לא רציתי לסיים את הספר הזה, קראתי שליש ממנו והבנתי שאני לא רוצה להמשיך כי זה לא הסגנון שלי.
אני לא אוהבת לקרוא ספרים שיש בהם כאב נפשי, כאב פיזי, בדידות, וקושי לשרוד.
הספר הזה פשוט לא היה מה שחשבתי שהוא יהיה, ואי אפשר ממש להאשים אותי כי הרי הספר יצא בהוצאה רומנטית וגם מקוטלג ככה, כרומן רומנטי/אירוטי.
אבל מבחינתי בתחושה שלי, הוא הרבה יותר מותחן פסיכולוגי, ובגלל זה לא רציתי להמשיך לקרוא אותו, כי זה לא הקטע שלי.

אבל אז הגעתי לרגע של להחליט שאני לא קוראת אותו, ולכתוב ביקורת על כך, ואז אמרתי לעצמי "פאק איט, אני ארפרף במה שקורה בהמשך כי אני במילא לא מתכוונת לסיים את הספר", והרפרוף הזה למרות שלא גילה לי שום דבר, גרם לי לרצות לקרוא את הספר.
לא המשכתי את הספר מיד, עדיין המשכתי לגרור את הקריאה בו, אבל בסופו של דבר המשכתי אותו וסיימתי אותו באותו היום.

אז אנחנו עוקבים אחרי בחורה בשם סנה שנחטפת ביום ההולדת שלה.
היא מוצאת את עצמה בבקתה באמצע שום מקום, כשהכול סביבה שלג, ויש סיסמה על הדלת שיכולה לאפשר לה לצאת, אבל על מנת לגלות מהי עליה לחשוב על העבר שהיא לא רוצה לנבור בו.
זה בערך מה שכתוב בתקציר, ואני לא אגלה מעבר, אבל מן הסתם שיש בו גם איזשהו גבר שיהיה מושא האהבה אחרת זה לא רומן רומנטי.

סנה היא סופרת, ויש משהו מאוד משכנע בזה, כי זה שהיא סופרת זה חלק משמעותי מאוד בסיפור.
היה רגע בסיפור שבו סנה טרקה את המחשב שלה, ואז הבנתי כקוראת, שהסופרת עושה עבודה טובה מאוד בלעבוד על החושים של הקורא.
למעשה, זה כנראה הספר היחיד שקראתי שבו הכלי הזה של לעבוד עם החושים, הצליח ממש לבלוט לי ולהראות לי למה לעבוד עם החושים בכתיבה, יכול להעלות את הכתיבה לרמה אחרת.
אחרי שקלטתי את זה, הדמות עצמה שהיא סופרת, התחילה לדבר על החושים, ועל איך שהיא מקטלגת אנשים לפי החוש שהכי בולט אצלם.
זה היה די מעניין.

בכל מקרה, כמו שאמרתי הספר הזה הוא לא הסגנון שלי, והוא ממש לא נקרא לי כרומן רומנטי, כי הרי ברומנים רומנטיים הסוף תמיד טוב וזה למה קוראים אותם, והספר כאן ממש לא הולך לפי הנוסחה הזאת.
לכן רציתי לתת לו שלושה כוכבים, כי לא נהניתי כל כך, ולא ממש רציתי לקרוא אותו, וגם כשהוא תפס אותי וגרם לי ליהנות, היו דברים מסוימים בעלילה שלא הסתדרו לי כל כך.
כאילו, היו רגעים משמעותיים שקרו, והיו אמורים לגרום לי לחוש משהו רגשית או להבין משהו עמוק על הסיפור, וזה פשוט לא קרה לי.
כל מה שהיה משמעותי עבור הדמות הראשית, מבחינת גילויים והבנות, לא השפיע עליי כקוראת.
אז אני כן חושבת שיש לספר הזה נקודת חולשה כלשהי.

