• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
בינתיים הכול בסדר

בינתיים הכול בסדר

מאת גארי שמידט

הביקורת של Drunk Reader

תמונה של Drunk Reader
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
בינתיים הכול בסדר

בינתיים הכול בסדר

מאת גארי שמידט

הביקורת של Drunk Reader

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של Drunk Reader
הוצאה לאור:טל-מאי ומשכל
שנת הוצאה:2013
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
noaavra
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•1 דקות קריאה

זה ספר שהיה מאוד מיוחד בעיניי. זה לא היה ספר משעמם שלא רציתי לקרוא, אבל באותו זמן זה לא היה ספר שהייתי חייבת לקרוא אותו בכל שנייה אפשרית.
הוא פשוט עשבה לי חשק לקרוא אותו.
ממש אהבתי את הגישה של דאג לכל דבר, ואיך שלעט לעט הילד הממורמר הזה משים לעצמו כמה וכמה חברים, למרות מצבו.
לפי דעתי, הרעיון של גארי להוסיף את כל עלילת הציפורים של אודובון ממש תרמה, ופשוט עשתה את הספר ליותר מעניין.(לדעתי כן)
עם זאת, רק ליל מטרידה אותי בסוף הסיפור, אני ממש רוצה לדעת מה קרה לה בסופו של דבר.
ואני כל כך אהבתי שהיא קראה לו פושטק רזה, והזקנה שחיפשה את אלת ההשראה(אף פעם לא זכרתי את השם שלה..) קראה לו שליח רזה.
אבל זה מוזר שכולם אמרו שהיא רעה כזו וכו', אני חושבת שהיא הייתה מישהי חבסיבה אבלך גןםן צינית וסרקסטית

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של הקורא לשדים
הקורא לשדים
1קורא|גיל ממוצע24|0%נשים

על המבקרת

תמונה של Drunk Reader

Drunk Reader

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
97 ביקורות•414 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•תרגום (נוער)•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של Drunk Reader
Drunk Reader
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות97
לייקים שקיבלה414
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת44תרגום (נוער)20מתח ריגול והרפתקאות5

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של Drunk Reader

שירו של אכילס

שירו של אכילס

מדלין מילר

הספר מאוד מרשים, מאוד נהניתי מהפרטים הקטנים שבאים לידי ביטוי בהמשך, ואת סגירת המעגל של הדמויות בגרסה הזו של הסופרת, אך אהיה כנה ואגיד שאני גוררת את הספר איתי מאז תקופת מהסגר הראשון של הקורונה, ורק עכשיו הצלחתי לסיים אותו; בין אם כי היה לחץ ולא היה זמן לקרוא ולהנות כמו שצריך מהספר, ובין אם העשירו אותי בגורל הדמויות של המיתולוגיה שגרם לי אפילו להתאכזב ולא לרצות להמשיך אותו עם הסוף המר.
אך השחיטות שגדלה מפרק לפרק הייתה זו שגרמה לי באמת לא לחבב את הדמויות ולהיות יחסית אדישה לסופם, ובמיוחד להיות מיוגע מהבירוקרטיה והפוליטיקה שהתנהלה בשליש האחרון של הספר.
אך בין כה וכה אני מאוד נהניתי מהתוכן המרכזי של הספר, אהבתי את התיאורים ואת העולמות השונית שהיו שם, ובנוסף קצת יותר לגלות על המיתולוגיה, ולא סיימתי את הספר עם טעם רע למרות האדישות, לכן אני בכל זאת נותנת ניקוד טוב לספא

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
חוכמת הבייגלה

חוכמת הבייגלה

אילן הייטנר

" אולי בגלל שאתה עוטף את המסר שלך בעטיפה אידיוטית, מצחיקה, מוגזמת, ואז מרגישים שיש 'משהו' במה שאתה אומר, למרות שזה נשמע שטויות. אולי אתה בדרך זו נותן לאנשים לחשוב על כל מיני רעיונות שלך, מבלי לעטוף את עצמיך בגלימה של אדם רציני, אחד כזה שתופס מעצמו חכם". "

הספר תיאר את עצמו בצורה מושלמת; ישנם קצת זיוני שכל חסרי פואנטה אבל באותו זמן עם פואנטה מסויימת, ורוב הזמן זה מרגיש לי כמו השיחות שיש לי עם ידידים שלי שחושבים יותר מידי לעומק של הדברים ויוצא שאנחנו נכנסים עמוק עמוק לתוך פילוסופיות שונות שאחנחנו נתקלים בהן.
הספר כן מעניין ואני חושבת שהוא כן פותח את הראייה לדברים שיש ביומיום שלנו.

אבל אם להיות כנה הוא פשוט גורם לי לחשוש מהעתיד הקרב אחרי אחרי הצבא.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
ההוביט

ההוביט

ג'ון רונלד רעואל (ג'.ר.ר) טולקין

וואו.
אין לי דרך אחרת לתאר את התחושה.
אני שמעתי על שר הטבעות ועלילותיו בכל חור אפשרי עקב אהבתי לפנטזיה ולכל ההערצה של מה שמוזר ומיוחד, אבל אף פעם לא הצלחתי לגרום לעצמי באמת להתחיל לקרוא.
התחלתי לראות את הסרטים של ההוביט בזמנם שהתחילו לצאת לאקרנים, וגם אז לא הצלחתי להמשיך לעקוב.

עד שידיד ממש טוב שלי שאוהב את העלילות הללו, שכנע אותי לנסות להתחיל לקרוא, יחד עם עזרתה של המפקדת שלי שהייתה בבעלות הספר.

אז ככה, אני מניחה שאין הרבה טעם לפרט הרבה על עלילת הספר, זה מידע שידוע כמעט לכל נפש חייה שנחשפה לתרבות הפנטזיה, אבל אספר בקצרה שספרנו על הוביט, בשם בילבו באגינס, שיום בהיר אחד מקבל ביקור ממכשף בשם גאנדולף, אשר מוביל לביקור של 13 גמדים שמעוניינים לצאת למסע שבו יחזירו לעצמם את אוצרם האבוד, והמלצתו של גאנדלף היא שבילבו יצטרף אליהם, ולמרות שהוא הוביט שחיי חיי נוחות עד אותו רגע, והוא החליט להצטרף אליהם, ומסעו אט אט נעצם ונהיה בעל השלכות כבדות יותר.

עכשיו, חווית הקריאה שלי הייתה משגעת.
באופן מפתיע כשהקשבתי לפסקול של הסרט 'הטירה הנעה של האול', הפסקול עבד לי באופן אורגני עם הסצנות שתוארו, וזה כל כך תרם לי לאווירה, שזה ממש הרגיש כאילו יש לי סרט בראש.
אבל זו סתם המלצה, הכתיבה עצמה עשתה את רוב החוויה.

