• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

מאת טוביה טננבום

הביקורת של נורית

תמונה של נורית
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

מאת טוביה טננבום

הביקורת של נורית

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של נורית
הוצאה לאור:סלע מאיר
שנת הוצאה:2014
קטגוריה:פוליטיקה - מזרח תיכון
הקודמת
מורי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 11 שנים

“טוביה טננבום הוא איש רב פעלים. מילד ירושלמי חרדי הוא הגיע לאקדמיה ומשם להיות מחזאי ועיתונאי בכיר, דר”

8/19
ביקורות על תפוס ת'יהודי!
הבאה
ארי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•2 דקות קריאה

הספר הזה הוא שהתחיל אצלנו את סערת ה"טוביה טננבום". קרוב שלי קרא, התלהב, קנה גם לנו את הספר הזה, והשאיל לנו את "אני ישן בחדרו של היטלר", ספרו הקודם של טוביה. זה מושאל וזה שלנו, אז קראתי את המושאל ראשון. בדיעבד שמחתי.

כשקוראים חויות של אדם מתרבות שזרה לך, גם אם את מאד מגיבה לה רגשית, זה קל יותר. את אוביקטיבית יותר, ויכולה לראות את המסע דרכו, ולנתח גם את הדרך שהסופר עשה וגם את המסקנות. לעומת זאת, כשאדם מגיע לחצר האחורית שלך, הכי טבעי זה להשוות אותו לעומתך. האם אנחנו חושבים אותם דברים, האם הוא מסכים איתי? הבין שאני צודקת? כועס על אותם דברים שמכעיסים אותי? מחמיא לאותם אנשים שאני מעריכה? וכך העולם שלי נהיה גורם ברמת ההנאה שלי מהספר.

קל להישבות בספר הזה. למעשה, הרבה אנשים יאהבו אותו, בעיקר כי הרבה אנשים לא יאהבו אותו. הוא מפקפק בכולם, שואל את כולם שאלות קשות, ואם מי מהמרואיינים דוקא עומד בזה בכבוד - תמיד אפשר לרדת עליו קצת ברמה האישית.

שוב, לא ראיתי את הסכסוך הישראלי פלסטיני, או את החברה הישראלית. ראיתי מה הסופר חושב על הסכסוך הישראלי פלסטיני ועל החברה הישראלית.

אז למה בכל זאת לקרוא?
טוביה יודע לשאול שאלות קשות. הוא יודע לדרוש הוכחות, בעיניים, עובדות שאחרים יקבלו כמו שהם. מעניין לקרוא את זה. וחוץ מזה, העביר לי את השעות האחרונות של הצום, גם טוב.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של פפיון
פפיון
תמונה של נצחיה
נצחיה
2קוראים|גיל ממוצע48|50%נשים

על המבקרת

תמונה של נורית

נורית

חברה מזה 12 שנים
18 ביקורות•98 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•עיון•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של נורית
נורית
חברה באתר מזה 12 שנים
ביקורות18
לייקים שקיבלה98
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת5עיון3מתח ריגול והרפתקאות2

דיון על הביקורת

3 תגובות
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

אני הבנתי מה מחשבות אומר ואני מסכימה איתו.

•לפני 11 שנים

לא הבנתי מה את אומרת

מורי
מורי•לפני 11 שנים

לא יודע מה ניסית לומר, הספר הזה יחד עם כופרת, בן החמאס,

תעשיית השקרים, ובמידה מועטה ספריו של חאלד חוסייני, מעמידים באור קודר מאוד את עתיד העולם בחסות האסלאם. למעשה, אם לא נתעשת, אנחנו אבודים.
3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של נורית

דאעש

דאעש

צור שיזף

טיוטה מעולה לספר, אולם לצערי לא מהודקת מספיק. בילבול בין התאריכים, המקומות, הגורמים השונים, המחשבות הפרטיות של הכותב למציאות בשטח ועוד שלל בעיות.
הנסיון לסקור את שורשיה, לידתה וצמיחתה של תופעה כל כך מורכבת ראוי להערכה, אולם נראה שאת הנסיון להנגיש לקורא את כל המידע, לקח הסופר צעד קדימה ונותן גאת המסר בצורה ברורה מדי ("דאעש זה רע, כורדים זה טוב") שהיתה לי לא נוחה. לא תמיד הסופר מרגיש צורך לבסס את השורות התחתונות שלו, מה שמקשה בעיקר על תחושת האמינות, אבל גם על תחושת הרצף, כשמנסים לחזור אחורה ולהבין מה פספסתי, בעצם.

ניסיתי לצלוח את הספר, אך התייאשתי באמצע. הנסיון להבין על איזו מדינה אנחנו מדברים עכשיו, באיזו מאה, למה המשפט האחרון רלוונטי לפסקה הזו ולא, נניח, לקודמת - עייף אותי מאד.

ובקיצור: חבל שיצא מפוספס כל כך.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•נורית
גדר חיה

גדר חיה

דורית רביניאן

"אבל למה הביאו לי את הספר הזה דווקא", חזרה השאלה וניקרה בי לאורך כל הקריאה. ספר שקנו לי חברים במתנה אחרי חשיבה, אז קראתי וניסיתי להבין.

אז מה קורה בסיפור?
סיטואציה משונה וחריגה יחסית, פותחת את הספר וממחישה לישראלית בניו יורק, שגם היא עלולה ליפול לדעות קדומות המבוססות על מראה חיצוני.
באותו יום היא פוגשת אדם זר ובמקרה ערבי, ומחליטה לבלות איתו כמה שעות הזויות למדי. ואז כמה חודשים הזויים למדי, ומלאים בהמון מגע, מעט ויכוחים על דעות שונות, עוד קצת מגע שמגשר על הפערים, משא של שני עמים על כתפיים של מערכת יחסים רעועה אחת, מגע כדי להסתיר את זה, בדידות מסוימת, כשמערכת היחסים המורכבת מבודדת משאר החיים ונשארת בצל, מגע שיחפה גם על זה. ואז עוד נשיקה. ועוד אחת. ומעל הכל - שעון, שמתקתק לאיטו במערכת יחסים שאמורה להיות זמנית.

לא ברור מה מחבר בין השניים. אחרי ההתרגשות הראשונית ותחושת האיסור המלהיבה. אנחנו עדים להמון מגע והמון קונפליקטים, עם די מעט חיבור אמיתי, או נושאי שיחה מעבר לקונפליקט הגדול שמעיב מעל. גם הנושאים שכן ראוי לדבר עליהם - למשל, עתיד מערכת היחסים שלהם, שכל אחד רואה קצת שונה - לא מדוברים. כי תמיד יותר נוח להזעיף פנים, לשתוק מעט, להתנשק ולהישאר. ולהתנשק עוד.

גם לא ברור לאן מכוונת הסופרת, עם הסוף הצפוי, המתחמק. אולי היא התכוונה לרמוז שדוקא החלומות הגדולים שלנו עלולים להביא עלינו את הסוף. ואולי היא לא כיוונה לשום מקום מיוחד, וגם שאלת ה"למה היא בחרה דווקא בסוף הזה", כמו גם שאלת ה"למה החברים בחרו דוקא את הספר הזה" נפתרת באותה צורה: זה בסך הכל סיפור.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•נורית
למראית עין

למראית עין

ליעד שהם

ספר כמתנה. מתבקש, מצד אחד, ודי נדוש. מצד שני, זו מתנה מאד אישית בעיניי. ובגלל שאני מוכרת לציבור כקוראת בלתי נלאית, אני מקבלת די הרבה ספרים כמתנה. הספרים עצמם לא תמיד מעניינים, אבל תמיד מעניין לנסות להבין למה בחרו לי דווקא את הספר הזה. בסופ"ש האחרון אותגרתי, עם לא פחות מחמישה ספרים שקנו לי במתנה. "למראית עין" הוא אחד מהם. כנראה נבחר בגלל שגרתי בישוב קטן.

וזה די מתבקש. מקום בו כולם מכירים את כולם, והתדמית חשובה כל כך, הוא כר פורה לספרי מתח. כמנהגם של ספרים, הסיטואציה נראית מעט קיצונית, וההקפדה על "מה יגידו" אולי מעט מוגזמת. מצד שני, יכול להיות שהיא לא מוגזמת, ורק אני מרגישה דחף לגונן ולחשוב ש"אצלנו זה לא ככה", כמו שטוענות הרבה דמויות בספר.

מה אהבתי? את עבודת התחקיר המעמיקה לפני כן, עם המון הפניות לשפה הפנימית של הישובים הדתיים.

