הכרתי את בעלי כשהייתי בת 18. אהבה ממבט ראשון בין שני אנשים שעל הנייר הם הכי שונים בעולם. נתנו לנו חודש לכל היותר. בגיל 21 נשאנו. מה הסיכוי שזה יקרה? מה הסיכוי ששנים אחר כך זה עדיין יעבוד?

לפי תורת ההסתברות הקלאסית הסיכוי שואף לאפס. אולם לפי "מצרפי המקרים" של יואב בלום זה סביר ביותר. גיא הוא מצרף מקרים שמתמחה בצירופי שידוך. תפקידם של מצרפי המקרים הוא להניע את שרשראות האירועים הבלתי סבירות שתחוללנה תופעות שלא היו קורות אלמלא כן. כנראה שגיא הוא האחראי לכך שבהרשמה במזכירות האוניברסיטה העברית במחלקה למתמטיקה נשאר כסא אחד בלבד שהאחד שלי ישב עליו, ואני הסכמתי לחלוק איתו אחרי המתנה של שעות בתור.

עלילת הספר מתמקדת בשלושה מצרפי מקרים. גיא, שכאמור מתמחה בשידוכים, אמילי המתמחה בצירופי השראה, ואריק, בעל היכולות הגבוהות יותר מבין השלושה, מתמחה בכל. מצרפי המקרים מקבלים משימות במעטפה ועליהם לדאוג שאירועים, שהסיכוי להתרחשותם נמוך, אכן יקרו. את זאת הם עושים באמצעות יצירת שרשרת של אירועים שיובילו לתוצאה הרצויה.
הרעיון של בלום מבריק לדעתי. הוא מנסה לענות על שאלה בסיסית בתודעה האנושית – בחירה חופשית מול דטרמיניזם. האם מה שקרה מוכרח היה לקרות ? מה המשמעות של הסתברות אם כל דבר ממילא היה חייב לקרות? לפי בלום יש לכל דבר סיבתיות, רק שאנחנו לא יכולים לראות את התמונה השלמה, וגם שכדי שהדברים אכן יקרו מישהו צריך לכוון את הנסיבות.

רגע, רגע, בעצם הרעיון בחלק האחרון של מה שכתבתי מוכר לי מאיזשהו מקום...משהו שקשור לאמונה דתית?

הבעיה העיקרית בספר, לדעתי, היא שהרעיון המסקרן של בלום נשאר בגדר רעיון ולא מתפתח באופן משכנע לעולם מלא ועשיר. הוא מתאר את מצרפי המקרים, ישויות לא ברורות, ורומז שישנם ישויות נוספות שמנהלות את עולמנו, אך עד הסוף לא ברור מי מכוון את העולם, מה הוא רוצה, ומהם החוקים. הדמויות "רזות", אין בהן נפח, והיה קשה לי מאוד להזדהות עימן, למרות שהספר עוסק הרבה באהבה. הן נדמו לי כפלקט נטול אישיות אמיתית, כאילו בלום לא הצליח לברוא להן עולם מעבר לתפקיד הספציפי שלמענו נוצרו. הייתי מצפה שספר שמדבר כל כך הרבה על אהבה יפצע וירגש ויהפוך את הקרביים. כל זה ממש לא קרה.

קשה לי לדרג את הספר, ומאותן סיבות גם קשה לי להחליט אם אני ממליצה. מצד אחד הבעיתיות שתיארתי למעלה הציקה לי מאוד. מצד שני, הרעיון מאוד מיוחד, וגם הכתיבה עדינה כל כך, מלטפת, נעימה. האם ספר טוב מוכרח לטלטל? בשבילי התשובה היא כן. "מצרפי המקרים" הוא ספר שברגע שסיימתי לא הותיר בי שום משקע. ובכל זאת, אני כן אקרא את הספר הבא של בלום. אז לשיקולכם.