נתחיל בזה שהשפה הייתה גבוהה; אומנם זה התקיל אותי בהתחלה כי פשוט לא ציפיתי לה, אבל ככל שהמשכתי לקרוא נהנתי מימנה עד מאוד, והיא גרמה לי להתרכז עוד יותר במה שקראתי ועיכלתי, כשבדרך כלל אני רצה על המילים וקוראת אותן ברפרוף ומקבלת את הרעיון העיקרי.
אחד הדברים האהובים עלי בספרים ישנים מתורגמים היא השפה הגבוהה, היא לפעמים ממש חסרה לי כשאני קוראת ספרים אקראיים ו'מודרניים' יותר, שיותר מתורגמים בשפה פשוטה וקלילה, שזה ממש לא דבר רע שגם שפה קלילה אני מעריכה, פשוט זה גורם לספרים הישנים להראות ולהרגיש יותר מיוחדים בעיניי.

והעלילה.
אני אודה ואגיד שבהתחלה קצת התקשתי להתלהב, אבל אני מאשימה בכך את העובדה שאת חצי הספר זכרתי לפי שני הסרטים הראשונים שצפיתי בהם (וכן נהנתי בצפייה, אני זוכרת שהייתי מאוד מרותקת, אבל לא סקרנית מספיק כדי לצפות בשלישי), ושסבלתי מכאב ראש נוראיים, אבל ככל שהתקדמתי לטווח עלילה שלא זיהיתי התחלתי להיות מרותקת, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הספר, עם הרצון להמשיך לקרוא אותו.
וכמה שאני אוהבת את ההרגשה הזו: הציפייה, המחשבות והניחושים של מה שיקרה, השאלה לאן זה יתקדם ואיך.
וגם העובדה שטולקין לא ניסה לעשות דמויות מיוחדות במיוחד; אני שמה לב ביותר מידי ספרים שמנסים תמיד להכניס עומק לדמות, אם זה בעזרת טרגדיה כזו או אחרת, שאז הם למדו משהו מהטרגדיה הזו, ונהיו חכמים יותר, וכל הקלישאה הזו.
אבל לא, פה זה פשוט הוביט אקראי שחיי בנוחות, שלדמיין יום בלי לאכול 5 פעמים ביום נראה לו כמו אסון, שצורף למסע שהוא לא באמץ מבין מה קורה סביבו ומה צפוי לו.
הכל ישיר, אין טעם לנסות לשבת ולתהות: "הממ, מעניין למה הוא עשה את זה?" או "הממ, מעניין מה הניע אותו לעשות את זה?" או "למה."
זה פשוט; פשוט, קל וחומר, אין מה לשבור את הראש, הכל ברור וכתוב, וזה כל כך נדיר בספרים שאני קוראת, וזה לא מפתיע אותי שהספר הזה הוא בין הספרים הרלוונטיים למרות תאריך כתיבתו (שנות השלושים למי שתהה), שלא לדבר על כך שהוא בין הספרים הסיפורת הראשונים שנכתבו בהשראת המיתולגיות הנורדיות וכמדומיהן.

אז אסכם ואגיד שנורא נהנתי מהספר, אהבתי כל רגע גם כשהיה לי קשה או מעייף, וזו חוויה שהייתי כל כך רוצה לחוש מחדש.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
אלה המכושפת - מהדורה מחודשת

אלה המכושפת - מהדורה מחודשת

גייל קרסון לוין

אלה המכושפת זה ספר שמספרת על אלה (מן הסתם), שכשנולדה הוטלה עליה קללה/כישוף של צייתנות, כך שכל פעם שמישהו אומר לה פקודה, היא מצייתת לה, ואם תנסה להתנגד, תרגיש רע בריאותית.
במהלך הספר היא מכירה את מקסים, או מקסי (למה מקסי? השם מקסים קיים בכללי, למה לא מקס פשוט?), נסיך הממלכה, שהיא מתחילה להתחבב עליו והוא עליה והוא מופיע פה ושם, והיא יוצאת למסע שבו היא מנסה למצוא דרך להפטר מהכישוף שלה, יחד עם מיש-מש של אגדות אקראיות.

הגעתי לספר הזה בגלל הסרט, ששניהם פשוט שמיים וארץ, הדבר היחיד שהיה משותף לשניהם זה שקראו לה אלה והיא הייתה מכושפת, ועוד כמה דמויות אחרות.
אבל אני כן חיבבתי את הסרט, אבל הספר טוב יותר, ומכמה סיבות:
בסרט אלה הייתה שפוטה באופן קיצוני לכישוף שלה, וגם לא חלקו את המחשבות שלה, וזה נגמר בזה שהיא הייתה דמות קצת חסרת אישיות רוב הזמן כי כל מה שהיא עשתה, היא עשתה בגלל פקודות שניתנו לה.
לעומת זאת בספר היא יכלה לנסות להתנגד לקללה, גם אם זה עשה לה רע, והיא גם תמיד ניסתה למצוא דרכים לעקוף את הקללה כדרך מרידה במי שפקד עליה מעשים, ויכולנו באמת להכיר אותה ואת הייחודיות שלה.

בנוסף אני לא אוהבת סרטים או סדרות, אני מאבדת ריכוז במהירות ופשוט צופה בלי להבין דבר, לעומת זאת הספר היה כתוב בכתיבה ממש נחמדה וקלאסית, וגם קלילה במובו מסויים, כך שהקריאה עצמה הייתה נחמדה.

לסיכום, מאוד אהבתי את הספר, והייתי ממליצה לאחרים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
נתראה בקוסמוס

נתראה בקוסמוס

ג'ק צ'אנג

נתראה בקוסמוס זה ספר שמספר על אלכס, ילד שנוסע לכנס שיגור טילים, ובדרך הוא מכיר אנשים אקראים שהוא מתחבר איתם, והם עוזרים לו בחיפושים שלו; חיפוש הכנס, חיפוש האב שלו, חיפוש הכלב שלו, חיפוש אימו, וחיפוש המשמעות של משפחה אם לחשוב על זה, והסיפור מסופר על פי כל מה שאלכס הקליט כדי לשגר לחייזרים כדי לחלוק את העולם שלו.

הספר היה מקסים.
הוא כן היה קצת מוזר וכשהתחלתי לקרוא אותו העלילה הייתה ממש מפוזרת ואקראית, אבל עם הזמן כל הפרטים התאחדו יחד.

תמיד מצאתי משהו מיוחד בספרי הרפתקאות שמסופרים מנקודת מבט של ילדים, זה תמיד יותר מיוחד ומלא דימיון, והספר הזה לא איכזב, במיוחש אופן הכתיבה שונה.
אהבתי מאוד.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
נוסחת הנשיקה

נוסחת הנשיקה

הלן הואנג

אז, נוסחת הנשיקה זה ספר שמספר על מישהי שיש לה אספרגר והיא חסרת ניסיון במין וזוגיות, והיא מחליטה להעסיק נער ליווי בתור המורה שלה, ונופלת על מייקל, מישהו שנהיה נער ליווי עקב חובות כבדים שנפלו עליו ממה שאביו לקח מהם ומהמצב הבריאותי המדרדר של אימו.