פחות אהבתי: ספרי מתח רבים הם מז'אנר "הנח את המוח בצד, וזרום קצת". וכך, הוא לא נותן לנו הקוראים קרדיט, ומסביר לנו את המוטיב החוזר בספר קצת יותר מדי פעמים. באופן דומה, הרבה תפניות בעלילה די צפויות ומתבקשות, כולל פתרון התעלומה. דרמה אחת היתה מיותרת לגמרי בעיניי, והרסה את ההנאה מהספר, אבל גם זה קורה לפעמים. הדמויות גם הן, מעט לא אמינות.

בקיצור: ספר קליל, למי שמעוניין להניח את המוח שלו בצד לזמן מה; אבל מאפשר קצת יותר עומק, למי שמעוניין לצאת ממנו ולחשוב פנימה על הסוגיות שהוא מעלה, וכמה הדברים בסביבה שלו הם מראית עין.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•נורית
לפתוח את התיבה של סקינר

לפתוח את התיבה של סקינר

לורן סלייטר

"את לא יכולה פשוט להחליט ש.." התעצבנתי מול הספר, ואחותי הקטנה גילגלה עיניים ולחשה לעצמה שאני מתנהגת כמו הר געש. יום שבתי יפה, חצי משפחה שרועה על הספה, איש איש וספרו. אני קוראת את "לפתוח את התיבה של סקינר", ומתעצבנת. אוהו, כמה שאני מתעצבנת. בשלב מסוים החלטתי לשתוק, כי מה אשמת המשפחה שלי שאני מתאמצת לקרוא ספר שקשה לי איתו. כשאחותי העירה שכנראה הספר כבר בסדר, יכולתי לומר לה בדיוק מה מעצבן אותי ממש עכשיו, בפסקה אותה אני קוראת. תמיד היה משהו.

יש ז'אנר שאני מחבבת במיוחד, אותו אני מכנה "ספרי הנגשה": ספרים שמתארים מדע שנמצא רחוק ממני, בצורה פשוטה וברורה, שמלמדת אותי הרבה אבל בצורה קלה לעיכול. כך, קראתי את "המשפט האחרון של פרמה" הנהדר, "אינטליגנציה חברתית", "למה קשה לתפוס מוניות ביום גשום" שניתח תיאוריות כלכליות שונות בעזרת דוגמאות מחיי היומיום, "הכפית הנעלמת" על הטבלה המחזורית ועוד. אני יודעת כשספר כזה הוא גם טוב, כשאני יוצאת בהרגשה של "זה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה", או אפילו סתם רוצה לחפש על זה עוד קצת מידע, מעבר למה שהספר נתן לי.

הספר "לפתוח את התיבה של סקינר" הוא גרוע במובן הזה. אני לא רוצה לחפש עוד מידע, אני מרגישה שאני מוכרחה לחפש עוד מידע - כי הספר פשוט לא נתן לי מספיק. הוא מתאר את "עשרת הניסויים הפסיכולוגיים הגדולים של המאה העשרים", אבל לא מתאר את התהליך שעברה הפסיכולוגיה של המאה העשרים: למשל, המצאת ועדות אתיקה לניסויים - נושא שדי מתבקש לדבר עליו לטעמי, אחרי פרק על הניסוי של מיליגרם ובערך שלושה אזכורים לניסוי העגבת בטסקיגי.

דוגמא נוספת: הסופרת מתארת איך אחד המרואיינים שאל למה היא לא מתייחסת לשני פסיכולוגים מוכרים שעשו משהו דומה לניסוי שהיא כתבה עליו. מנגיש מוצלח ישלוף לי גם את זה ממעמקי הספריה, וירחיב על הפסיכולוגים והניסויים ההם. מנגיש סביר יתן לי הערות שוליים של שורה. הסופרת, לורן סלייטר, התעלמה באלגנטיות.

כשאת כותבת ספר, כדאי שתחליטי תחת איזה כובע את כותבת אותו: יתכן ואת מנסה להיות סופרת, ואז לנתח את הריח של ספל של נפטר ("ריח של זקנה ושל מוזרות, של זיעה שיבשה, של ריר כלבים ולשלשת יונים, של מתיקות"), או מה אדם שאין הרבה תיעוד עליו ראה או לא ראה מנוף חלונו ("אני מדמיינת לעצמי ש.."), רלוונטי ואף מתבקש.
יתכן ואת עיתונאית, ואז לחפש אנשים שנעלמו כדי לשאול אותם שאלות, ולנסות חוויות מסוימות בעצמך זה מקצועי. אפילו ללכת ולנסות לערער את האמונה של אם לילדה סיעודית, מיד לאחר שגילתה שהסרטן שלה חזר בפעם החמישית, ואז גם להציץ בגניבה לחדר של הבת המדוברת, עשוי להיתפס כלגיטימי בצורה כזו או אחרת של עיתונאות.
ויתכן ואת מנסה להיות פסיכולוגית, ולשים את המרואיינים שלך על הספה. כך, לאישה שהקדישה את חייה לתופעת הזכרונות השתולים, ובכך עירערה על פסקי דין מוות של אנשים שיתכן והם חפים מפשע, את בהחלט יכולה לקרוא "רודפת תהילה" ולנסות לנתח מה הם הדברים שהובילו אותה לרדוף פרסום כל כך.
ויתכן ואת סתם לורן. ואז את יכולה להדביק לאנשים שאת פוגשת תוויות ופירושים, כפי שאת חווה אותם ("מבט עיניה שידר.."). אולי זה לא פייר לעשות את זה קבל עם וספר, אבל את יכולה.

לא קראתי את המבוא של הספר, ועד שלב די מתקדם הנחתי שהכותבת היא עיתונאית שמנסה לקרוא מעט על פסיכולוגיה ולהנגיש אותה לקוראים במספר מילים מוגבל ולאחר מעבר עורך. במקרה כזה, הניסיון שלה ראוי להערכה, ואפשר לסלוח על רשלנות מסוימת שליוותה את הספר.

אבל כשהיא הזכירה את התואר הראשון שלה חשדתי, ובלימודי התואר השני חשדתי שוב. ובכן - הסופרת מחזיקה בתואר שני בפסיכולוגיה. ולכן קשה לי יותר להבין את הטעויות שמלוות את הספר הזה. בין השאר:

נראה שלא תמיד היא מבינה מה מחקר מסוים אומר, ומגיבה לא עניינית. היא קופצת מהר מדי למסקנות (מרואיין מסוים אומר שהוא לא מתחרט על משהו - סימן שהוא מדחיק), מתעלמת משאלות מתבקשות שעולות בסיפור (למשל: בהינתן מחקר שהצליח לשתול זכרונות כוזבים אצל אנשים, האם אפשר להעמיד לדין אדם על סמך זיכרון שצץ לאחר שנים? והאם מוסרי לדון אדם למוות, על סמך זיכרון יחיד ומרוחק? ו"סתם" לשלוח אותו לשנות מאסר ארוכות?)

נראה שבדרך לסיפור יפה, היא שכחה את מה שהיא כתבה בדף שעבר. כך, אדם שמתואר בדף הראשון ככזה שניסה להספיק הרבה כיון שידע שחייו יהיו קצרים (אביו מת בגיל צעיר), מתואר בזמן מותו בדף הבא כמי שאותו "כמו את כולנו, הרגו החיים. השחיקה, הלחצים...". או הגנטיקה, אבל זה פחות רומנטי. ניסויים בקופים מצד אחד מחרידים אותה, כמו פגיעה בכל בעלי החיים, כולל באצות הים. מצד שני, כמה דפים לפני כן מתואר יום קיץ מלא ביתושים עקשנים שלא נכנעו לריסוס שלה, ובהמשך מתואר הרג עכברים. באמצע, היא לא סולדת מניסויים שנעשים על חולדות. רק 99% ממנה מאמינים שהיא תשתמש בקופים לו זה מה שיציל את הבת שלה. 100% ממנה שש לקרוא על הרס חולדות בדרך להבנה טובה יותר של המוח האנושי, לאו דוקא בסוגיות מצילות חיים. הנקודה הזו אולי שולית, אבל אני חושבת שאם מישהי מצפה שאקרא את הספר שהיא כתבה, ראוי שהיא תקרא אותו גם לפני.