הסיבה שאני מעגלת את השלושה כוכבים וחצי לארבעה, זה כי ישנתי, ואז כשהתעוררתי חשבתי על קטעים מהספר הזה, והבנתי שמשהו מהספר הזה כנראה יישאר איתי לעוד זמן מה.
לכן החלטתי שזה שווה ארבעה כוכבים.
החלק הכי חזק פה הוא בהחלט החלק של הכתיבה והעבודה עם החושים, אחרי זה החלק של ההישרדות, אחרי זה החלק של האהבה, ואז החלק הפסיכולוגי שאני פחות הצלחתי להבין מעבר לכך שסנה היא בחורה מעורערת ומשוגעת.
אם תשאלו אותי למה היא כזאת... אני אישית, אחרי קריאת הספר, עדיין לא מבינה למה.

לא יודעת למי להמליץ על הספר הזה, אם מה שאני מתארת נשמע לכם מעניין, אולי זה בשבילכם.

בואו נדבר על סופים. אם הספר נותן לנו תחושה חמימה ונעימה בסיום הקריאה, או דווקא עצב עמוק כמו תהום פעורה בתוך הקרביים, או אולי בכלל סוף פתוח שנותן לנו את החופש לדמיין ולהמציא מה שבא לנו. אני אישית, חושבת שבחיים עצמם יש יותר מדי סופים רעים, יש יותר מדי בשורות לא טובות והמציאות קשה מדי, אז ככה שלפחות בקריאה, מגיעה לנו איזו אתנחתא. אמנם, לא כל סוף טוב הוא סוף שהוא רק טוב, ולא כל סוף רע הוא בהכרח רע מוחלט. אני אוהבת סופים שהם גם וגם אבל כן ישנה תחושה מוחלטת של סופיות, מה שנקרא, סוף סגור.

הספר הזה הוא בהחלט סוף סגור, אבל הוא, בעיני, היה הרבה יותר רע מטוב. שוב, זה לא בהכרח כישלון או חיסרון של ספר, יש ספרים שאין דרך אחרת לסיים אותם מאשר לספר ולהתמקד באפר שנשאר לאחר שנשרף הכל. בסדר גמור. אבל בספר הזה הרגשתי כאילו לא נתנו לי הרבה מה לקחת לעתיד, מה לימדו אותי פה בעצם, עם כל הכאב הזה? לאן אני אמורה לנתב את העצב? ראיתי שאני לא היחידה, והביקורת המרכזית כלפי הספר היא בכל הנוגע לסיומו, אבל לא אכנס לפרטים כדי לא להרוס למי שטרם קרא/ה.

מאוד התחברתי לחיפוש העצמי של הדמות הראשית, ולחומות והמבצרים שבנתה לעצמה בתוך תוכה, כאישה עצמאית שגרה לבד ונכוותה, ונכוותה ונכוותה...אני מאוד מזדהה עם הפחד, אפילו אימה, מלתת למישהו לעבור את הביצורים. אהבתי גם את רעיון "החדר הלבן", חדר שהוא אך ורק לבן ושום דבר לא נוגע בך או פוגע בך שם. לטוב ולרע. יש שיגידו שהחדר הוא מטאפורה, ויש שיגידו שהוא קיים, אבל בין כה וכה אהבתי את המשחק על הגדרת המציאות והדמיון. זה חכם ואני אוהבת שלא מאייתים את הכל לקורא, אלא נותנים לו לחשוב לבד (זה יכול היה להיות מיושם בצורה טובה יותר גם במקומות אחרים בספר).

כן, זה ספר מעניין וטוב, אבל לא מציאותי בשום קנה מידה, החל ממש מהפרקים הראשונים. לא אמין כל כך בעיני, אפילו ברמת היחסים הבין אישיים, ולא בהכרח הדברים הגדולים שקורים שם. בנוסף, הסיפור מאוד אפל ומורבידי, ואם אתם גם ככה ב state of mind הזה, יכול להיות שהוא פשוט יגרום לכם לשקוע יותר עמוק, וזה דבר שיש לקחת בחשבון.