עכשיו, אהיה כנה שכן קצת עיקמתי אף מהקלישאה הזו, של 'מישהי לא מנוסה במין מחליטה שהיא רוצה ללמוד את זה ממישהו שמתעסק בזה, והם מתאהבים'.
גם אהיה כנה ואגיד שהיה הרבה מין ממה שציפיתי, אני מניחה שזו אשמתי כי בכל זאת אחת הדמויות הראשיות זה נער ליווי, אבל דווקא לא ציפיתי שהספר הזה יכנס לקטגוריית הארוטיקה, במיוחד שאחותי קראה ספר שני של הסופרת הזו ולא העלתה מין כלל (וגם חלק מהתיאורים [שבזה אני יכולה להאשים גם את המתרגמים, למרות ששאר הספר הם תירגמו מצויין ומהנה לקריאה] היו קצת דוחים).

בכל מקרה, עד כמה שהקלישאה קצת מעיקה עלי, כן נהנתי מהדינמיקה שלהם, שהיא בעיקר כללה מעט מאוד דרמה, הייתה הבנה של שני הצדדים, כך שחיכיתי לרגע השיא בספר שממש יתפוצץ, אבל הוא לא בדיוק התפוצץ, הוא פשוט קרה, וזה משהו שלפעמים אני מעריכה, במיוחד שאני קולטת את סיבת הפיצוץ כבר מהעמוד העשירי, ואז במקום להנות מהספר אני פשוט ממשיכה לקרוא וכל הזמן חושבת "מתי זה יתפוצץ כבר?", ואז כשאני מגיעה לרגע ה'פיצוץ', זה משהו יחסית קליל שנפתר מהר, אז מאוד הערכתי את איך שהסופרת התייחסה לקונפליקט הזה.

אבל כן היו לי בעיות ביניהם, לא אהבתי את הקלישאה שהם התחבבו זה על זו באופן מושלם כבר מהמפגש הראשון שלהם, וגם כל הקלישאה הזו של "אני לא טוב מספיק בשבילו/ה" והחוסר תקשורת, שבאמת, יכל להחסך.
אבל זה כן מובן למה הם לא חשפו את החסרונות שלהם, כך שזה לא הציק לי יותר מידי, אבל זו כן קלישאה שחזרה על עצמה, ופשוט הוסיפה עמודים נוספים לספר.
אני חושבת שהספר יכל להיות הרבה יותר קצר, כי היה ברור לשני הצדדים שהם מאוהבים, ברמה שאנשים סביבם אמרו להם את זה; אני באמצע הספר לא ראיתי סיבה למה יש עוד חצי שלם, ואם אני מרגישה באמצע הספר שאין טעם להמשיך, אז אין טעם להמשיך, זה פשוט לסחוט את הדברים הקטנים יותר ממה שצריך.

אבל למרות שהיו לי רגעים שגלגלתי עיניים, זה כן היה ספר מתוק וחמוד, והוא היה מאוד קליל אחרי ספר ממש קשה שקראתי, אז זה היה מעיין ספר מעבר, אז לא התרגשתי מימנו יותר מידי ולא ציפיתי להרבה מלכתחילה, כך שאני כן מרוצה מחווית הקריאה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
צוללת

צוללת

ג'ו דנתורן

אוקיי זה היה ספר... אממ, מיוחד.
הוא לא היה רע, אבל הרבה פעמים עצרתי וכיווצתי גבות והייתי מאוד מבולבלת לגבי מה שאני קוראת.

עכשיו ממה שזה נראה באופן מאוד כללי, זה ספר שמספר על מתבגר ש... עובר את מסע הבגרות שלו, אני מניחה?
הוא לומד על העיניין שמערכות יחסים זה לא משהו מושלם, ושזה משהו שאין לו שליטה עליו.

עכשיו... מה שאני ראיתי בספר הזה, זה ילד עם הפרעה נפשית כל שהיא, יש לי חשד לפסיכופתיה, שמרגיש עליונות על פניי כל הסובבים שלו, ואף פעם לא מצליח להביע איזה שהוא רגש לסביבה שלו ומנסה לנצל את הרגשות שלהם, ועושה דברים די... מוזרים, שגרמו לי לקצת אי נוחות כשאני ניגשת לספר הזה כספר נוער, ולא משהו אחר.

זה מתחיל בזה שהוא מספר על כך שיש לו שכן שהמכונית שלו מאוד עדינה ונדלקת אזעקה מכל תנופה, לכן כמה פעמים בלילה יש אזעקה שמעירה את אוליבר.
הוא החליט לנקום בבעל המכונית בכך שהוא הקיא בכוח על המכונית שלו, ולאחר מכן זה נשטף בגשם.
כמה זמן אחרי זה, אוליבר קובע תור אצל פזיותרפיסט כדי להראות להורים שלו שהוא מבוגר אחראי, ומגלה שזה השכן שלו, ואז אומר לו את מה שהוא עשה, בפרטי פרטים, והשכן/ פיזיותרפיסט פשוט זורם איתו ומנסה להתעלם מכל העיניין הזה.

או שכשהוא היה בנופש עם המשפחה שלו והוא טייל ומצא ביצה טובענית, הוא פשוט נכנס לתוכה, וברגע שהיה חצי גוף בפנים הוא התחיל לקרוא לאביו, בטענה ש'הוא אבא שלי, הוא אוהב אותי, הוא לא שולט בזה', ולא ממש מביע פאניקה כל שהיא לכך שהוא עלול לטבוע ולהפגע, ופשוט טוען שבגלל שאבא שלו אוהב אותו הוא יודע שהוא יציל אותו אז הכל סבב.

אז זו נגיד דוגמא ראשונית, ומאוד עדינה לעומת מה שהולך בספר הזה.
והילד בן 15-16 בערך, אבל יש לו התנהגות של ילד שלא ממש מבין מה קורה סביבו, והוא אף פעם לא מבין שלמעשים שלו יש השלכות, כי באיזה שהוא מצב, פשוט לא היו השלכות שהשפיעו עליו.

אבל למרות התכנים המאוד מוזרים, שאין לי הרבה חשק לפרט, כי היו הרבה, הכתיבה כן זרמה?
היא לא הייתה וואו, אבל זה כן זרם לי ויכולתי לקרוא את הספר אחרי מחסום קריאה, וגם בגלל הדברים המוזרים שהיו, זה דירבן אותי להמשיך לקרוא כדי לגלות לאן זה יכול להדרדר.

והסוף... לא יודעת, לא אהבתי, הוא לא הרגיש לי טוב במיוחד, לא הרגשתי שאוליבר למד משהו, הוא רק הרגיש מה זה להיות זרוק בידי חברה שלו, מישהי שהוא אולי חיבב, אז הוא נהיה פחות אטום ריגשית, טיפונת, אבל מעבר לזה לא היה שינוי.
פשוט נחשפתי לפרק מהחיים המוזרים של הילד הזה וסיימתי.

אגיד דוגרי, לא הבנתי את הפואנטה של הספר, לא נלמד לקח או התבצע שינוי, אבל הוא היה בסדר והיה לי קל יחסית לקרוא אותו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
מגוחך להפליא

מגוחך להפליא

מארק למפרל

הסיבה היחידה שהספר הזה הגיע לידיי כי בטעות קניתי ספר שלא רציתי בדוכן פגומים, והוא היה ההצעה הכי טובה שם, והמוכרת הנחמדה נתנה לי להחליף.
אבל, אני לא הייתי קוראת את הספר הזה, ודווקא חבל, כי הספר היה מאוד נחמד.