"לכאורה, עוד פגישה מיותרת
שני זרים נתקלים זו בזה
הוא מזכיר נשכחות, היא נזכרת
הן זו יד המקרה." אסתר שמיר

זה השיר שעלה בדעתי כשהחלתי לקרוא את הספר. האם באמת דברים קורים במקרה? מה עם הבחירה החופשית שלנו?
הזכיר לי ויכוח שהיה לי מזמן מזמן עם חברים על בחירה חופשית. הם טענו שאדם בעצם נולד לגורלו, ואין דבר כזה בחירה חופשית. כי אדם נולד לסוג מסויים של מעמד, חברים מאותו סטטוס אקונומי ותרבותי וכו'. אז טענתי ההיפך, אולי הייתי תמימה, אולי האמנתי יותר באפשרויות ובבחירה חופשית.

העלילה בקצרה- גיא, אמילי ואריק הם 3 חניכים לשעבר בקורס "מצרפי מקרים" אנשים שכל תכליתם ליצור את "צירוף המקרים" כדי שדברים יקרו. זוגות ייפגשו, אנשים עם יעודם, ורוצחים עם מטרתם.....

האמת- בהתחלה התלהבתי מהרעיון , הדמיון, המקוריות. אבל ככל שהתקדמתי בספר, כך דילגתי על יותר ויותר חלקים( "מבוא לצירופי מקרים" עאלק חומר אקדמי או דמוי אקדמי.... מעייף!!!)ורק החלקים הסיפוריים עניינו אותי.


אם הספר נקרה בידכם במקרה ;-) תקראו, אם לא, אפשר לוותר...

ספר נפלא!
מתפלסף ומעלה תהיות ברומו של עולם, אך לא בצורה טרחנית. העלילה מאוד נעימה, מסתעפת ולכל אורך העלילה הקצוות נסגרים והתמונה הגדולה הולכת ומתבהרת. די בהתחלה היה לי ברור לאן הספר מתקדם, הבנתי את "הגילוי הגדול" בסופו, אבל זה ממש לא פגע בהנאה שלי. העולם שיואב בלום ברא מלא בפרטים קטנים, בחוקים, בתובנות והכל מצטרף למעין רצף כזה, מאוד ברור.


קצת ספוילר וחיבור אישי:

*
*
*
*
*
בספר הזה מועלות על הכתב המון מחשבות שהיו לי בתור ילדה ומתבגרת. צירוף מקרים. תמיד התעסקתי בזה- אם הייתי ברגע הזה- מה היה קורה אז? מה היה קורה אם הייתי בוחרת אחרת? אפילו בפרטים הקטנים, לאו דווקא בהחלטות גורליות ומשנות חיים אבל גם בהן. תמיד המחשבות האילו של מה היה קורה אם.
אבל יותר מזה, הספר גרם לי להזכר בכל החברים הדמיוניים שהיו לי. הייתי ילדה מלאה בדמיון (ונערה, וגם עכשיו, אבל בעיקר כילדה). בראתי לעצמי עולם שלם והיו לי חברים דמיוניים. הייתי מדמיינת ממש איך דמויות מספרים שקראתי מסתובבות איתי ביום-יום. אפילו המצאתי משחק ולימדתי את החברות שלי: כל אחת בחרה סרט או ספר שהיא אוהבת (תלוי באיזו גירסא משחקים) והדמות שהיא אוהבת נופלת מתוך הספר/סרט אל תוך חור בעלילה ואנחנו בעצם ממשיכות לדמיין את מה שקרה לדמויות, לשחק אותן, ואיתן. היינו מפגישות ביניהן בתפאורה שונה (נגיד בנווה מדבר). זה היה המשחק הסודי שלי עם כמה חברות ואחר כך לימדנו חברות נוספות. והיה לי גם חבר דמיוני קבוע, הוא היה בגילי (לפעמים אפילו דמיינתי אותו בתור אח תאום), היו לו פנים וקול. לא חשבתי עליו כבר שנים! אבל הספר הזה החזיר אותי אליו וזה היה מרגש, ממש כמו לפגוש אדם אמיתי, שלא ראיתי המון זמן. היה לי גם משחק עליו: בנוסף למשחקי ה"סרטים" וה"ספרים", הצעתי לשחק ב"דמיוניים" (במלעיל, כן?) שבו אנחנו מפגישות בין החברים הדמיוניים שלנו אבל המשחק הזה פחות תפס. אולי כי היינו צריכות לברוא עולם שלם ולשתף בו את השאר, בניגוד לספר או סרט שהם היו כבר עולם מובנה מראש, שכולנו כבר הכרנו.
בכל אופן "מצרפי המקרים" גרם לי להזכר בזה, לשקוע בזה ולהנות מכל רגע, כמעט כמו שנהניתי אז. הבנתי אגב, שהחבר הדמיוני שלי לא התבגר ונשאר כמו אז, בן שמונה, תשע, עשר בערך...