לורן יכולה להיות עיתונאית לא רעה. כך, היא לא היססה לנסות תרופות הדומות לסמים גם על עצמה, ובפרק אחר אף לנסות ולחזור על ניסוי שהוביל לאישפוז שווא של מדען וכמה מעוזריו בבתי חולים פסיכיאטריים. הם אובחנו כחולים בסיכוזפרניה בזמנו, ואילו היא - כסובלת מדיכאון פוסט טראומתי. העיתונאית שבה ששה להתקשר לחוקר איתו התווכחה על זה - הנה, ניצחתי. עדיין יש אבחוני שווא של מחלות נפש.
אבל אילו היתה מדענית אמיתית, או חוקרת ראויה, היתה צריכה להודות שאכן, עלול להיות שביב אמת בלאבחן אישה שסבלה בעבר ואף אושפזה בעקבות דכאון, כסובלת מדכאון גם עכשיו, לאחר שהיא מדווחת על שמיעת "בום" ונזכרת בשכן שלה שנפל ומת. בשלב שאחרי ההודאה, היה ראוי להסכים שגם האיש שלה ישתתף בניסוי, כפי שהציע. אולי אף לבחון על יותר משני אנשים, אם את ממש רוצה להצליח לומר משהו.
היא גילתה שסמים לא ממכרים - גם לא אנשים כמוה, שאין להם באמת משפחה. וכך היא לקחה את התרופות שהאיש שלה נוהג לקחת, והחוויה הרגישה לה קצת כמו בהריון עם הבת האהובה שלה...ובכל זאת לא התמכרה. אולי אנשים כמוה, ללא משפחה, לא מועדים להתמכרות כמו שנהוג לחשוב. האיש שלה והבת, אגב, חיים ובריאים וגרים איתה.

ובכן, נראה שלורן לא מרגישה מגבלות בדרך לאמירת "משהו". היא פשוט אומרת אותו. התקשיתי להאמין לה. המסקנות הרגישו לי פזיזות מדי, התיאורים של האנשים סובייקטיביים מדי, ולמעשה - אני לא יודעת כרגע הרבה על הנושא של הספר, אבל יודעת בדיוק באיזה חדר עשויה הסופרת להירדם, מה היא למדה ואיפה, מה היא תשמח לאכול ועוד שלל פרטים רלוונטים.

ועל מה הכוכב האחד? הניסויים שהיא תיארה מעניינים (מזל שלמדתי על חלקם לפני הקריאה), האומץ לחזור על חלק מהם ראוי לציון, והשאלות המוסריות שהיא העלתה הן חשובות - גם אם לא תמיד היא העלתה את השאלה במודע, ואף פעם לא ענתה עליהן, או שיקפה אובייקטיבית את הדיון.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נורית
אן מהעמק הירוק

אן מהעמק הירוק

לוסי מוד מונטגומרי

אני אוהבת את הסדרה של אן שרלי מאד. לא זוכרת באיזה גיל התחלתי לקרוא אותה, אבל זה אי שם בשנות היסודי הראשונות. אהבתי לקרוא על אן הגדולה בת ה11, ואהבתי אותה בלב ובנפש. קראתי גם איך היא גדלה, אהבתי את דיווי וריחמתי על דורה, ונהניתי מכל רגע. וחלמתי שיהיה לי דמיון מפותח ועולם עשיר כמו של אן, כשאהיה בגילה.

חזרתי אל כל הסדרה בגיל 11, כשהייתי בת גילה של אן, אבל לא דומה לה בעליל. ושוב בגיל 13. עם הזמן דילגתי על "האסופית" וקראתי רק את המבוגרים יותר. בגיל 16 החלטתי שאני לא אוהבת את אן. היא חושבת על עצמה כל כך הרבה, ומדברת על עצמה בלי סוף. איזה סיוט.

בגיל 18 חזרתי אליה. חלק מהחלומות שלה נראו לי ילדותיים מעט, חלק מהדברים שהיא עשתה בגיל 17 עוררו בי התפעלות. בגיל 19, עם פרוץ אירועי החתונות של החברות, ותחילתו של ניכור מסוים כששתי חברות ילדות חיות בעולמות שונים מעט, חזרתי אל אן ואל דיאנה.
בכל פעם אני קוראת ספרים שונים מהסדרה, אבל ספר כלשהו אני בטוח אקרא, בערך פעמיים בשנה. וזה סוד הקסם: לאהוב את הגיבורה, לגדול מעט, ולקרוא עליה מגובה העיניים. לגדול עוד קצת, ולקרוא עליה ממקום מבין יותר.

ופה אני מרגישה פספוס ב"אן מהעמק הירוק". הספר הוא לא על אן, הוא על העמק הירוק. אן נמצאת ברקע של כל סיפור של הילדים שלה, אבל כמעט ולא מרגישים את אן. והגיבורה שלי, שהיתה מעורבת חברתית בצורה עמוקה, שהתעקשה ללמוד בקולג' למרות שנשות אבונלי חשבו שמוטב להינשא, הצטיינה שם ואף היתה מורה נהדרת, מתמסרת לאימהות בשמחה. זה נחמד ויפה, אבל יחד עם עוזרת בית ברקע לא כל כך ברור מה אן עושה כל היום. הדמות פורצת הדרך דהתה בספר הזה, ואני עוד תוהה אם זה מאכזב אותי, או שאני מעריכה את אלה שבוחרות להתמסר למשפחה, מהרגע שמדובר בבחירה שלהן. אבל מאן, אני מצטערת, ציפיתי ליותר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נורית
אבא ארך רגליים (מהדורת 2000)

אבא ארך רגליים (מהדורת 2000)

ג'ין וובסטר

אזהרה - ספוילר. מבקשים פה לא לחשוף פרטים מהעלילה, אבל אני לא יכולה שלא לדבר על הסוף של הספר הזה.

כחלק מהספרות העוסקת בשאלה "מה זו, בעצם, אהבה?" מגיע גם הספר הזה. ג'ודי היא יתומה שנשלחת לקולג' על ידי נדבן אלמוני שלא מעוניין שזהותו תתגלה, אבל מבקש לקבל ממנה מכתבים בתמורה למילגה. הספר הוא בעצם אוסף מכתבים שלה אליו, הכוללים סיפורים משעשעים על חוויותיה בקולג', ועל החברות והחברים שלה.

בעקרון, התורם לא עונה למכתביה. אבל מדי פעם מבליח ממנו איזה מסר - כשהיא חולמת בקול על כובע חדש ויקר להחריד, למשל, והוא שולח לה את הסכום המתאים לקנייתו. או כשהיא משתפת אותו בתוכניותיה לחופש והוא מבקש שתשנה אותן. שתי ההתערבויות האלה מפריעות לה: היא לא אוהבת שמחליטים עליה כל כך, ולא נעים לה מהמחיר שהכובע עלה. אני מבינה את התחושה הזו: היא מבחינתה רק שיתפה אותו בחלום, והוא החליט לפתור לה אותו. אז עכשיו, מבחינתה, היא לא יכולה לשתף בחלומות אחרים שלה, כי זה יראה כאילו היא רומזת לו שיגשים גם אותם.

בסוף מגלים ש - כמה מפתיע - התורם הוא אחד האנשים שהיא הזכירה בספר הזה, והוא בעצם מאוהב בה. גם היא מאוהבת בו, כמובן. כאילו שהיא יכולה היתה להרגיש משהו אחר, מהרגע שהיא גילתה שהוא התורם הנדיב.

הספר מעורר שאלות קשות על אהבה, על גבולות ועל שליטה. על מערכות יחסים שמתחילות מנקודת אי שיוויון גדולה כל כך, עד שאין לשני דרך להדביק את הפער. אבא ארך רגליים קנה לעצמו אהבה. מהמכתבים עולה שהוא עשה עסקה לא רעה בכלל - ג'ודי נשמעת נהדרת, והכובע באמת לא עלה הרבה כל כך.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נורית
שומרת אחותי

שומרת אחותי

ג'ודי פיקו

מהי המחויבות שלנו למשפחה אליה נולדנו? זה שאנחנו מחויבים להורים שהולידו אותנו ודאגו לנו זה ברור. אבל מה המחויבות שלנו לילדים האחרים שהם ילדו, כאלה שפחות שותפים להיותנו בעולם, אבל חולקים איתנו דמיון גנטי מסוים?

ומה הגבולות, בדרך להציל את הילד שלך? ברור לכולם שיש גבולות; אבל יש אידיאולוגיה שנמצאת אי שם למעלה, ויש את החיים האמיתיים. והשאלה איך אנחנו נתמודד עם סיטואציות כאלה היא שאלה קשה. אם היו שואלים את שרה מה דעתה על הולדת ילד בשביל לתרום לילד השני, כנראה שהתשובה שלה היתה ברורה. אבל מהרגע שהיא נתקלת בסיטואציה הזו, זה כבר משהו אחר.