הספר מספר על קשיים משפחתיים שנתקלים במייקל מהיום שהוא נפגע מאוטו בתאונת דרכים, דבר שמתחיל גם לערער אותו נפשית ולגרום לו לחוות דיכאון וחרדה.
הספר דווקא כתוב ממש טוב, אני מאוד נהנתי מהדינמיקה של האירועים שקרו אחת אחרי השני.
נורא אהבתי לראות את הדינמיקה שבין הדמויות, שהסופר דווקא ניסה להראות שקיים חיבור וקשר בין ההורים ובין ההורה לילדים, דבר שכמעט ולא קורה בספרים בגלל שכולם מסיקים שבמשפחה רגילה הילדים מנוכרים מהורים, וההורים עצמם עייפים תמיד.
בנוסף ההתייחסות לבעיות נפשיות בספר הזה ממש שימחה אותי; אני קוראת הרבה ספרים שעוסקים במחלות נפשיות או מזכירים אותם, וההתמודדות איתם מאוד גרועה ואפילו מעצבנת, אבל הסופר התייחס לבעיות הנפשיות של מייקל ברצינות, ולא סתם כדי להגיד בגדול שלדמות הראשית יש מחלה נפשית. אני פשוט תמיד מבינה שהסיבה היחידה שסופרים נותנים מחלה נפשית כל שהיא לדמות מסויימת היא פשוט כדי לצעוק "אני כותב על חולה נפש!", אבל בפועל לא עושה עם זה כלום.

אציין גם שחיבבתי את הביקורת העצמית שהייתה בספר:
"ספרים וסרטים במיוחד, הוא מעיר, מציגים לעיתים קרובות משברים גדולים המלווים בפתרונות זריזים; ... בעיות מובנות מאליהן. פתרונות פשוטים. החיים, לרוע המזל, יותר מסובכים."
אירוניה משעשעת, כאשר הספר עצמו מפיל בעיות רבות מידי על מייקל, כאשר בסופו כל הבעיות נפתרות, בזריזות ויעילות.

מה שכן, הספר הזה בא לי בזמן טוב, עד כמה שבהתחלה כשלקחתי אותו הוא לא כזה קרץ לי והיה בלית ברירה; בגלל תחילת הצבא והאווירה השונה והמצב החדש עם אנשים, אני תקועה במצב שאני יוצרת חברויות חדשות, אבל גם מבינה שהישנות לא היו טובות במיוחד, אבל הפרידה מהן מאוד קשה ומסובכת; לכן הספר עזר לי לא רע לקבל קצת פרופורציה על המצב שלי, שצריך להתחדש וקצת לזרום עם המצב במקום להאבק על המצב להשאר כמו פעם.

כך שאסכם ואגיד שמאוד נהנתי מהספר, והייתי די מופתעת מכמה שנהנתי מימנו; למרות הנושאים הכבדים שעולים בו, הוא כן כתוב בצורה קלילה, ויכולתי לחזור לקרוא אותו כשהייתי צריכה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
מפתח אפס

מפתח אפס

רעות אקשטיין-בלום

הספר היה בסדר אני מניחה?
הגעתי אליו כי סיימתי ספר בתחילת השבוע בבסיס, ונזכרתי שבבסיס שלי יש ספרייה, אז פניתי אליה, והספר הזה קרץ לי לעין, אז חשבתי... למה לא?

כשהתחלתי לקרוא את הספר מאוד השתעשעתי מהעובדה שאני פשוט קראתי עמודים על ילד ממורמר שלא אוהב להיות בפנימייה שמכריחה אותו להיות סביב אנשים 24/7, דבר שהרגשתי גם בקורס שלי, ואז הספר לקח צעדים כבדים מאוד מהר(?), זה פשוט עבר מלדבר על מרמור של ילד מתבגר, להתאבדות וחתיכת ורידים.
עכשיו, בגלל שזה מנקודת מבט של ילד בן 15... הנושאים האלו פשוט, לא יודעת, התייחסו אליהם כאל סתם.

אני יודעת שאולי הסופרת כתבה יחס כזה מעופף ומזלזל בחולים נפשית שפוגעים בעצמם בגלל שזה מנקודת מבט של ילד מתבגר, שלא מבין בזה, אבל זה הרגיש לי כאילו היא רצתה להשתמש בקלישאות שחוזרות על עצמן, שמספיק לצעוק שמישהי חותכת ורידים, או אימא מתאבדת, וזה מספיק טוב כדי להפוך את הדמות לטרגית.
הנושא הזה עה גם בביקורת של אנג'ל על הספר 'לפעמים רגע אחד מספיק' שנכתב ע"י מיה סביר, שבו היא טענה:
"הסופרים הישראלים שמתמקדים בספרות בני נוער, הם בעלי נטייה לחשוב שהם יודעים ה-כ-ל בנוגע לבני נוער (נטייה שיש גם לאמא שלי), שבגלל שהם היו כאלה, אז הם בטוח מבינים אותם. ומה גם? יש להם נטייה לחשוב שכל בן נוער רוצה להתאבד/לא להיות פה/למות/משהו-לא-מזוהה.
הנה שלושה השקפות בספר שבאו וחזרו אצל כמה מהדמויות (ההערות בסוגריים הן ההשקפות שלי לעניין, אה, וסליחה אם אתם חושבים שההשקפות שלי מזלזלות, הכל בהומור בריא :O):
א. אני ילד רע שעושה צרות אבל עמוק בפנים יש לי לב! יש לי נשמה! (בחור, אתה ערס. לערסים אין נשמה)
ב. אני מקובלת (פקאצה. מממממממממממממממממממש פקאצה) שיש לי כמה חברות... אבל הן לא מכירות אותי. אף אחד לא מכיר אותי. אני יותר מזה. גם הן יותר מזה! (אתן כל הזמן אומרות שטויות, נראה לכן שמישהו באמת ייקח אתכן ברצינות??)
ג. אני מקובל. אני חתיך. אבל משהו לא מסתדר לי מאז שהחברה שלי השתנתה. אז החיים שלי מושלמים, אין לב שבור, אין התגרשות של הורים, אין תאונה או מחלה או כלום, ואני פשוט עצוב קצת! (אני אחסוך מכם את ההשקפה המלאה בקללות)
אה, ויש גם את ההשקפה הנדושה של האני-לבד-ובלתי-נראית-והייתי-רוצה-להיות-כמוהם. אבל אני אחסוך מכם כמה דפים של קללות."

