלא מאפשרת לי לשים את האוטו במוסך לשלושה ימים ברצף עד שימצאו את התקלה במזגן, החום בחוץ, ונסיעה בחלונות פתוחים כי אין מזגן, ומוזיקה בווליום גבוה כי החלונות פתוחים, ואחראי הרכש שכועס כי אני לא מעלה את המסמכים הנכונים לתוכנה, ואחראית ההשתלמויות שמתעצבנת כי היא לא קיבלה עדיין התחייבות לתשלום ותיכף אוגוסט ואיך נתחיל ככ

הספר הזה לא נגע לי בלב. הוא פשוט קרע אותו לעורקים ולוורידים בצורה בלתי אפשרית לתיקון, אך למרות זאת הוא הצליח להרכיב לי אותו מחדש מדי פעם. זו הפעם הראשונה בתולדות העולם שבכיתי נהרות וצחקתי כל-כך עד שכאב לי בצד, והכל בגלל ספר אחד תמים. הספר הזה פשוט גאוני. נקודה.
אז תעשו לעצמכם טובה - ורוצו לקרוא אותו ותבינו את מה שאני מנסה להסביר פה ולא כל-כך מצליחה. (אחרי הכל זו הביקורת הראשונה שכתבתי פה :-) )

אני נכנס לספרייה ומחפש משהו לקחת לקרוא, אין שום דבר שתופס את עיניי, בלית ברירה אני הולך לעמדף של הספרים החדשים
ומגלה את "בינתיים הכול בסדר" קורא קצת בכרירכה האחורית, לא נראה מלהיב במיוחד אבל אין משהו יותר טוב בסביבה.
בבית, הספר שוכב מתחת לערימה ומחכה שיגיע תורו.
ומכאן הכול היסטוריה , הסיפור לכאורה נשמע שגרתי. ילד שאביו לא מסוגל לשמור על מקום עבודתו (כי יש לו מה להעיר לכל אחד, כולל המעבידים שלו)

אתם מכירים אתזה שאתם קוראים ספר עם הדהות לבעיות שלכם כאילו חדרו לכם לידות או לראש?ואז אני,חושבת :הסופר הזה בבטטווח חווה משהו דומה!!!! אי אפשר להכיר טעם שלא טעמת בעצמך....
הספר הזה מרגש וכלכך אנחנו שבא לבכות...יש כלכך הרבה ילדים כאלה ועד היום אני לא מצליחה להשלים עם האי צדק .
דאג הוא ילד שנון ומלא בציניות כזו שנולדת ממרירות.
הוא נמצא בבית בלתי אפשרי כמו דומינו:אבא נופל או אמא ואז האחים ואז בעקבו