כיום כאישה בוגרת, בניתי משפחה עם חבר ילדות, אשר דרכנו נפרדו כשעוד היינו ילדים ועכשיו אנחנו כאן ביחד. ככה שאני יכולה להמשיך לכתוב על זה המון, על צירופי מקרים, על חברים דמיוניים, על גורל, אולי? אילו דברים שנמצאים תמיד במחשבות שלי ומאוד נהניתי לקרוא אותם, לנסות להבין אילו צירופי מקרים הובילו אותי למקום שבו אני נמצאת היום.

אני יכולה להמשיך לקשקש בנושא, אבל נראה לי שפשוט אמליץ על הספר, הוא נפלא :)

הספר הזה הוא הספר הראשון (וכרגע היחיד) שקניתי לעצמי אי פעם.
תמיד החשבתי את עצמי לטיפוס שמתנגד נחרצות להוצאת כסף עבור ספר שאולי לא אוהב ואולי לא אקרא יותר מפעם אחת. כי כאילו, בשביל מה יש ספריות? אם אני אקנה ספר ולא אוהב אותו, הוא סתם יהיה תקוע אצלי על המדף ויזכיר לי יום יום את ה80 שח שלא יחזרו אליי יותר לעולם.
זאת הייתה העמדה שלי, והסברתי אותה לכל מי שהיה מוכן להקשיב.
עד הספר הזה.
למען האמת בכלל לא חשבתי לקנות אותו. התכנון היה לקחת אותו מהספריה כחלק מעסקת "המלצה תמורת המלצה" שעשיתי עם מישהו, אבל בדרך מקרה (טלפון שאבד יומיים קודם לכן) הגורל גלגל אותי לחנות סטימצקי באשדוד, ומתוך גחמה בלתי מוסברת החלטתי להיכנס ולקנות ספר.
בחרתי ספר מסויים שמיועד לנוער צעיר כי התאהבתי בציורים החמדמודים שהיו בו. (יש לי חולשה לציורים חמדמודים). שילמתי ויצאתי מרוצה מעצמי אך עם ספק קטן מכרסם בליבי, האם עשיתי את הבחירה הנכונה.
כאשר הצד השני בעסקת ההמלצות קיבל ממני את שם הספר שקניתי, הוא... הממ... לא היה מרוצה, בלשון המעטה. בעקבות כך, לאחר זמן לא רב של שכנועים ולחצים וגם קצת עלבונות ואיומים חזרתי על עקבותיי אל עבר החנות והחלפתי לספר "מצרפי המקרים" (שעלה 5 שח יותר!!). המוכרת טענה שהספר הזה טוב בהרבה מהספר הקודם שלקחתי. הפעם יצאתי עם לב קל יותר (אך נזפתי בעצמי על חוסר עמוד השדרה שלי וקיבלתי החלטה ללמוד לעמוד על שלי מול לחצים).
אני לא מתחרטת שקניתי אותו בסוף. ממש לא. (אני חושבת שזה סיפתח טוב לעידן ארוך ומאושר בו אני מבזבזת את כספי על ספרים נפלאים ויקרים עד שנגמר לי הכסף לאוכל ואז אני נאלצת לבשל את הספרים ו.. אה.. בואו נעבור הלאה).