אני לא בהכרח מכלילה סופרים ישראלים, אבל כן נחשפתי לכמה ספרים ישראלים שהם התמודדו גרוע עם נושא המחלות הנפשיות או התמודדות חברתית, אבל כן ירדה לי לא מעט דעה קדומה כלפיי סופרים ישראלים, ונהייתי הרבה יותר פתוחה כלפיהם, אז אני פשוט מחכה לזה שאמצא ספר טוב.
אבל כך או כך, אנג'ל העלתה קלישאות שעלו גם בספר הזה:
הילד הראשי שלנו כן היה כתוב כולו 'ילד מרדן' ששם זין על העולם, אבל הבעיה ששמתי לב שצויין שהוא מגיל קטן הרגיש כאילו הוא המבוגר האחראי בכך שהוא תמיד עזר לאחים שלו להתארגן בבוקר, להשיג כסף הביתה, ולנקות את הבית, זאת אומרת, שהוא היה דמות הורה, בן אדם שתמיד דאג והיה עם הראש על הכתפיים - אז זה מאוד מוזר לראות שלפתע הוא מפוזר ופזיז שכזה, ומתלונן על הכל ובעיקר חסר אחריות, ופשוט מתנהג כמו... ילד קטן. אפילו שהוא באמת כזה, מתואר שלמשך הרבה זמן הוא לא הרגיש ככה, או התנהג ככה, אז למה פתאום הוא התחיל? זה היה שינוי ממש קיצוני ממה שהסופרת סיפרה עליו לבין איך שהיא כתבה אותו.

יש את החברה שלו, דיאנה, שהיא מזכירה לי את אלסקה מ'מחפשים את אלסקה', אבל לא שאני משווה ביניהן, אלא שפשוט היא מישהי שהייתה איתו והיא גרמה לו להרגיש דברים חדשים, אבל היא פשוט הייתה הרס עצמי מהלך, בנוסף היה יותר מידי מידע על הדמות שלה, ומידע כבד וקיצוני, כשלא נעשה איתו זה כלום, הסופרת פשוט מפילה על הקורא את כל המידע הזה עליה וכל מה שיש לקורא לקרוא זה שהילד לא עושה עם זה כלום, למעט לצעוק ולהתעצבן עליה, או להראות שאנשים מסביב מנסים להכיל את זה או לעזור לה, אלא... אלו פשוט עובדות שקיימות שמגדירות אותה כ'החברה המשוגעת' וזהו.

ועוד כל מיני דמויות שהרגישו לי פשוט... שיטחיות סוג של?
כן היה להם עומק, אבל הוא היה ממש גבולי, כך שהן היו עם עומק אבל בגלל שהעומק הזה לא ממש בא לידי ביטוי חוץ מפשוט להיות קלישאה של הדמות, אז זה הופך אותה לשיטחית.
אני לא יודעת, אולי אני מסבירה לא נכון, אבל הדמויות פשוט הרגישו לי לא טובות.
כן היה נחמד לראות את נקודת המבט של האבא, אבל מה שהרס לי הוא שהאבא הגיע בסוף.
שנכתב מאוד רע.

לא אפרט הרבה חוץ מהעובדה שהסוף היה נוראי.
בדרך כלל, אני זוכרת שממש אהבתי סופים פתוחים, כי הם גרמו לי לחשוב, כי הם גרמו לי להבין שהקונפליט הראשי נפתר והדמות הראשית ברוגע, אבל היא עומדת בפני קונפליקטים נוספים, שהם לא העיקר.
אבל כאן... לא ממש היה קונפליקט שנפתר, זה סתם היה סדר אירועים.
כן נראה שהילד השתנה, אבל בקטנה כזה, הוא לא ממש הגיע עם בעיה קיצונית שנפתרה, וזה הרגיש שהדמויות המשניות לא ממש השפיעו עם השינוי שלו במיוחד, למעט האבא.

לא יודעת, נראה לי היה עדיף שהסופרת הייתה נותנת פוש נוסף כדי לתת יותר במה לאבא, כי ממש הרגשתי שהספר נקטע באמצע בגלל שהסופרת התייאשה מהספר ולא ידעה מה לעשות איתו, אז החליטה לעשות סוף פתוח ומסתורי כדי שהספר יראה מיוחד יותר, כמו שאר ספרי הנוער המתוסבכים.
וואו הסוף ממש הוריד לי מהספר, אני כן נתתי 2 כוכבים על כתיבה נחמדה ועל זה שכן הצלחתי לקרוא אותו, אבל הסוף הפיל את הספר ממש, ישבתי ממש מאוכזבת ודי בשוק שהוא נגמר ככה כי באמת ציפיתי שיהיה סוף ולא קטיעה.
אז, לא ממליצה אותו בכלל. הוא יכל להכתב, או לפחות להיות בעל סוף, טוב הרבה יותר.

נ.ב.-
אפשר לכתוב ספרים על התמודות גם בלי לכלול דמויות אובדניות או קיצוניות או חסרות אחריות, קראתי ספרים שהתמודדו ממש טוב עם דמות ראשית רגועה ואחראית וגם עם דמות קיצונית ופזיזה כשנאלצו להתמודד עם בעיות בבית או בלימודים, לא צריך לזרוק מילות מפתח כמו אובדנות או חתיכת ורידים על כל מתבגר שקצת מתקשה ביומיום שלו, אפר גם לכתוב התמודדות והפתרון שלה עם המצב בלי לגרום לדמות הראשית לרצות להתאבד או לפגוע בעצמו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader

ביקורות נוספות על "בינתיים הכול בסדר"

בינתיים הכול בסדר

בינתיים הכול בסדר

גארי שמידט

החום בחוץ, המזגן באוטו שכבר שבועיים לא מקרר, חשמלאי הרכב שהיה בחופשת חג, העבודה שלי, שלא מאפשרת לי לשים את האוטו במוסך לשלושה ימים ברצף עד שימצאו את התקלה במזגן, החום בחוץ, ונסיעה בחלונות פתוחים כי אין מזגן, ומוזיקה בווליום גבוה כי החלונות פתוחים, ואחראי הרכש שכועס כי אני לא מעלה את המסמכים הנכונים לתוכנה, ואחראית ההשתלמויות שמתעצבנת כי היא לא קיבלה עדיין התחייבות לתשלום ותיכף אוגוסט ואיך נתחיל ככה שנה, אנשים שמתערבים ומתעקשים להיכנס לתמונה למרות שאין צורך בכלל, המכרז שלא שמעתי עליו בזמן, הספק שהחליט לפטר עובדים אפילו שכבר מאוחר מדי והוא לא יכולה, ההתחייבות הכספית מלפני שלוש שנים שכולם זוכרים אבל אין לה תיעוד ברשומות, והחום בחוץ, וכל זה רק מיום אחד. מה הם החיים אם לא אוסף סיבוכים והתרות, ומצד שני אם זה לא היה ככה איך לא היינו מתים משיעמום?

נתחיל בזה שדאג הוא בן חמש עשרה ונכנס לחטיבת הביניים לכיתה ח', ולפחות כאן בארץ זו כיתה שמתחילים בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא זכור לי שהגיל חמש עשרה כתוב במפורש בספר עצמו, ואולי רק מי שכתב את הכריכה האחורית החליט להמציא את הגיל הזה.