ספר חשוב, שמעלה דילמה לא פשוטה. סגנון הכתיבה לא מושלם, ואת הדילמה הסופרת בוחרת לפתור בדרך נוחה ומתחמקת. אז למה ארבעה כוכבים?
כי ספר טוב, לדעתי, הוא ספר שפורץ מחוץ לגבולות הכריכה שלו. כזה שנשאר איתך אחר כך. הספר "שומרת אחותי" העלה לדיון ציבורי שאלות מוסריות חשובות, ובכך הפך להיות ספר מעולה.

ולמה לא חמישה? כי כשמעלים דילמה מוסרית, כדאי לפתור אותה. גם אם הפתרון לא יהיה מוסכם על כלל הקוראים, המענה על הדילמה הוא חשוב. והסוף של הספר הרגיש לי כמו דרך קלה מדי להתחמק ממנה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נורית
חיים על דלת המקרר

חיים על דלת המקרר

אליס קייפרס

הרבה מבקרים מדברים על חוסר התקשורת שבספר הזה. לכאורה, יש בזה משהו: אם ובת שגרות תחת אותה קורת גג, ובכל זאת הדרך שלהן לתקשר היא פתקים על דלת המקרר. כמה נתק.
אלא שאני מכירה משפחות עם הרבה פחות פתקים על המקרר, עם שימוש רחב במיתרי הקול ועם נתק גדול יותר מקלייר ואימה. כי זו לא הפלטפורמה שמשנה, זה התוכן. ובמהלך קריאת הספר הזה, דוקא הרגשתי כמה טוב להיות קלייר. היא בת 15, ואומרת לאימא שלה בדיוק מה היא חושבת. אימא שלה שותפה בעולם שלה - אבל לא יותר מדי, ובהחלט יש מקום לקלייר להיות קלייר, עם סודות ורעיונות ומחשבות שהיא שומרת לעצמה. בגדול, קלייר יודעת מה אימא שלה חושבת על כל דבר בחייה, וברוב הפעמים גם אימא שלה תדע מה היא חושבת על מה שאימא שלה חושבת על כל דבר בחייה.

אנחנו רואים את קלייר מתבגרת לאט, בין הפתקים. מ"שכחתי את המפתח" ל"יצאתי לרוץ, אחזור בעוד ארבעים דקות", ו"אני מצטערת, הייתי צריכה לחשוב על עוד מישהו חוץ מעל עצמי". בדרך כלל זה נהדר. לפעמים נחמץ קצת הלב, כשעל הפתקים יש תובנות של זמן שאול.

יחסים בין אימא לבת יחידה זה נושא מרתק בפני עצמו. ההצצה אל העולם הזה היא מעניינת, יפה ומלאה תובנות. לא מעט פעמים תהיתי מי האימא בבית הזה, ולמה גם דברים שמחייבים שיחה פנים אל פנים היא רושמת על פתק של מקרר. לפעמים גם תהיתי מה היה קורה אם היו עוד ילדים בבית, או בן זוג. לתחושתי, הרבה דברים היו נראים אחרת לגמרי.

פעם חשבתי שאימהות אמורות להיות לגמרי לגמרי מושלמות לפני שהן נהיות אימהות [ובכך רשמתי לעצמי את גיל ארבעים כיעד לגיטימי לילד ראשון - כי איך אני אספיק להיות "סגורה על עצמי לגמרי" לפני כן???], אבל המציאות מורכבת יותר. גם אימא של קלייר עוברת תהליך בספר הזה, וזה יפה ואנושי ובסדר גמור.

זה לא ספר חובה. אבל זה ספר יקר, במובן הלא כספי של המילה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נורית
האנאלפביתית שידעה לספור

האנאלפביתית שידעה לספור

יונס יונסון

איפה אתם קוראים ספרים? לפני כמה שנים, כל התשובות היו נכונות מבחינתי כמענה לתשובה הזו. התנגשתי בלא מעט עמודים בדרך מהספריה הביתה. לאט לאט חזרתי לתלם, ועברתי לקרוא בעיקר בתוך חדר, על כיסא או מיטה. נדיר שאקרא תוך כדי הליכה - ואולי דוקא חבל, עכשיו כשעם הסמארטפונים קריאה בהליכה מתחילה להיות מקובלת יותר.

לפני כחצי שנה, מצאתי את עצמי בשבת בדרך לקומה חמש עשרה בבניין כלשהו. כדתייה, האופציה של לקרוא למעלית פחות רלוונטית בשבת, ויש לי שתי אפשרויות: או לעלות בערך 450 מדרגות, או לחכות להמצאה שנקראת "מעלית שבת": מעלית שבשאר הימים מתנהגת ככל המעליות שבעולם, והחל משישי בערב היא עוצרת בכל קומה - בין אם קראו לה ובין אם לא, מחכה כך וכך שניות, ועוברת לקומה הבאה, לעצור גם שם. זה נוח כשיש מספר דו ספרתי של קומות לעלות, אבל די בזבזני בזמן.

וכך התחלתי לקרוא על האנאלפביתית שידעה לספור: בחדר מדרגות, ליד מעלית סוררת, שלוקח לה כרבע שעה להגיע וכחצי שעה להביא אותי ליעד. מאוחר יותר באותו הערב נכנסתי אל המעלית, וגיליתי שמישהו הכניס כורסא למעלית השבת. כך גם סיימתי את הספר - על כורסא במעלית חשוכה מעט שמזמזמת בכל קומה. זה היה נהדר.

את הזקן בן המאה לא הצלחתי לקרוא. ניסיתי מאד, ובכל זאת לא סיימתי את חמישים העמודים הראשונים. לכן גם התייחסתי בחשדנות לספר הזה, אבל לא היו לי הרבה ספרים איתי, ליד המעלית, ובשבת ההיא רציתי ספר קליל ונחמד.

נוֹמבֶּקוֹ מַייאֶקי היא האנאלפביתית הכי מבריקה שאפשר להעלות על הדעת. היא אוהבת לדעת דברים, ויודעת בהחלט להתעקש כשהיא מזהה אצל מישהו ידע שעוד אין אצלה. היא גם יודעת לתמרן דברים בצורה מתוחכמת, ככה שהיא תשיג מה שהיא רוצה. ויש לה כשרון לא רע להסתבכויות בחיים.

הרפתקה מטורללת שמתחילה בדרום אפריקה ומסתיימת בשוודיה. כוללת המון דמויות משונות ומוזרות, כמו איש שמקדיש את חייו לניסיון ללחוץ את ידו של המלך, מהנדס שהעובדים אצלו חכמים ממנו ועוד דמויות משונות. לפי מה שאני רואה בביקורות - רוב אלה שקראו את "הזקן בן המאה" לא נהנו מהספר, ורוב אלה שנהנו מהספר לא קראו את "הזקן בן המאה". ואולי זה ההסבר לדעות החצויות בנוגע לספר הזה.

בשורה התחתונה: ספר קליל, לא חובה אבל משעשע מאד, ומתאים במיוחד לקריאה במעליות.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נורית

ביקורות נוספות על "תפוס ת'יהודי!"

תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

* כולל הרבה ספוילרים *


אמנם אינני חובב גדול של הזמרת מדונה (או של מדונות באופן כללי), אבל כשקראתי את הספר הזה התנגנה לה מעצמה שורה מהשיר שלה: "A man can tell a thousand lies". על פי כמות האנשים בספר הזה שהשורה הזאת תתאים להם, היה אפשר לקרוא לספר "שקרים שכולם מספרים", כשמו של ספר אחר של טננבום.

טוביה טננבום, ישראלי לשעבר, בן למשפחה חרדית, מייסד התיאטרון היהודי של ניו-יורק וכתב של כתבי עת אירופאים, הוא ממזר לא קטן עם 'חוצפה', וכמו בספריו האחרים, גם בספר הזה הוא מנסה לחשוף את דעותיהם האמיתיות של בני שיחו מעבר לאמירות הבנאליות שלהם, ומצליח לתפוס את חלקם בשקרים. הוא חותר לחוות את השטח באופן בלתי אמצעי ולא דרך סיפורים של אחרים - להכנס לבתים של אנשים ולשוחח עימם, לצפות בעדויות ולבדוק את העובדות לאשורן. בספר הזה, שנכתב בשנת 2013, הוא עוסק בישראלים ובפלסטינים. הוא נפגש עם מנהיגים פלסטינים ואנשים ברחוב הפלסטיני, עם חברי כנסת, אנשי ארגונים למען זכויות אדם, יהודים חרדים, מתנחלים, תל אביבים, דרוזים ועוד.