הסיפור עוסק בסוג של ישויות על טבעיות (נראות ומתנהגות כמו בנ"א) שתפקידן בעולם הוא לגרום ולהזיז אירועים קטנים (או גדולים) שבסופו של דבר יובילו (בצורה מקרית לכאורה) את ה"לקוח" למצב שבו הוא אמור.. להיות..? לעזאזל פשוט תקראו את הכריכה האחורית ככה תבינו יותר טוב.
הדבר שהכי אהבתי והערכתי בספר זה שהסופר הצליח לנצל את כל הרעיון עד הסוף. זה היה יכול להיות סיפור חביב על מצרפי מקרים שגורמים למישהו לפספס את האוטובוס ואז האוטבוס מתפוצץ והוא ניצל הידד.
זה לא זה.
הרעיון כולו מקורי ומפותח ממש, והוא יוצר עולם מושלם ואמין כלכך שאחרי שסיימתי לקרוא ממש חיפשתי רמזים לצרופי מקרים בחיים שלי. העלילה כולה מושקעת ומפורטת שבקריאה חוזרת מוצאים פרטים ורמזים שפספסנו בקריאה הראשונה וזה כלכך כיף!
אהבתי ממש גם את הדמויות. הן כולן אנושיות ואמינות ופשוט אדירות ואני אוהבת את כולם! במיוחד את אמילי שהיא כזאת מתוקה וכנה. ואע"פ שחוויתי בגללה כמה רגעי באסוש קלים, בסופו של דבר ספויילר!-- הסוף פשוט מושלם!!! –סוף ספויילר.
בגדול, הרעיון הזה שיש מישהו שאחראי לצירופי מקרים בעולם, לא היה ממש חדש לי, בתור בחורה מאמינה. אבל הספר הזה הצליח להמחיש בצורה מאוד ברורה ומדוייקת את הרעיון של השגחה פרטית, ככה שהצלחתי לסחוט מהספר גם רעיונות בעבודת השם.
בקיצור, אחלה ספר, רעיון גאוני שמנוצל היטב, דמויות מקסימות וסופר ישראלי אחד ויחיד!!! אני כל כך גאה בו! ידעתם שהספר תורגם ל13 שפות?
באתר "עברית" הספר מקוטלג תחת הכותרת "ספרים מרגיעים ומנחמים" ובחיי איך שזה נכון. סיימתי לקרוא אותו עם הרגשה טובה בלב ועם חיוך על הפרצוף.
עכשיו בא לי להביא לכם ציטוט משם, אבל.. הממ.. הוא יגרום לכם לחשוב שזה ספר פילוסופי ומדכא, אז אני אוותר. (זה לא ספר פילוסופי ומדכא, למען הסר ספק). אני רק אגיד לכם שכשקראתי אותו הייתי כזה "הו.. בחיי.. אשכרה..", חשבתי עליו כ-10 שניות ואז המשכתי לקרוא כי הספר הזה טוב מכדי שמחשבות סרק מתפלספות יעכבו את הקריאה.
הבהרה לסיום: על הכריכה מופיעות עוגיות מזל סיניות, ולא פנקייק מכווצ'ץ' כפי שחשבתי בתחילה. יסלחו לי סינים, פשוט אף פעם לא יצא לי לראות עוגיות מזל, בטח שלא לאכול.
לסיכום: תקראו. כיף חיים.
נ.ב.
הביקורת מוקדשת למי שהמליץ לי על הספר והכריח אותי לקנות אותו וגם נתן לי הסבר כללי אך מועיל איך סקירה אמורה להראות.