אז מהתחלה. אלה סוף שנות השישים, דאג הוא בן משהו-עשרה, אוהב נורא בייסבול, חי במשפחה מתפקדת למחצה, עם הורים שרבים ביניהם, אבא שרב עם כל מי שרק אפשר, חולק חדר עם אח גדול מציק, ויש לו עוד אח בצבא, כלומר בוייטנאם. בגלל אבא של דאג, שכאמור רב עם כל רק שהוא יכול, הם עוברים לעיירה מטופשת בהרי הקטסקיל שם חבר של אבא של דאג סידר לו עבודה, ונכנסים לגור בתוך חורבה. ואז הוא מוצא את הספפריה העירונית, ובתוכה תצוגה של ציורי ציפורים, וספרן אחד שעוזר לו ללמוד לצייר אותן. לאורך כל הספר דאג מנסה להסתדר, למצוא לעצמו עבודה, חברים, להסתדר בבית הספר, להסתיר את לקויות הלמידה שלו, לעזור לאמא שלו כך שהיא תחייך את החיוך המקסים שלה. ובכל פעם משהו אחר משתבש, ודאג מתמודד, ומתקדם, ואם הוא נסוג קצת אז יש שם עיירה שלמה שמתגייסת לעזור לו, ואולי זה מה שקצת עצבן אותי בספר הזה, כי הוא גם מגיע למלודרמטיות גדולה של הצרות שלו (שלא אפרט מחמת ספויילירים, אבל זו באמת הגזמה), וגם יש בו הרבה יותר מדי דברים שמסתדרים יפה מדי. אופטימיות זה טוב, מצוין אפילו, אבל בספר האופטימיות כבר מאתגרת את גבולות האמינות.

ובקיצור - טוב לנוער, במסגרת הז'אנר. למבוגרים יש את הצרות שלהם שהופכות אותם להיות צינים במיוחד.

לפני 4 שנים•נצחיה
בינתיים הכול בסדר

בינתיים הכול בסדר

גארי שמידט

הו. הו הו.
(חשה ת'צמי סנטה קלאוס)

אז חיטטתי בערימת הספרים של אחותי מהספרייה, כי זה מה שבאמת ראוי לעשות כשחוזרים הביתה, רפרפתי על כמה ספרים ומצאתי אותו.
התחלתי, אהבתי, המשכתי.
לקחתי לשבת, סיימתי.

הוא הכניס אותי לרכבת הרים רגשית. הספר מומחה ומדהים בהכנסת הקורא לסיטואציה מאוד מדויקת של המציאות: האיזון הדק בין טוב לי לרע לי.

כרגע טוב לי;
אני נהנית בעבודה,
אני מרוצה מהחיים,
אני בריאה,
כיף לי,
אני מרוצה מהחיים.

כרגע "רע" לי;
אני צריכה ללמוד למבחנים,
ואיך שהפנים שלי,
ואנשים מסביבי, אוי, הם כאלו הורסי שמחות.

המסקנה היא, כמובן, שטוב לי מעל ומעבר. באמת באמת. אני עדיין מנסה להתרגל לתחושה - טוב לי. באמת.
תנסו את זה פעם, צחוקים וזה.
ומה זכיתי, ולמה ככה פתאום? לוידעת. קל לומר: זה בגלל שאת שינית את הפרספקיטיבה, אבל זו לא אמת מלאה. כי אמנם שיניתי (ואני צריכה לקום בבוקר ולומר "אני מאושרת" כדי לא לשכוח) אבל גם המציאות התגמשה. או שאולי גיל ההתבגרות הפנימי שבי יצא לשנת חורף. (אכן. המזגנים הורגים אותי. אותו)

בכל אופן. דאג מתמודד עם מציאות קשה להחריד. קשה ונוראית.
ואני ככקוראת יושבת על קצות האצבעות והשרירים שלי מתוחים חזק יחד איתו: מתחננים לפניו שאנא, אל תעזוב. בבקשה, אל תעשה את זה. אתה יכול. אתה חזק.
אולי הוא לא יכול ולא חזק, אני ודאי במקומו הייתי צפה ושוקעת, אבל הוא דמות בספר והוא דמות חזקה, אז אתה יכול ואתה חזק.
(וזו הרי חכמה גדולה לומר אתה יכול אתה חזק וכשאת במצב כזה להפנים באופן כואב שאת לא יכולה את לא אתה יכול אתה חזק ולמה לעזאזל הטפת לכולם, אבל הרגשת שזה עזר זה אולי עזר אנשים צריכים לשמוע סיסמאות נבובות מהיכנשהו או שלא, לכי תדעי וככה תמשיכי לנצח הלקאה עצמית תועיל אין ספק, בוז)
ואני עוצרת נשימה כשדאג עומד ליפול, ואם הוא נופל אני מחכה לגל הבא שייקח אותו איתו, וכשהוא עולה אני קוראת הידד, הידד לך, ידעתי שאתה. ידעתי שלא ינטשו אותך פה לבד, יו אר מיי הירו.

ודאג משקף כל כך יפה את כולנו, ואת היום הטוב שלנו והיום הרע, ומה יגרום לזה להתחלף כל כך מהר, והחבל הדק הזה ואצל דאג זה לא צרות עולם ראשון אלא קצת יותר מזה, והמשחק פה הוא על הבריאות הנפשית שלו ושל עוד כמה אנשים (כשמסתכלים על השרשרת המחרידה שהוא יגרור אחריו וכמה שהאיזון עדין, ומפחיד.)

כמה אנשים טובים הוא מוצא בדרך.
אני לא אדם כזה טוב, אני לא אדם שהיה עוזר לדאג בכזו פשטות בלי למצמץ.
אז אני מהרעים? לא.
אני יכולה רק לשאוף להיות מהאנשים שכן עוזרים.

(וזה יופי של מודל מבחינתי)

לפני 10 שנים•
★★★★★
•האופה בתלתלים
בינתיים הכול בסדר

בינתיים הכול בסדר

גארי שמידט

הייתי במחסור רציני בספרים. אז הלכתי לספריה הקטנטנה במושב שלנו והסתובבתי קצת. לא ציפיתי למצוא משהו שיראה לי מעניין, יש שם בערך 200 ספרים. קטנטנה.

ואז. טםטםטם. תופים

"בינתיים הכל בסדר."

וואו.
דאג, ילד בסה"כ בן 15 חיי חיים שאתם בטח שומעים עליהם בכותרות בעיתונים.
אבא שלו מתעלל בו ומכה אותו ואחיו מתנהג אליו ואל כל יצור חיי אחר בצורה מחליאה.
המשפחה שלו עוברת דירה ואחרי שאחיו מסתמן כפושע גם במקום שאליו עברו, גם דאג נתפס בצורה לא טובה, וכל זה רק מקשה עוד יותר על החיים המאוד נחמדים שלו.
המורים מציקים לו ולא מאמינים בו, והאמת היא, שאף אחד לא מאמין בו.
אבל הוא לא מאבד תקווה, הוא ממשיך להאמין בעצמו.
היו חלקים שהסעירו וחלקים שהצחיקו אותי והיו גם כאלה שפשוט גרמו לי להבין מה זה רגש בצורה הכי נקייה וטהורה שלו.

הספר נכתב בנימה כואבת אבל גם משעשעת, הקריאה זורמת והספר נגמר לפני ששמים לב.