בנסיונותיהם של הפלסטינים ליצור הסטוריה אלטרנטיבית, תגלו שדוד המלך היה פלסטיני, שהפלסטינים נמצאים כאן כבר 14,000 שנה, שהפליטים בג'נין כולם "חיפאים", למרות שנולדו בג'נין ועוד הפתעות מעניינות.

שני מקרים ממחישים את הדרך של טוביה ליצור קשר עם אנשים ואת האמפטיה שהוא מפגין כלפיהם. במקרה הראשון טוביה מבקר פצוע סורי שנמצא בבית חולים זיו בצפת, לאחר שנפצע פציעה חמורה בבטנו ואצבעו נקטעה. בעוד כל האנשים מסתכלים על המאקרו – המלחמה בסוריה, פצוע סורי מגיע לקבל טיפול במדינת אויב וכו', טוביה ניגש אליו ושואל על אשתו וילדיו. הפצוע מתרגש שמישהו רואה אותו כבן אדם ומגלה כלפיו עניין ואמפטיה ברמה האישית.

במקרה השני, טוביה מבקר בביתה של בדואית יחד עם נציג ארגון זכויות האדם "עדאלה". הוא משוחח עם האשה ומגלה שהיא האשה הראשונה של בעלה ויש לו עוד אשה נוספת. כשהוא מתעניין בתחושותיה על כך שבעלה נשא אישה שנייה, היא עונה לו בכנות שהיא בכתה, צעקה והיתה מדוכאת מכך, אך למרות תחושותיה החליט בעלה בכל זאת לשאת את האשה השניה. היא מסבירה שבתרבות שלה הגבר עושה מה שהוא מחליט וזהו. טוביה כותב על כך: "אני מחליף מבטים עם אמיר, פעיל זכויות אדם העובד עם עדאלה. מעולם לא עלה על דעתו שלאשה הזו אין זכויות אדם בסיסיות. ברור שזה לא עלה על דעת עדאלה, שלא לדבר על ארגוני NGO [ארגונים לא ממשלתיים] אחרים הפועלים כאן, או על דעת הדיפלומטים האירופאים השונים כאן."

יכול להיות שיש במקרים האלה אמפטיה אמיתית, או שיש כאן מניפולציה רגשית שטוביה מפעיל עלי כקורא. כנראה יש גם מזה וגם מזה. מספרו של טוביה על הפליטים בגרמניה נראה שבאמת איכפת לו מהפליטים הערבים. בניגוד לכמה פעילי שמאל בולטים, שאינם יודעים ערבית ואינם מכירים את התרבות הערבית, טוביה הוא דובר ערבית ומכיר את הקוראן, ולכן יותר קשה "למכור" לו סיפורים.

יש סיפור על פינוי כמה פחונים במקום שנקרא "חירבת אל מחול" ובשם מהונדס "חאלת מכחול", שגדעון לוי כותב עליו סיפור פיוטי וקורע לב ב"הארץ" מ- 27.09.2013 :
"גור חתולים מזה רעב יילל שלשום חרש, אולי היו אלו יללותיו האחרונות. כל אחיו הגורים כבר מתו בימים האחרונים, והוא האחרון ששרד. גם הכלבים בחאלת מכחול במצב נורא - כחושים, פצועים, צמאים ורעבים, מתקיימים על שיירי פיתות בלבד, שגם אותם הם אוכלים אחת ליומיים־שלושה. מתחת להריסות הדירים נולדו השבוע שבעה טלאים. גם חייהם בסכנה."

בשיחות של טוביה עם הבדואים המקומיים, נראה שאף אחד לא ממש גר במקום הזה. יש להם עיזים כאן כמו במקומות אחרים, והם בכלל לא יודעים מה קורה כאן. יש איזשהו עורך דין שהרשות הפלסטינית הקצתה לפניות חוזרות ונשנות לבית המשפט העליון.

רוב הסיפורים של טוביה מתקבלים על הדעת, אבל יש שני מקרים שנראים הזויים:
במקרה הראשון מדובר על מדריך ביד ושם בשם איתמר שפירא [כנראה אח של יונתן] שאומר לקבוצה איטלקית: "הרשות הפלסטינית מוציאה היום להורג אנשים רבים בפקודת ישראל." קשה להאמין שיש יהודי ישראלי שחושב ככה, אבל אם זה אחיו של יונתן שפירא...

במקרה אחר מדובר על זוג יהודי שביתם שופץ על ידי שיפוצניק ערבי שעליו סמכו בעיניים עצומות ובסוף העבודה הוא אמר להם שבקרוב הם יעזבו את הבית הזה, שהוא יקח אותו לעצמו והארץ תהיה נקייה מיהודים. האשה אף נאנסה בעברה על ידי קבוצת ערבים. מה הבעל אומר? הוא מאמין בהומניזם ושהפלסטינים טובים ורוצים שלום. הוא יודע שעובדתית זה לא נכון, אך לא אכפת לו מהעובדות. הוא רוצה להמשיך ולהאמין אפילו אם מה שהוא מאמין בו הוא שקר. אני מתקשה להאמין שיש אנשים טפשים עד כדי כך, אבל הכל יכול להיות כאן.

קוראי הספר יגלו איפה עדיף למרק את החטאים מבחינה כלכלית - במקוה האר"י בצפת או אצל הרב דוד בצרי בירושלים, איך מביימים מופע אור קולי בבילעין, מה עושים נגד גז מדמיע (מאוד שימושי) ועוד מידע מעניין.

הספר כולל גם קטעים שלא תורמים לו דבר, כמו רוב השיחות עם חברי הכנסת – הם נוכלים מיומנים מכדי להוציא מהם את האמת. בשל כך נתתי 3.5-4 כוכבים ששודרגו כלפי מעלה.

הספר מומלץ לאנשים שמחפשים סיבות להתעצבן ולגלות את הטריקים של הפלסטינים המלווים בהומור בסגנון טננבום.

εϊз

לפני 4 שנים•
★★★★★
•פרפר צהוב
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

****




אולי זה לא היה רעיון כזה טוב לקרוא את הספר הזה עכשיו. אם להתבטא בעדינות, הוא לא בדיוק ההרף האסקפיסטי מהמציאות שספרים מעניקים לעתים. הוא פוליטי בהגדרה, ויושב על המנעד הצר והמטושטש שנמתח בין ספרות עיון פוליטית לספרות מסע אנתרופולוגית ומשופעת באג'נדה.

הייתי סקרן לקרוא את "תפוס ת'יהודי". מקריאות דומות, בעיקר של פרסומים אחרים של טננבום, כבר היה לי מושג לא רע למה לצפות, ובכל זאת, ההתרשמות שלי נעה תוך כדי קריאה בעיקר סביב רוגז ותיסכול שהגיעו ממקום פנימי. הספר וטטנבום עצמו הצליחו לעצבן אותי, למרות שכביכול הספר נכתב פחות או יותר "מהצד שלי". ואני אסביר למה זה בכל זאת מעצבן, כמו חיבוק הדוק מדי מאיש שאתה לא מחבב במיוחד.

לכאורה, בדומה ל"עלי ג'י באמריקה" ושאר דמויותיו הססגוניות של סשה ברון כהן, טננבום מצליח לחדור, באיצטלה תמימה למחצה של אאוטסיידר גרמני-גוי-נוצרי-דובר-ערבית, עברית וגרמנית, לנבכי הסכסוך הישראלי(יהודי)-פלשתיני(מוסלמי), ולהוציא ממנו תובנות של פתי על מה שמתרחש בחבל הארץ המופרע שאנחנו חיים בו. הבעייה היא שטננבום לא תמים באמת, לא מצחיק באמת (למרות ההתהדרות הלא-מרומזת בחוש הומור בכל מילה בספר), וגם אם לכאורה אני נמצא בצד ה"נכון", פוליטית לפחות, הרי שכקורא אני מרגיש צורך להתקלח אחרי כמה עמודים, כדי לשטוף מעליי את פלגי הזיעה של טננבום להיות נאיבי, משעשע וחתרני.