פחדתי לכתוב את הביקורת הזאת. וזה לא קורה, אף פעם. הספר לא ינשוך אותי, ולרוב גם הסופרים והסופרות שומרים על כל השיניים בפיהם. אבל עדיין, אחרי שקראתי את "מצרפי המקרים" בפעם השנייה, ואז ניגשתי לכתוב את מחשבותיי, הרגשתי מיליון פשפשים קטנטנים מתחילים לקפץ לי בבטן ובמוח, וכולם מצייצים: "לא! לא! לא! זה גדול עלייך!" בפעם הראשונה שקראתי את "מצרפי המקרים" הוא החליק לי דרך אונה אחת והחוצה דרך השנייה. משום מה לא זכרתי ממנו שום דבר, ועברו להן השנים. והנה הרמתי אותו שוב, ושתיתי אותו בכמה שעות בודדות, ואז ישבתי לי בשוק ותהיתי לעצמי: איך לעזאזל מסכמים את הדבר הזה.
אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהייתי צריכה כל כך הרבה פעמים לעצור במהלך קריאה, ולקרוא שוב איזה משפט רק בגלל שהוא כל כך מורכב וגאוני. לא זוכרת את הפעם האחרונה שסיימתי ספר, ואז נורא רציתי לפתוח ולקרוא שוב, מההתחלה, לראות את כל הרמזים שלא ראיתי בקריאה הראשונה, להבין יותר טוב את כל הרעיונות שלא הבנתי לפני כן.
גיא, אמילי ואריק הם מצרפי מקרים. כן, הם מצרפים, ובכן, את כל צירופי המקרים הקטנים שקורים ביום יום. ממש מתחת לאף שלנו. אחרי שעברו קורס מפרך בתורת צירופי מקרים, כל אחד מהם מומחה לצירופים שונים. אבל יום אחד גיא מקבל מעטפה משונה, שלא מכילה את הצירוף הבא שלו, אלא רק את המשפט "אכפת לך אולי אם אני אבעט לך בראש?" מכאן, יוצא גיא להרפתקה מסחררת ומסוכנת שחוצה זמנים, מחשבות, רגשות ויקומים. ואנחנו איתו, יד ביד.
אני אתחיל מהטוב, אמשיך במצויין ואסיים במטמטם-חושים. "מצרפי המקרים" הוא בעיניי, בראש ובראשונה, ספר המתח הטוב ביותר שקראתי. ולא, הוא חד-משמעית לא ספר מתח. אבל הוא מותח בצורה יוצאת דופן. המבנה העלילתי ביחס לחלוקת נקודות המבט מרהיב לחלוטין. כמו להסתכל על ציור מרחוק ולראות יער או ים, ואז להתקרב ולראות מיליוני נקודות קטנות ואיך כולן ביחד מרכיבות את השלם. יואב בלום מדלג בין נקודות המבט של הדמויות, בלי להאכיל בכפית ובלי אקספוזיציות קלישאתיות. בהתחלה לא ברור מי מדבר. לומדים להכיר את הדמויות רק דרך מחשבותיהן, ורק בהמשך אנחנו לומדים על הזהות שלהן. הכל מתאגד יחד טיפין טיפין בלי שהקורא ישים לב, ואז ככל שהסיפור מתעבה, ההבנה של הקורא מועשרת. זה בפני עצמו, נהדר. אבל הקרשנדו שמשמר בלום זו האמנות האמתית של "מצרפי המקרים" – הווליום של העלילה עולה, ועולה, ועולה. אין "חלק" או "פרק" שמסתיים בלא פחות מקליף-הנגר אכזרי מקודמו. אין פה קלישאות. נדמה שהסיפור פונה למקום אחד- והופ, הוא מפתיע, והולך לכיוון אחר לגמרי.
שזירת הז'אנרים של הספר לא מסתיימת במתח. יש כאן פילוסופיה, אהבה ואפילו ספר עיון מתמטי שמתחבאים בו. כל אלה מתובלים במומחיות בקורט ציניות וחוש הומור מושחז, משוחים באמירות פילוסופיות מדהימות, ומשפטים שמעולם לא קראתי בשפה העברית. מילים מחוברות יחד בצורה יוצאת דופן שיוצרות רעיונות שגרמו לי לשקשק את הראש בהפתעה – ולקרוא שוב את המשפט, רק כדי להנות ממנו שוב ושוב. למי שרוצה לדעת כתיבה מהי, שימו את לבכם אל הפרק על ההיסטוריה של אלברטו. תודו לי אחר כך.
המקוריות של בלום, והנה הגעתי לנקודה האחרונה, מטמטמת חושים. שום דבר לא מרגיש כבד, בניית העולם לא נעשית בהדר גדול, בסינמטיות מרעישה. להפך. אף אחד לא מציג בפנינו את העולם. אנחנו פשוט נוחתים בתוכו, נושמים אותו, חיים אותו באופן פרקטי לחלוטין. כאילו מאז ומתמיד היינו שם. את ההכרות אנחנו עושים לאט לאט, דרך הדמויות. דרך השמחה והעצב שלהן, דרך העצבים והחוצפה שלהן, דרך התקוות והאכזבות שלהן. וכל אלה בלי רגשנות. רק שאיפה ונשיפה בצורת מילים, שהופכות ללב הפועם של הסיפור הזה. יכולה רק לאחל לכל חוויות הקריאה הבאות שלי להשתוות לאחת הזו. ממליצה בחום, ממליצה ברתיחה, ממליצה בבערה – תעשו טובה ותקראו את הפלא הזה.