אז כן, כמו כמעט כל ספר, הספר הזה לקח ממני איזשהו חלק והעניק לי חלק קטן ממנו, כמזכרת, כאיזשהו חותם.

צריך לדעת לקחת את החיים בצורה הנכונה, לא לאבד תקווה אף-פעם, להאמין בעצמי גם אם כולם מסבבי מביטים בי בצורה עקומה- כי עד כמה שזה נשמע קלישאתי, הדבר היחיד שמחזיק אותנו, זו האמונה שלנו בעצמנו. בלי האמונה הזו, אנחנו פשוט נתפרק.

ובינתיים הכל בסדר. בינתיים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•◕‿◕ ^חדת-קרן^ ◕‿◕
בינתיים הכול בסדר

בינתיים הכול בסדר

גארי שמידט

לכל אחד יש איזה ג'ו פפיטון משלו. זה יכול להיות הערצה בנערות, הערכה בבגרות ולפעמים משהו שנשאר ומלווה את החיים ברקע.
יש לי גם ג'ו פפיטון אחד, שמו הוא יאיר אגמון, ואם היתי רוצה מאוד מאוד היתי יכולה לפגוש אותו.
בחרתי להחמיץ.
אני לא מתחרטת.

יאיר אגמון נוטה לכתוב לפעמים שהחיים הם צפופים ועמוסים- בכאב, בלחץ, בפחד. ממבט על תקציר הספר- חייו של דאג הם כאלה. אבא מכה, אמא כבולה, אח אחד דפוק ואח אחד רחוק-רחוק.
ואז, פותחים את הספר, ופוגשים את דאג, דאג האמיתי, לא "סיפור חייו של דאג".
דאג לא יתן לנו להניח שהחיים שלו דפוקים. הוא חמוש בציניות של נער מתבגר, מרבה לומר "אז מה? אז מה?" (אימצתי, לגמרי) ונחוש, בעידוד של אנשים טובים ואפילו בלי לשים לב, לחיות חיים אחרים.
הכובע שג'ו פפיטון שחקן הבייסבול נתן לו (כן! הוא פגש את ג'ו פפיטון שלו!(ולא פעם אחת!)) "אבד", והולינג חבר של דאג נותן לו את הז'קט(!) שג'ו פפיטון נתן לו. אתם מבינים, הם פגשו אותו ביחד. שיחקו איתו בייסבול.
אבל הז'קט הנעים של ג'ו פפיטון לא עוזר לדאג כשהם עוברים לגור במריסוויל, עיירה חמה, חמה ביותר. ובכל מקרה הוא חייב להחביא אותו כדי שאחיו הדפוק שאנחנו לא יודעים את שמו עד אמצע הספר יגנוב לו אותו.
בינתיים הכל בסדר?

*****

ספר שהוא כמו בצל. מתקלף לאט. כי יש בו יותר ממה שנדמה. הכריכה התמימה והשם המר-מתוק-כואב מראים רק חצי מהתמונה, יש בו הרבה יותר.
על אף הציניות של דאג, הכאב עובר את מסך הנייר אל הקורא. הכאב מורגש. הוא עטוף בהומור שלפעמים יוצר דמעות שמחות, ולפעמים חיוך עצוב.

מה שאני רוצה לומר זה שלדאג, ולעוד בני נוער רבים כמוהו (כי למי אין סיפור בכלל, אפילו אחד קטן) יש המון כוח. רק צריך לעזור להם. לנו. כנראה שאני עדיין קצת בת נוער.
ויש את האנשים. "ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו", מכירים? זה ככה. לדאג יש כמה וכמה כאלה, שלא נבהלים ממה שהם שומעים אלא רואים את-אותו. את תוכו.
פתאום נזכרתי בשיר יפה של דור אלה גבע. תקראו:

כדי לדעת/דור אלה גבע
אוּלַי בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
הָיִיתִי צְרִיכָה לְטַפֵּל עֶשְׂרִים שָׁנָה
כְּדֵי לָדַעַת
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם
זָקוּק לטִפּוּל
אֶלָּא לְאַהֲבָה.
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם
צָרִיךְ לְהִשְׁתַּנּוֹת
אֶלָּא לְהֵרָפֵא.
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה צָרִיךְ
אָדָם דָּבָר
מִלְּבַד עֵינַי הָרוֹאוֹת
אֶת שְׁלֵמוּתוֹ
בִּפְנִים הַסֶּדֶק.

כולנו זקוקים לחסד, כתב נתן זך. לאהבה. בואו ננסה.
******
סופרו של הספר הזה, גארי ד' שמידט, חלם בגדול, פינטז, התלהב והגיש לנו עלילה נהדרת, מצחיקה, יפה, חיננית. משוגעת לעיתים. עשה כל מה שסופר טוב צריך לעשות.
העמודים האחרונים סגורים ומקופלים טיפ טופ, (חוץ מדבר אחד. אנחה.) קצת יותר מדי אבל נפרדים מהספר בטעם טוב. לא נורא, הרי לא בקשתי ספר מושלם.
לבסוף אומר שכנראה זה ספר לנוער, עוד לא בטוחה, אבל לדעתי כדאי מאוד מאוד לאנשים מבוגרים יותר, בעיקר אנשי חינוך, לקרוא אותו. חוץ מזה הוא נהדר פשוט אז למה לא.
תודה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•מעין
בינתיים הכול בסדר

בינתיים הכול בסדר

גארי שמידט

לעזאזל.
זה מסוג הספרים שהיו גורמים לי לבכות אם צינורות הדמעה שלי היו עובדות.
אבל ברצינות, ספר מרגש.
לעזאזל.
לעזאזל.
ספר מעולה.
אני יכולה לכתוב כאן שעות על העלילה- על זה שהחיים שלו היו בזבל ואני במקומו הייתי מוותרת כל כך הרבה פעמים.
אבל הוא לא וויתר.
לעזאזל.
הוא לא מושלם.
לעזאזל הוא ההפך ממושלם.
לעזאזל.
אני פשוט מתה על הספר הזה.
לעזאזל.
אתם בטח שואלים את עצמכם למה אחרי כל מילה שלי אני כותבת לעזאזל והתשובה היא-
זה חתיכת ספר.
ספר כזה, שכשאת/ה גומר/ת אותו, (כי זה ספר שיתאים גם לבנים וגם לבנות אם תשאלו אותי- אני לא הייתי שופטת)
את/ה פשוט רוצה לצעוק!
כי למה לעזאזל הוא העז להיגמר?!?
לא!!
אני רוצה להמשיך לקרוא אותו!
לעזאזל!
סוף נורא!
סוף נורא בגלל שהוא סוף!
לא!
ליל!
דאג!
ג׳ק פפיטון! (הו, כן, זה קשור)
לא!!!
איזה אבא מפגר יש לו!
אני רוצה לתת לו אגרוף בעצמי!
׳תינוק של אמא׳?!?! (תקראו תבינו)
מה?!?!
אתה חתיכת מרושע!
טוב, לפחות הוא עשה שינוי....
ולא רק הוא, אלא גם דאג עצמו.
אלוהים.
לעזאזל.
עברו שבועיים מאז שקראתי אותו ואני עדיין לא הפסקתי לחשוב עליו.
לעזאזל.
שבועיים.
ג׳ק פפיטון!
לעזאזל!
למה?!?!
למה היית חייב להיגמר?!?!
אני רוצה לקרוא אותו שוב!
כשגמרתי אותו רציתי לצרוח!
אני עדיין רוצה לצרוח!
למה היית חייב להיגמר?!?!
לעזאזל.
זה ספר מעולה.
לעזאזל.
מומלץ בחום.
לעזאזל.
חתיכת ציפור מפגרת!!!
דרך אגב ציפורים, היית צריך לקרוא לספר ׳ציפורי אמריקה׳
או ׳צייר הציפורים׳ או משהו עם ציפורים חתיכת גארי שמידט!
ספר מעולה.
תתעלמו מכל פריקת העצבים שעשיתי פה....
זה ספר מעולה.
ספר מרגש.
הייתי צריכה לבכות.
לעזאזל.
ספוילר
סרטן?!?
חתיכת מרושע שמידט!
לעזאזל.
ואמי