אז נכון, הפלשתינים שונאים אותנו (לא יכול להיות), החרדים חייזרייים ומשונים, היהודים כאלה, והערבים הנוצרים כאלה, והבדואים כאלה, והאוכל כזה, והחתולים כאלה, והחיים כה משעשעים. אבל הניאו-ז'ורנליזם הבוטה הזה, טבול בדבש ובכתיבה רהוטה, עשה לי בעיקר רע. הרגשתי כאילו אני שותף כמעט בעל כרחי לקנוניה מטופשת שבה אני אמור לצחוק בלי הרף מהלגלוג הכמו-נאיבי על כל קבוצה שהיא, בהיותי שייך למיעוט אנין ויודע ונישא מעם - למרות שזה בסופו של דבר מין ספר מתיחות יהודה-ברקני עם שפם מזוייף ומבטא גרמני.

המשחק הזה בנדמה-לי לא הצליח לטננבום כמעט בכלל. לפחות מבחינתי. מתשעים אחוז של היתממות אי אפשר לייצר סאטירה חריפה, אם זאת בכלל היתה הכוונה. היתה חסרה לי התחושה של "די, זה לא אמיתי" שמלווה אותי כשאני צופה בסשה ברון כהן (והוא, להבדיל, מצחיק וחתרן באמת) משכנע, למשל, פוליטיקאי אמריקאי לתקוף "טרוריסט" בעזרת ישבנו החשוף באמתלה ש"לוחמי המדינה האיסלמית פוחדים מהומוסקסואלים". האמירה אצל ברון כהן היא פי מיליון יותר חריפה מאשר לחלץ מג'יבריל רג'וב או חנאן עשראווי איזו חצי אמירה אנטישמית או שקרית. את זה אני יכול לראות בפיד שלי בפייסבוק בלי להתאמץ בכלל. חוץ מזה שתפסתי את טננבום לפחות חמש פעמים ב"בישול" של אמירות או מצבים, מה שגורם לי לחשוד שגם התיאורים הצבעוניים שלו של סיטואציות לוקים בחוסר דיוק, בלשון המעטה.

רק בריאות.



****

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

טוביה טננבאום יצר ז'אנר חדש בספרות. הוא לא כותב. הוא מציע את הבמה לאנשים שהוא פוגש. כבמאי תיאטרון הוא יודע לערוך היטב את הבמה להציב את האביזרים שהכל יראה אותנטי למרות שהכל פייק באמת, ואז... השחקנים עולים אל הבמה והיא כולה שלהם. הוא עומד מהצד ומקשיב.
אחרי שחיבר ספר אחד בגרמניה, ראה כי טוב והמשיך הלאה, עוד ספר ועוד ספר ועוד היד נטויה! כל ספר יותר טוב מקודמו. הוא בוחר את הנושאים כמו אדם רעב שהולך למעדניה. הכל טעים ומעניין.
בספר תפוס ת'יהודי הוא מגיע לארץ ומציג עצמו כעיתונאי גרמני לא יהודי (רק חצי מזה נכון, טוביה כותב עבור 'די צייט') דמותו העגלגלה והחייכנית גרמה לאנשים שפגש לשפוך את ליבם בלי מעצורים. התוצאה? עגומה או משמחת תלוי את מי שואלים.
טוביה לוקח את האקטואליה והופך אותה לרומן מעניין. הצצה לחדרי ליבם של אנשים.
שווה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•ארי
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

טוביה טננבום, יהודי-אמריקאי, חרדי ישראלי לשעבר, יוצא למסע תיעודי בארץ מולדתו. חמוש בידיעת עברית, אנגלית, גרמנית וערבית, טוביה היהודי מחליף את זהותו בעיתונאי טובי הגרמני, ותפקידו כתפקידם של יתר העיתונאים הגרמניים העולים לארץ הקדושה: לחשוף את פשעי העם היהודי כנגד האנושות, ובפרט כנגד העם הפלסטינאי. העם הפלסטינאי, כך נמסר לו מפי מקורות מהימנים, הוא עם עתיק שניתן לאתר את שורשיו עד כ-14,000 שנה לאחור! עם הידוע בערכי הפלורליזם המנחים אותו, בסובלנותו לאחר, בכיבודו את זכויות האדם הבסיסיות כמו חופש הדת - הרי ידוע לכל שגלי ההגירה האדירים של פלסטינים נוצרים מן הארץ הם ללא ספק תוצר של הכיבוש הציוני.
הציונות, כפי שמתגלה במהלך הספר, היא גזענות. טוב נו, הפלסטינים הם לא הראשונים להגיע למסקנה הזו. האו"ם הגיע אליה בעצמו כבר בשנות השבעים.
נשמות טובות מאירופה, כמובן, איך לא, ששות במרץ לזהות תהליכים ולעלות על מטוסים היישר לתל אביב. מישהו אמר זילות השואה? ארגוני NGO עתירי תקציב, ובראשם הצלב האדום ההומני, מתגלים בכל חור אליו טורח טובי הגרמני להגיע: עוזרים לביים הפגנות נגד הצבא הישראלי, מארגנים סיורים חינוכיים ביד ושם שמסקנתם ברורה, מלמדים ילדים במחנה הפליטים ג'נין שחיפה ויפו שייכות להם מתוקף "החוק הבינלאומי". החוק הבינלאומי, כך מסתבר, נתון לגחמתם של מספר שוויצרים רמי הוד ומעלה, שהם כידוע ניטרליים. מסייעים לכל אותם ארגונים יהודים טובים שהיו שמחים להמיר את תעודת הזהות הכחולה באחת ירוקה.
ועכשיו, בלי ציניות: בשלב זה כבר ברור לכל מה יקרה אילו תוקם מדינה פלסטינית, ומה תהיו שאיפותיה האמתיות לשלום. מדינה כזו תהפוך למדינת טרור קיצונית מהר יותר משאתם מסוגלים להוציא דרכון זר. לא צריך לחפש הוכחות רחוק מידי - עזה שוכנת ממש מעבר לפינה.
אין ספר יותר רלוונטי מזה שעה שישראל מואשמת בהאג בפשעי מלחמה. בהצלחה לנו. כפי שטוביה כותב בסוף הספר: ההיגיון אומר שלמדינת ישראל אין סיכויי הישרדות רבים. לנו נותר רק לקוות שההיסטוריה תחזור על עצמה, ושוב נשרוד בניגוד להיגיון.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•פְּסֶבְדוֹן
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

היה לי משגיח בישיבה, אבר'ם שעיה גולדפלם, לא צוידתי אצלו במנה גדושה של דברי חכמה, אבל אחד הסתנן לתרמילי:
"לוח שחמט, יש הרבה דרכים לתאר אותו; כל הדרכים נכונות ואף לא אחת מדויקת.
ניתן לתארו: לוח, חציו שחור וחציו לבן, זה נכון אך לא מדויק.
ניתן לתארו: לוח לבן מנומר במשבצות שחורות, גם זה, נכון אך לא מדויק.
וניתן לתארו: לוח שחור משובץ במשבצות לבנות, שוב, נכון אך לא מדויק".

מדוע נזכרתי בפנינה?

טוביה טננבום, הוא סופר מוכשר, מאוד. הוא מצליח להפוך את מסעותיו למעניינות במיוחד, הוא מגלה פנינים בכל שעל; הוא יושב באותם ברים שיושבים אחרים, הוא פוסע באותם רחובות שפסעו בהם אחרים, מתפלל באותם כנסיות שהתפללו בהן אחרים ומשתתף באותם כנסים שהשתתפו בהם אחרים, אבל הוא, בניגוד ל"אחרים" מוצא בכל מקום אבני בדולח, נסתרים מן העין.

בספרו הראשון, "ישן בחדרו של היטלר", הוא סיפר במתק שפתיו על גרמניה האחרת, המכוערת, האנטישמית; זו שרק מרוחה בשכבות מייק-אפ של קידמה, נאורות, תקשורת נשכנית ומצפון העבר.

הוא הצליח לגרום לי לחשוב שאני מפספס. שחבריי הרבים באירופה אינם פוגשים את אירופה האמתית אלא את זו הצבועה. וכי המטיילים, הסטודנטים ואנשי העסקים הישראלים התרים את אירופה מכירים את המסכות האירופאיות, לא את אירופה. והעיתונאים המסקרים את אירופה מסקרים נשף תעתועים מתוחכם.

האותנטיות, ההומור, החן, האמינות והכתיבה הקולחת של טננבום גרמו לי להאמין ולהזדעזע. הוא הצליח לאבד לי את בטחוני העצמי, ולחשוב שאכן, מבלי ששמתי לב, אירופה מגדלת במסתרים מפלצת רבת זרועות; וכי בהינתן האות - היא תתקוף. לא הבנתי איך איש לא חשב על ה"טריק" של ההתחזות, עד טננבום? איך נדב אייל מוכשר-העל לא הצליח לצלם כאלו סצנות בסדרתו על אנטישמיות.