כשאני מתחילה אני אף פעם לא יודעת איך זה מסתיים, נדירים הספרים שגורמים לקרוא בנשימה אחת במיוחד אחרי ה 7.
פגשתי את הספר באקראיות כמו שאני פוגשת כמעט את כל ספריי
ולרגע נכנסתי לעולם אחר אני ראיתי הקבלה ליהדות ולעניין ההשגחות הפרטיות למול השאלה האם ישנה בחירה או אשליה לכך ...
תשובה שעדיין לא נמצאה ולכן בעיניי הספר הוא מופלא

את הספר הזה הכנסתי לרשימת "מצעד הכריכות היפות" וכן לרשימת "שווה קריאה שניה", אבל רק אחרי שקראתי את הספר החמישי של יואב בלום, "כהרף עין" שמו, שמתי לב שלא כתבתי על הספר הזה סקירה כאן באתר. הכריכה יפה, בהחלט. ירוקה, עם תמונת עוגיית מזל שבורה, ועל הפתק המצורף שם הספר ושם הסופר. בנוגע לקריאה השנייה, השבת לקחתי את הספר לצורך קריאה שנייה ואני כאן כדי לדווח. מה הטעם בכתיבת סקירה שתהיה סקירה מספר 129 באתר? אין לי מושג. אני מניחה שיש בזה טעם, ובכל מקרה זו תהיה סקירה באוסף הסקירות שלי, זה שמתקדם באומץ ובעיזוז נעורים אל עבר סקירה מספר 800.

קריאה שניה של ספר. אני אוהבת לקרוא ספרים בקריאה שניה. לא מיד, כמובן, אחרי זמן. זו קריאה שונה, איטית יותר, מופתעת פחות. והיות ואין הפתעה ודברים ידועים, זו גם הזדמנות לקריאה מהורהרת יותר, מחפשת רמזים מקדימים בטקסט, רפרנסים למקומות אחרים, בדיחות פנימיות וקריצות. אם הספר הוא ספר טוב הקריאה השניה, זו הרגועה, היא המהנה יותר. מצרפי המקרים הוא ספר טוב.

אז מה יש כאן, אמנם 128 סקירות כבר כתבו תקציר עלילה, ובכל זאת אספר לטובת מי שיתחיל את הקריאה ממני. גיא, אמילי ואריק מסתובבים בינינו אבל אינם בני אנוש במלוא מובן המילה. הם נראים כמו, אבל הם לא. הם נפגשו יחד בקורס הכשרה אקסלוסיבי וקטן שסייע להם לעבור מתפקידיהם הקודמים (גיא היה חבר דימיוני של ילדים) כדי להיות אלה שמזמנים את כל צירופי המקרים המוזרים והממוזלים בעולם. הסתימה בצינור שגרמה הצפה ברחוב שגרמה לאוטובוס לנסוע במסלול אחר, מה שגרם לך להגיע באיחור לשיעור ולפגוש בחורה יפה בכניסה לאוניברסיטה? אז כזה. גיא אחראי. הוא מצייר את כל הקשרים האפשריים על הקיר בדירה שלו, ואחרי זה גורם להם לקרות. או אמילי. או אריק. בטח תחשבו שיש בין גיא ואמילי משהו, אבל האמת היא שלא, כי גיא מתגעגע לקסנדרה שאותה הכיר כשהיה חבר דימיוני של ילד אחד והיא חברה דימיונית של ילד אחר.

הספר מדבר על גיא, ועל אמילי, ועל הקשיים הכרוכים בצירוף מקרים, וגם משלב קטעים נבחרים מהקורס של שלושתם, ודן בנושאים של אוטונומיה בבחירות אישיות. והוא חמוד, ומקורי, ומרענן, ומאוד לא ישראלי למרות שהכותב שלו מאוד כן. אני ממש ממליצה, גם בקריאה שניה.

רעיון מבריק.

ביצוע כושל.

תוצאה מביכה.

ואפילו העטיפה מכוערת.

ספר מעולה. הקונספט מיוחד ומעניין (למרות שלי לקח קצת זמן להתחבר) והכתיבה רגישה וחמה. מומלץ