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Nameless
בינתיים הכול בסדר

בינתיים הכול בסדר

גארי שמידט

ספר טוב. נוגע ללב

לפני שנה•
★★★★★
•גנדלף
בינתיים הכול בסדר

בינתיים הכול בסדר

גארי שמידט

הספר הזה לא נגע לי בלב. הוא פשוט קרע אותו לעורקים ולוורידים בצורה בלתי אפשרית לתיקון, אך למרות זאת הוא הצליח להרכיב לי אותו מחדש מדי פעם. זו הפעם הראשונה בתולדות העולם שבכיתי נהרות וצחקתי כל-כך עד שכאב לי בצד, והכל בגלל ספר אחד תמים. הספר הזה פשוט גאוני. נקודה.
אז תעשו לעצמכם טובה - ורוצו לקרוא אותו ותבינו את מה שאני מנסה להסביר פה ולא כל-כך מצליחה. (אחרי הכל זו הביקורת הראשונה שכתבתי פה :-) )

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ת'ורן
בינתיים הכול בסדר

בינתיים הכול בסדר

גארי שמידט

אני נכנס לספרייה ומחפש משהו לקחת לקרוא, אין שום דבר שתופס את עיניי, בלית ברירה אני הולך לעמדף של הספרים החדשים
ומגלה את "בינתיים הכול בסדר" קורא קצת בכרירכה האחורית, לא נראה מלהיב במיוחד אבל אין משהו יותר טוב בסביבה.
בבית, הספר שוכב מתחת לערימה ומחכה שיגיע תורו.
ומכאן הכול היסטוריה , הסיפור לכאורה נשמע שגרתי. ילד שאביו לא מסוגל לשמור על מקום עבודתו (כי יש לו מה להעיר לכל אחד, כולל המעבידים שלו) מוצא עבודה בעיירה חדשה וכל המשפחה נאלצת לנוע בעקבותיו. דאג ממש לא מרוצה מזה (יש לו חברים ובית ספר) אבל מי שואל אותו (במקרה הטוב הוא לא יחטוף מאחיו או אביו).
בעיירה החדשה הוא מנסה להתאקלם אבל הוא מגיע ממשפחה של פושטקים (חוץ מהאמא שהוא מנסה לגרום לה לחייך מידי פעם) וזה קצת מקשה עליו לעשות רושם טוב על אנשי המקום.
אבל דאג לאט לאט מצליח ליצור קשרים, מתברר שיש לו כשרון לציור ואפילו מתמטיקה הולך לו בקלות אבל כשנראה שבכול בסדר,
המשפחה דואגת להרוס לו (כן, שם הספר קצת מטעה, בדר"כ הכול לא בסדר).
ספר מדהים - הסופר מצליח לגרום לקורא (לי בכל אופן) לרצות לאמץ את דאג ולעודד אותו בכל שלב .

אולי לא הצלחתי להעביר את התחושה, אז למי שלא הבין עד עכשיו, כדאי מאוד לקרוא את הספר.
(וממי שקרא אני אשמח לקרוא מה דעתכם על הקטע שדאג פוגש את כוכב הבייסבול האהוב עליו והחתימה שהוא משיג).

לפני 13 שנים•הנסיך הקטן
בינתיים הכול בסדר

בינתיים הכול בסדר

גארי שמידט

הגעתי לעמוד חמישים ושמונה במאמץ עילאי. נשבעת לכם, כבר עשרים דקות אני חושקת שיניים וקוראת עמוד אחר עמוד, מחפשת לשווא את ההצדקה לביקורות הטובות שקראתי על "בינתיים הכול בסדר."
הבעיות מתחילות כבר בעמוד השני. הראשון, בעצם.
הספר כתוב במשלב לשוני נמוך כל כך ועם אוצר מילים עשיר נורא, שמסתכם בשלושה ביטויים שבספירה גסה ניתן למצוא אותם מידי משפט שלישי:
"טיפשי." וואו. איזה עושר לשוני. אזלו מילות התיאור לדברים מעצבנים בעולמנו זה, ונותרה רק המילה "טיפשי." לפעמים יש לסופר כמה הבזקי מודעות עצמית, והוא משתדל לשדרג את המילה ל"מטופש."
"אז." כמעט כל פסקה מתחילה במילה הנ"ל. "אז הלכתי." "אז אמא שלי" "אז לאבא שלי היה יום רע."
והביטוי השלישי והמאוד-משכנע הוא "אני לא משקר." זה נכנס בתור הצהרה מרגשת בכל פעם שמישהו בסביבתו של דאג (הדמות הראשית) עושה משהו קצת מוזר, כמו למשל לפתוח דלת. דברים מסעירים מהסוג הזה.
מתישהו בעמוד עשרים ושש חשבתי שאולי פשוט איזו ילדה בת שלוש עשרה כתבה אותו, ואולי בכל אופן אתן לו איזה צ'אנס. אופס, לא. הכריכה האחורית טוענת שגארי שמידט הוא אב לשישה ילדים, כך שמעטים הסיכויים שהוא ילדה בת שלוש עשרה, ו-היי, הוא אחד מסופרי הנוער הנחשבים ביותר בארצות הברית. אתם יודעים מה? אני מסכימה עם אנג'ל שכתבה ביקורת מעולה כל כך ל"יומני הערפד" וטרחה לקשט אותה בתחינות כגון: "אמריקאים, תמותו."
אנג'ל, אני איתך.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•קריקטורה
דירוג
4.0
לפני 9 שנים

“הספר מהמם. *אזהרת ספוילר*: היה קצת לא הגיוני שילד בכיתה ח' לומד לצייר כמו אומן אמיתי, ועוד תוך כמ”

13/19
ביקורות על בינתיים הכול בסדר
הבאה
may
לפני 11 שנים

“אני ידועה בחיבה העזה שלי לספרי פנטזיה ובסלידה לכל דבר שלא על טבעי,ובכל אהבתי את הספר הזה. מכירים את”