עד שהגיע הספר "תפוס ת'יהודי". טננבום מספר בו על ה"באק-יארד" שלי. הוא מספר את סיפורם של ארגוני זכויות האדם, של הכיבוש, של ההתנחלויות ושל הפלאחים הערבים. טוב, כאן אני מכיר, והיטב, את הסיפור האמתי. גרתי שבע שנים בערד; הכרתי את יישובי דרום הר חברון; הכרתי את מלחמות היום-יום הערבים-יהודים. עם מקצת משחקני הסכסוך הייתי ועודני בידידות. בספרו הזה למדתי פחות על הסכסוך בישראל, ויותר על המשקפיים של טננבום.

טננבום התגלה לי כקשקשן בגרוש; כעיוור צבעים; כאדם שמסוגל לספר סיפור בלי לשקר, ולהסתיר את כל האמת. הוא מספר על לוח שחמט שחור-משחור שהסתננו אליו ריבועים, לא גדולים במיוחד, לבנים. זה בכלל לא שקר! ככה נראה לוח שחמט! אבל מי שיאמר שאחרי כזה תיאור הוא הבין מה זה לוח שחמט - משקר!

הוא עושה שימוש במוטיבים מעוררי יצרים (דוגמאות: כספים 'עלומים' [עלומים, ברור עלומים, רק עלומים!] המממנים את "תעשיית [רק מה אם לא 'תעשייה'? נו? מה?] זכויות האדם"; הובלה ברמייה, בתחמנות ובתכסיסנות ממשלות זרות; ובוגדנות) כל המוטיבים הללו הם הרי כוסות הרוח של זקני ציון, ושאר הבלי האנטישמיות.

אכן, יש לבקר את ארגוני זכויות האדם. זה לגיטימי. אלו כנראה לעתים טרחנים, שקרנים, וממש לא פטריוטים; אבל, בבקשה, ביקורת בשרית, עסיסית ולוהטת; אנא, לא ג'אנק פוד.

נרגעתי. אירופה כנראה אינה צועדת לקראת קטסטרופה אנטישמית; איש לא מסיר את האבק מספרי המתכונים של תרכובת הציקלון B.

ולמרות הכל, גם מי שלא אוהב את האג'נדה של טננבום - שיקרא את ספריו. חוויית קריאה שלא הייתי ממהר להפסיד!

לפני 11 שנים•israel goldman
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

מי אתה, טוביה טננבום?
אם נאמין לכתוב במבוא לספר, אז טוביה טננבום הוא יהודי, ישראלי לשעבר, שגדל בבית חרדי ואנטי ציוני בבני ברק, עזב את הדת, עבר לארצות הברית, וכיום הוא כותב, בין השאר, לעיתון הגרמני "דר שפיגל". טוב ויפה. אלא שמקריאה בספר שלו, ולמעשה בשני הספרים שלו, צריך להיזהר, שכן טוביה הוא שקרן. והוא ממש טוב בזה. הוא מחליף זהויות בלי הרף, ומעולם הוא לא מי שהוא התיימר להיות.

על כריכת הספר אנחנו רואים אותו. איש שמן, ממושקף, מכוער למדי, מחובק עם ג'יבריל רג'וב המחוייך, כשברקע מחייכת אליהם תמונתו של "הראיס" הלא הוא יאסר עראפת. כיום, בעקבות פרסומי הספרים, רג'וב כנראה כבר לא יחבק את האיש. לא בצורה כזאת. לעומת זאת טוביה טננבום מחובק כעת בחיבוק חם ואוהב מצד אנשי הימין בארץ. הוא מסיר את הלוט מן הצביעות הפלסטינית, האירופית, והשמאלנית. הוא הילד הזה, שלא מתבייש לצעוק שהמלך עירום. אלא שלא בטוח שהוא ראוי לחיבוק החם הזה. במציאות חלופית, שבה הוא היה נשאר אזרח הארץ ומצביע בבחירות, אני מאמינה שטננבום היה מוצא את עצמו מצביע לשמאל הציוני. אי שם בין "העבודה" ל"מרץ", בין שלי לזהבה, ומתעקש לקרוא לעצמו "איש מרכז". איך אני יודעת את זה? לא דיברתי איתו. פשוט קראתי את הספר. הוא בעד פשרה טריטוריאלית, במגבלות. הוא נגד זכות השיבה, ובכך הוא יוצר בידול חד משמעי (שלא באמת קיים במציאות) בין הכיבוש הישראלי של שנת 1948, לכיבוש של 1967. והוא שונא את הימין בארץ, באותה מידה שבה הוא מסתייג מהשמאל. למעשה, קשה למצוא את מי הוא מחבב.

מה עוד למדתי מהספר על טוביה האיש? הוא מצטייר כנרקסיסט והדוניסט. הוא אוהב לאכול אוכל טוב, ושונא אנשים שאוכלים אוכל בריא שהוא תפל לטעמו. הוא אוהב נשים. כלומר את הגוף שלהן. לפחות שתי אפיזודות בספר ראויות לכותרת הטרדה מינית, וזה תיאור שלו, רק מתוך הדברים שהוא מכניס לספר. ויש לו קטע לא ברור עם הומסקסואלים והומוסקסואליות. וגם עם חתולים. הוא מנסה להצטייר כאוהב חיים, אוהב אדם, ואוהב ישראל. אבל הקורא רשאי לשפוט בעצמו, על פי הכתוב. שכן, זה רק לכאורה ספר על הארץ ועל הנעשה בה. למעשה זהו ספר שעיקרו הוא טטנבום-האיש, על רקע הארץ והסכסוך. כשם שהספר הקודם היה ספר על טננבום-האיש, על רקע גרמניה.

כמו בספר הקודם גם כאן זה "מסע דילוגים" שהרציונל מאחוריו לא ממש ברור. נראה כמו קפיצות גחמניות לכאן, לשם, ובחזרה, כולל חזרות לאותו מקום במרווחים של יום-יומיים. כולל פגישות לא ברורות עם אנשים שונים בתפקידים שונים וממגזרים שונים. נוצר קולאז' מעניין, אבל לאוהבי סדר ושיטתיות הקפצנות מפריעה. טננבום הוא עיתונאי, וזה אומר שהאג'נדה שלו מכתיבה את הפילטר דרכו הוא מתאר את העובדות. וכך הוא מטיף לאנשים וכועס עליהם, אבל דקה אחר כך עושה את אותם הדברים בעצמו. שלא כמו בספר הקודם, הספר הזה מכיל יותר הסברי רקע על מקומות הביקור, האנשים, ההיסטוריה הרלוונטית וכדומה. וזה כי קהל היעד שלו הוא לא אתם. קהל היעד הוא אירופי, ומטרתו היא להראות איך הוצאות הון אירופיות על ארגונים ללא כוונת רווח ועמותות שמסייעות לפלסטינים, מערערות את בטחונה של מדינת ישראל. במובן הזה האג'נדה שלו קרובה לשלי, ולכן גם הספר היה קריא, על אף המניפולציות הבוטות שבו.

יש בספר דברים מעניינים. כמו תיאור ההשתלטות הבדווית על אדמות מדינה בנגב, והמאמץ הגדול שעשה על מנת להיכנס אל כמה מאותם פחונים עלובים למראה, שבעליהם הסתירו בתוכם בתים מהודרים ומרוהטים להפליא. גם ביקור אצל פצוע סורי בבית החולים "זיו" בצפת היה תיאור נוגע ללב. ובאופן כללי הספר קריא וזורם, למרות בעיות האמינות וההומור הלא מצחיק. טננבום עצמו, אגב, מסיים אותו בנימה פסימית ודכאונית לחלוטין. אבל אולי, כישראלי לשעבר, כיהודי שלא חי בארץ אלא בארה"ב, נקודת המבט הראשונית שלו סכיזואידית למדי. אבל זה כבר לדיון על ספר אחר.