אני מעשנת. הנה אמרתי את זה.
אם יש פרט מידע בחי שאני משתדלת לחסוך מאחרים שאינם מכירים אותי הרי הוא זה, שאני מעשנת.

האמת היא שלא באמת אכפת לי אם ידעו כולם.
לא, זה שקר.
האמת היא שממש אכפת לי.

העישון הזה הוא לא משהו שאת רצה לספר. אין בו משהו לגאווה. ואף שהתחלתי לעשן בגיל צעיר יחסית, מעולם לא ניסיתי גמילה של ממש, תמיד רק כישלונות מוכנים מראש.
ככה זה כשהנפש חלשה מהמוח.
בגלל הכישלונות האלו התביישתי בעצמי עוד יותר והמצאתי סיבות שיהיו לי להסביר למכרי כשישאלו. והיום, אפילו שאני כבר אישה מבוגרת, למרות שאני לא בודדה בצרה הזאת, העשן הזה שבוקע מריאותי, זה שאינני מצליחה לכבות את תשוקתי אליו, הוא הבושה הפרטית שלי. זו שהפכה כבר מזמן לסוד האפל של חי, לדבר שככל הנראה גם יהרוג אותי בבוא היום.

לכולנו יש עשן פרטי כזה. תירוצים וכישלונות וסודות שאנחנו לא אוהבים שאחרים יראו. זה העשן השחור שלנו, המגירה הכמוסה והשמורה ביותר בנפש. המקום בו אנו מאפסנים את מה שיהרוג אותנו.

בספר מאד ויין של טרין פישר מצאתי את המפתח אל המגירה הזאת של סנה, גיבורת הספר, בעקבותיה החלטתי לפתוח גם את שלי.

מאד ויין הוא סיפורה המטלטל והמוזר של סנה. בוקר אחד היא מתעוררת במקום זר ללא הקשר חומרי אל חייה הקודמים. כל רכושה נעלם ובמקומו פריטים חדשים מונחים לפניה. אבל לא רק פריטים, יש גם גבר (לא סימונה! גברים הם לא פריטים) והוא לא זר כפי שזר מוחלט אמור להיות. לשניהם אין מושג למה או איך, אבל הם שם, בלב בקתה נעולה היטב שהיציאה ממנה תלויה רק בסנה עצמה ובחיפוש הפנימי שתעשה במגירה האפלה שהיא שמרה נעולה בתוך עצמה כל חייה.

הסיפור הזה של סנה ואריק מתרחש כולו בספר הזה שנקרא מאד ויין, רומן מתח פסיכולוגי מעניין ומקורי.

זהו ספר מתח ממעלה ראשונה אף כי יש בו גם נגיעות של... אין בו רגע אחד שאפשר להגיד עליו שהוא טפל או חסר משמעות, כל פרט בסיפור חשוב להבנתו. קריאתו עניינה אותי מאוד אף כי אינני מורגלת בספרים או גיבורים מהסוג הזה.

בקיצור, מומלץ לאנשים כמוני שצריכים קצת יותר מדפיקה על הדלת כדי לקפוץ בבהלה.

הספר הזה גרם לי לחשוב על האנשים הממציאים ומספרים סיפורים. בסיפור - כך לימדו אותי בבית הספר - יש התחלה, אמצע וסוף. יש בו גם מסר שהסופר רצה להעביר דרך הסיפור. לעתים יותר ממסר אחד. לפעמים הסופר יודע מה הרעיון שעמד מאחורי הסיפור שלו, הרבה פעמים נראה לי שהוא אינו יודע, ומסתייע בקוראיו - ובמבקריו - כדי להבין עד הסוף למה הוא התכוון. נראה לי שהמסר הוא הגורם שהסיפור לא יישכח. אבל הסיפור הוא הגורם את המשיכה, את הרצון להמשיך לקרוא, לפענח את התעלומה ואת המסר.

התחלת הסיפור הזה מרתקת: אשה צעירה מתעוררת בחדר זר, לבושה בבגדים שאינם בגדיה. בסיור שהיא עורכת מתברר לה שהחדר ממוקם בביקתה המוקפת ישימון קרח קפוא מכל עבריה, נעולה ומסוגרת. וגם שיש עוד אדם באחד החדרים הנוספים, מישהו הכבול למיטה וחסום פה, ומתברר שהיא אף מכירה אותו היטב. עד כה הסיפור מרתק.
אמצע הסיפור מעניין גם הוא: תאור חיי היומיום והיחסים בין הכלואים, התנהגות הגיבורה המתארת בגוף ראשון את הקורות אותה וגם חלקים מעברה המסבירים חלק מהתנהגויותיה. בחלק הזה משולבות תובנות מעניינות על התנהגויות שמסגל לעצמו אדם שעבר טראומות שונות בעברו והתפתחותו הרגשית הפכה מעוותת. בחלק הזה יש גם תובנות שונות לגבי יחסי אהבה והגנה, מין וכמיהה אנושית לקשר עמוק עם מישהו, ולגבי הקשר בין העבר לבין ההתנהגות בהווה. מעניין, עדיין.

ואז מגיע סוף הסיפור. 54 עמודים המלאים בכאלה שטויות שפשוט התחרפנתי. כל הסיפור המעניין הזה מסתיים ככה? בחייך, פישר. כלומר היא השלימה שני שליש ממשימתה: כתבה סיפור מעניין, עשתה הקשרים מעניינים, תארה תאורים מעניינים, העבירה מסרים מעניינים ו... לא ידעה איך לגמור את הסיפור.
התאכזבתי וכעסתי עליה. בשלב הזה החלטתי לנקום בה ולדרג את הספר בשני כוכבים. אבל - נקמה כידוע היא בזבוז אנרגייה לחינם. וחוץ מזה היה יום העצמאות המחייב איזו רוח סלחנית גם לכאלה שלא לגמרי מגיע להם, לא? זכית מן ההפקר, פישר.

יש ספרים לא מעטים, שעומדים במבחן הזמן.
נדיר יותר, למצוא ספרים שעומדים במבחן הקריאה הנוספת ו'מָאד-וֵיין', הוא מהבודדים, אליהם חזרתי לקריאה שנייה.
משהו בו שלח אלי זרועות שַנִים אחרי וקרא לי לחזור לחוויה ההיא. אולי לשחזר, אולי ליצור חדשה.
אז מה היה לנו?
'סֶנה ריצ'רדס', הוא שמה של גיבורה נשית חזקה ומיזנטרופית, שמתמודדות בקושי עם סביבתה, ומתקשה עוד יותר להתמודד עם עצמה.

היא קוצנית ונהדרת, פגועה ופגומה מבחוץ ומבפנים ואינטליגנטית עד אימה. מאורעות עברה המפואר השאירו בה סימנים. חלקם נראים וחלקם עמוקים, בלתי נראים אך מורגשים להפליא. את סיפור חייה הפתלתל, נגלה לאורך הדרך, קדימה ואחורה, תוך השתלשלות עניינים שתתואר בקולה בלבד.

"כשהייתי ילדה, אמא של אמרה שאנשים מאבדים נשמה באחת משתי דרכים: או שמישהו לוקח אותה ממך, או שאת מוסרת אותה."

את הגיבור שלצידה היא מכירה/לא מכירה, מחוברת אליו בנבכי נפש, אך מתקשה לבטוח. מן רוצה/לא רוצה/לא יכולה, מייסר שכזה. הוא השותף שלה/בן שיחהּ/הזַר/לא זר שאיתה. דמות איכותית, יחודית, כמעט בלתי מושגת ועם זאת, חמה וארצית.

"כשאת מכניסה מישהו לבית שלך לחפש מפלצות, שלא ביודעין את גם מכניסה אותו לחייך."

איך קוראים את זה?
בגדול, מדובר בספר מתח פסיכולוגי. מן סיפור קטן, מצומצם דמויות, שהפסיכולוגיה בו זורמת בין המילים.
בקריאה שנייה וממרחק שנים, אני חוזרת ומוצאת בו רבדים ייחודיים, כולל כמה גילויים חדשים שכאילו לא היו שם בקריאה ראשונה.
נראה שככה זה כשמדובר ביצירה עמוקה, עמוסת רבדים.

"האמת אינה חביבה עלי. זו הסיבה שאני משקרת למחייתי."

ואולי לא כך
למרות שציינתי שמדובר בספר מתח פסיכולוגי, אם תגיעו אליו בחיפוש אובססיבי אחר הנבל/הרוצח/ הדמות המגועלת בדם גיבורים, תפספסו את העיקר וקרוב לוודאי שתתאכזבו.
כי יש בו ב'מָאד וֵיין' משהו שונה. הוא מספק מערכת יחסים קרובה ואישית שאין בה רומנטיקה מתוקה (או רומנטיקה בכלל), בשילוב יכולות הישרדות אישיים/אנושיים יוצאי דופן, השלמה, הומור/לא הומור שחור וקירבה מהסוג שקשה להסביר (או לשכוח).

" 'אתה בסך הכל דמות כתובה גרוע', אני אומרת בקול. 'אני אמחק אותך יקירי'."

טארין פישר כותבת בשכבות. היא מצליחה לספק סיפור מסגרת כללי ומאפשרת לדמויותיה לחיות לעומקם של דברים, אל סיפורי עבר מרחיקי לכת ואל מהות אישיותית מרתקת. אותם רבדים שונים ורבים, מככבים בין דפי הפסיכולוגיה והיא נעה כמו גלי הרס תחת הסיפור הספרותי. מכאן שבשלב מסויים, סיפור המתח השַרִיר וקיים, הופך פחות רלוונטי מהדמויות והתמודדותן הנפשית עם המצב.

אפילו בבחירת שמו של הספר, כשהיא משתמשת במושג 'מָאד וֵיין', המתאר את אותו איבר בגוף השרימפס שמהותו סילוק פסולת, מצליחה פישר לזרוח ואין ספק שביחס לסיפור שמגיש 'מָאד וֵיין' הספרותי, שמו, הוא אנלוגיה מדויקת וכואבת כאחד.

ובכל זאת
נקודה אחת לרעתו של 'מָאד וֵיין', עוסקת כמו במקרים רבים אחרים, בתרגום, בעריכה ובהגהה ונראה שעבודות אלה בוצעו באופן שהוא פחות ממדויק. על כך חבל כמובן ובמקרה זה, אפילו חבל מאוד.
אלא שבניגוד למקרים בהם הייתי שוקלת שוב, אם לקרוא ספר לאור עריכה לא מושלמת, כאן, אני מאמינה שהסיפור על עומקו, שווים את החשיפה למרות הכל.
"נחיה ואז נעזוב', אני אומרת. 'נעשה כמיטב יכולתנו'."

אני מת על סרטי אימה. סרטים טובים, בינוניים או סרטים סוג ז' (והאמת שרובם כאלה), אני אוהב את כולם – למעט כאלה עם רוחות רפאים, שהם באמת על הפנים.
תנו לי חבורת נערים חוגגת באיזה בית במקום נידח, כשהם נרצחים זה אחרי זה בדרכים לא הגיוניות ומגירים כמויות דם הגיוניות עוד פחות, ואני מבסוט עד הגג.
תנו לי חבורת אנשים זרים שמתעוררים באיזה חדר ולא מבינים למה ואיך הם הגיעו לשם, וזה בכלל תענוג.
כן, אני מאלה שהתבאסו שיצאו "רק" שבעה סרטים בסדרת 'המסור', או רק שלושה ב'קיוב'.
בקלות אני יכול לדמיין את עצמי מחכה לליל הקדושים הקרוב שייצא 'המסור 15' או משהו כזה.
ולכן, כשנתקלתי בביקורת על 'מאד ויין' ידעתי שזה ספר שאני חייב לקרוא – פעם ראשונה שאני נתקל בספר כזה.

ומה גיליתי? שספרים גרועים זה קצת יותר מבאס מסרטים גרועים שרואים ביום שישי בלילה כשהמטרה הראשית היא לכבות היא המוח.
טוב הגזמתי, אולי להגיד שזה 'ספר גרוע' זה קצת מחמיר – אבל היי, באתי עם ציפיות (שורה תחתונה זה ספר בסדר, שלושה כוכבים מתוך חמש).
לא אהבתי את הכתיבה של הסופרת, לא הרגשתי מתח והדמויות ממש עולות על העצבים (בעיקר הדמות המספרת).
בנוסף יש טעות לשון צורמת אחת שחוזרת לאורך כל הספר.
אבל היי, אם ייצא סרט המבוסס על הספר, אני עדיין אצפה בו :)

מה הפריע לי?

**** ספויילרים ******

במשך שנה הם נעולים בבקתה הזאת, אבל הם לא עושים כלום כדי לצאת משם.
הבחורה כזה, "אוי עברתי אירוע טראומטי בעבר ואני לא רוצה להיזכר בו, אז מה אם זה המפתח לצאת מכאן. יש לי רעיון טוב יותר - בוא נישאר נעולים."
והבחור, "אה בסדר, אני לא רוצה ללחוץ עלייך. בסך הכול יש לי אישה בהריון שמחכה לי בבית, אז בואי אני אכין לך שלוש ארוחות ביום ובשאר הזמן נירקב בחדרים. אה, ואני אוהב אותך כמובן."
ברור, איך אפשר שלא להתאהב בבחורה עם אופי כזה מלבב.
מאז סטונר לא קראתי דמויות כאלה מתסכלות.

ואז היא מספרת על הטראומה שהיא עברה, וזה נמשך ונמשך ונמשך (או לפחות זה מרגיש ככה). והקטע הוא שבתקופה הזאת הם חיו בדיוק באותה הצורה כמו בבקתה, רק שהם לא היו נעולים פיזית. אז מה הקטע?
ועד שאתה חושב שזה עומד להיגמר ושעומדים לחזור לעלילה בבקתה, היא מביאה כמה פרקים שהאקס שלה כתב בספר שלו.

טוב, התעצבנתי. שני כוכבים מתוך חמש...

המסר שקיבלתי מהספר הזה הוא שלא משנה כמה חושך יש לך בנשמתך, האהבה תמיד תנצח ותביא לך את האור.
ספר מטלטל ועוצמתי שנכנס לקורא לנשמה.
הכתיבה יפה מאוד, חודרת ומעוררת רגשות.

שימו לב – סקירתי עלולה להכיל ספוילרים.
מאד ויין הוא סיפור על מסעה של אישה למצוא את האמת, האמת שלה.
סנה ריצ’רדס, סופרת מתבודדת, מתעוררת ביום ההולדת שלה שלושים ושלוש למציאות שונה.
נעולה בכלוב מאחורי גדר חשמלית, בבית באמצע השלג.
לא לוקח לה הרבה זמן להבין שסוממה ונחטפה. היא מציצה החוצה מהחלון ורואה “את כל השלג בעולם”. היא מבינה שהיא רחוקה.
רחוקה מביתה בסיאטל והיא לא לבד.
היא לכודה בתא עם האדם היחיד מעברה שצייר את כל עולמה בשחור לבן עם צבע.
האדם היחיד שהיא נלחמה כל כך קשה כדי להרחיק ממנה ומחייה.
סנה מבינה כי עליה לפענח את הרמזים סביבה, כדי לגלות מדוע היא נלקחה.
השגת החופש שלה משמעותו מבט מקרוב על עברה.
הישרדותה תלויה על חוט השערה.
סנה מבינה כי עליה לשחק משחק מסוכן להתיר את הכבלים וכי רק האמת יכולה לשחרר אותה.

מצאתי את סנה כדמות מעניינת ושובת לב.
היא אסירה של עברה. היא מחוברת אליו, להרס עצמי, לכאב ולנטישה.
חיי הבידוד שלה מועמדים למבחן כאשר היא פוגשת את האדם היחיד מעברה הממלא אותה בצבע, צליל ותחושה.

הדבר המדהים ביותר לגבי הספר הזה הוא מה זה עושה ללב שלך.
יכולתי להרגיש פחד, כעס, רגשות עזים של אהבה, רעב ועצב.

מאמינה שחלק יאהבו את הספר וחלק פחות. בכולם הוא יעורר רגשות ומחשבות.
הסופרת לוקחת אותנו למסע רגשי דרך העבר של סנה ודרך הכאב שלה.
הדבר הטרגי ביותר על סנה הוא שהיא הייתה עיוורת לאמת שהייתה ממש מולה.

ספר מיוחד ועמוק, מלא ברבדים הנגלים אל הקורא באיטיות, צעד אחר צעד. כמו סוג של מרתון לטווח ארוך על פני ריצת ספרינט קצרה, קיים פה קצב אחיד של גילויים חדשים ותובנות חדשות. אמנם זה אומר שהקצב מעט איטי, אבל זה לא גורע מהייחוד וההנאה מהספר. במיוחד לאור העבודה שהשפה רהוטה וזורמת, כך שסיימתי אותו תוך ימים ספורים.

הספר הזה מלא עצבות תהומית, אבל טמונה בו גם אופטימיות. הוא מספר על סופרת בודדה, פגועה, "פגומה", שנקלעת בעל-כורחה לבית מבודד בלב השלג, יחד עם אהובה לשעבר, ללא כל דרך להימלט. הימים הופכים לשבועות, והשבועות נמתחים לחודשים על גבי חודשים. בכל פעם נחשף עוד פרט טרגי וכואב על עברה של סנה ועל מערכות היחסים הלא מתפקדות שעוטפות אותה. ואולם, לצד רגעי המשבר הקשים ביותר מוכחת עוצמתה של אהבה. לכן, מבחינתי, למרות סיפור המסגרת שלכאורה מעיד על רומן מתח, הסיפור האמיתי של סנה הוא סיפור על אהבה. אהבה אבודה, אהבה שהוחמצה, אהבה שנקרעה לגזרים – אבל עדיין אהבה.

יש משהו ייחודי בספר הזה בהשוואה לספרים אחרים שקראתי לאחרונה, ספרי מתח ורומנים כאחד. עלילת הספר נעה בין ההווה לעבר, וכך כל חלקי הפאזל העל-זמני הזה מתלכדים יחדיו ומגלים לנו את עולמם הפנימי של הגיבורים. סנה אינה מנסה להרשים את הקורא, כמעט להפך, מנסה להרחיק אותנו ממנה – בהתנהגות המוזרה שלה, מעוררת סלידה לעתים, בניכור הרגשי שלה, בטעויות הפאטאליות שהיא עושה – אבל איכשהו היא עדיין מצליחה להיכנס ללבנו.

הרבה הרבה זמן לא פגשתי בספר כל כך שונה ,מרתק, מהנה, ובעיקר כתוב להפליא.
בתומו בכיתי והאמינו איני טיפוס רגשן, אך מאוד קשה שלא להתחבר לגיבורי הספר, להלכד בעלילה המאוד לא שיגרתית.
מבחינתי זה אינו רומן ,אינו ספר מתח ,זהו ניתוח עמוק לניבכי נישמתו של אדם.
מדוע נכלאים שני אנשים באמצע כלום גדול ומושלג,עם מזווה עמוס מזון ,קודן בדלת ,וסביבם גדר חשמלית וזאת לצורך הגנתם.
הספר מומלץ ביותר, ולכותבים הינו חובה.