לפני 11 שנים•נצחיה
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

הו איזה ספר.
ראשית אני חייב לומר לכם: תהיו מי שתהיו, תאמינו במה שתאמינו, הספר הזה ירגיז אתכם.
טוביה טננבום יורד על חרדים, דתיים, חילונים; יהודים, מוסלמים, נוצרים, בדואים; ישראלים, פלסטינים, אירופאים, אמריקנים; מפיקי קולנוע, משקיפי או"ם, עיתונאים... וסליחה אם שכחתי מישהו. ואולי יותר מכולם הוא קוטל אינטלקטואלים, ללא הבדל גזע, דת ומגדר.
ומצד שני, גם אם לטענת טננבום אתם ולא אחר השקרנים הגדולים ביותר במזרח התיכון, אתם תהנו. הכתיבה מצוינת, ההומור חד. המפגש הצבעוני עם דמויות המפתח ופשוטי העם משני צדי המתרס לא יכול שלא לעניין. שלא לדבר על תפיסות היסטוריות מפתיעות בצד הפלסטיני של המפה, חבל שלא שמענו אותן קודם. הן שמות את הכחשת השואה בכיס הקטן.
אם מאמינים לכל מה שכתוב בספר, תחושת המציאות מתערערת לחלוטין. אם הבנתי נכון את המסר, אנחנו מוקפים בשרשרת שקרים שקשה להאמין שתותר אי פעם. עם זאת, אני אישית מאמין לרוב הנתונים; אם אתם זקוקים לשכנוע נוסף, אני ממליץ בחום על "פגישות בלבנון" של ישראל גפן, אבא של יהונתן, בן דוד של משה דיין, חובה לכל ישראלי.

אם אתם היכן שהוא על הסקאלה בין "בצלם", "יש דין" ו"עדאלה" לבין "להב"ה", "אלע"ד" ו"נשים בירוק", תמצאו בספר הזה עניין. אחרי הכל, להתרגז זה כיף.

לפני 11 שנים•אריאל
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

טוביה טננבום הוא איש רב פעלים. מילד ירושלמי חרדי הוא הגיע לאקדמיה ומשם להיות מחזאי ועיתונאי בכיר, דרך היותו נהג טנק צה"לי. הוא לא גר בישראל ומשהציעו לו לעשות את המסע הזה לחתיכת האדמה הארורה הקרויה ישראל, רק המחיר עצר אותו שלא לבוא מוקדם יותר. משהוצע המחיר הנכון, טננבום הגיע לכאן לחודשים ארוכים מאמצע 2013 עד לתחילת 2014. תובנותיו החכמות, תעוזתו ורוחב יריעת ידיעותיו הביאו לפנינו את הספר המשעשע הזה, האכזר, העמוס אמירות לגבי הפינה היקומית הזו, המפיקה חדשות כטלפרינטר חסר מעצורים, שחובר לו גלגל נייר אינסופי ומישהו שכח לכבות לו את החשמל.
מנגד, אותה פיסת יקום הקרויה נורווגיה, העתירה על תושביה ים נפט מהים..., כל כך הרבה נפט שזה תרם לעליה חדה בהפקתם המטאורית של... ספרי מתח אפלים. התרומה של הנורווגים לעולם לא עצרה כאן. הם שלחו אהבה חד צדדית לצד הלא נכון של פינת היקום שלנו, הקרויה ישראל, יחד עם אינטלקטואלים שאמא שלהם חושבת שהם חמודים ומקסימים ואילו טננבום חושף את ערוותם המבישה והמכונמת.
טננבום הגיע לישראל ומיד עמד כאורח לרגע על הטוב והרע שכאן: תוך דקות הבחין בפלאפל המצויין, בחומוס האלוהי, בבשר הנימוח והמגרה, בסלטים וכמובן בחלב הכשר. את החלב הכשר הוא מזג בנדיבות לחתולי חצר ביתו הזמני הירושלמי ואלה הפכו לחתולים טובי מזג...
אלא שככל שטוביה טננבום הוא אדם ארצי, על ארוחותיו הוא מקפיד קלה כבחמורה, קולה זירו הוא שואב בדבקות ובכמויות, ואף סיגריות בשרשרת, לא לשם כך הוא כינס את עצמו לישראל. כעיתונאי חריף דעת, אדם משכיל ורחב אופקים, הוא זימן את עצמו למצבים משעשעים לרוב, שמידת השעשוע בהם התגלתה פעם אחר פעם, כשהוא שב ופוגש אנשים רציניים, מה רציניים, תהומות של רצינות בנשמתם, והם מתגלים כמוקיונים. עכשיו נחזור לרגע לפיסת היקום הקרויה נורווגיה, זו המפיקה נפט, מותחנים ואינטלקטואלים דה לה שמאטע, שכשדוגמית אינטלקטואלית שכזו נשאלה האם הוא יודע על מעורבותם של הנורווגים בהסקת תנורים נאציים ביהודים, המבוכה רבה, של השמאטע, לא של השואל. השמאטע ממש לא מצא את הקשר, המבוכה שלו נותרה בעינה.
אלא שטננבום לא בא להביך (רק) נורווגים, שאפשר להבין את מידת טפשותם לאור האין אור במשך חצי שנה במולדתם וחצי שנה רק אור. מצב כזה יכול לגרום לחכמים רבים להפוך לטפשים דיכאוניים.
לא. טננבום בוחר גם דוגמיות אנושיות מוארות היטב כמו גדעון לוי ואודי אלוני, שני מגה שמאלנים, המודים לאחר הסרת מסכתם ולחץ נפשי מתון ביותר, שחיבתם הארוטית המזקיפה לפלשתינים לא הניבה ולו משכב אחד, ידיד אחד לרפואה, אתו אפשר לנגב חומוס קטן ולקנח בפרגית, השפוד, לא האשה. לא, החיבה הגלויה הזו לא קירבה אותם למושאי אהבתם, הם אינם דוברים ערבית ולמרבה המבוכה, דוגמיות יהודיות אלה נותרו לגמרי בחשיכה במדינה בה האור חד וחריף רוב השנה. אפילו דוגמית מוארת אחרת, איתמר שפירא, אחיו של הטייס המואר יונתן שפירא, הביך עצמו כשהוביל קבוצת נערים איטלקיים ליד ושם, שם הקפיד לעשות השוואה אחד לאחד בין הנאצים ליהודים של היום. אם זה לא היה עצוב במיוחד, זה גם לא היה מצחיק. אבל אולי מואר אחר, אורי אבנרי, אולי ממנו תבוא הישועה, כשהגרמני המתחזה שלנו מבקר בחגיגת יום הולדתו ה-90 בצוותא. בין הנואמים בטח יהיו כמה ערבים נאהבים. אופס, הם בהחלט הוזמנו, הם בהחלט נמנעו מלבוא.
מפה לשם, טובי הגרמני, כך הוא מציג עצמו לשיות הפתיות הפוגשות בו, מגלה שקיימים ארגונים משונים, NGOים כאלה, המכנים עצמם ארגונים לא ממשלתיים, שמוצאם אירופי, שמימונם (וממונם) רב ואירופי גם, שמספרם כמה מאות, והם אמורים להתנפץ אל חופינו, לגלות אהבה רבה לפלשתינאים, רובם ככולם מסוג ולנטינו האלוהי מהסרטים (הומו ידוע, ולא שיש לי משהו נגדם), כזה שמותר ורצוי להזקיר מולו פאלוסים אירופאיים מפוארים וממומנים היטב. ולנטינואים כאלה יש רבים, למרבה הגיחוך הם אפילו לא יודעים שהם כאלה מרוב הזקן המפאר את פרצופם האיסלאמי ומהאיסור להיות גוף גברי הנחשק ע"י גוף גברי אחר. לשם כך האירופאים שולחים גם נשים, אחת מהן אפילו מתגאה ברכיבתה על בולבול פלשתיני, כאילו דווקא בבולבול זה נמצאים זרעי השלום, ולא, רחמנא לצלן, זרעי עוד שאהידים פוטנציאליים.
אכן, הגיחוך אינסופי. מרוב שאנו היהודים נהגנו לכבוש את אירופה פעם אחר פעם ולזרוע שם מוות והרס, עכשיו הם ממהרים להשיב לנו מנה אחת אפיים, כאילו לא עברה בדיוק מאת שנים אחת לאחת המלחמות הנוראיות בהיסטוריה האנושית: מלחמת העולם הראשונה, שבתורה הניבה מלחמה נוראית נוספת - מלחמת העולם השניה. בשם האיזון, אירופה שולחת כספים אמתיים ואינטלקטואלים מזוייפים כדי לאהוב את אויבנו, להכות בנו ולהוציא דיבתנו רעה שוב ושוב בדבקות. למרבה הצער, וכאן נגמר לגמרי הגיחוך, זה פוגע בנו, במפעלים שלנו, בכלכלה שלנו וביכולת שלנו להמשיך ולהפיץ אור הייטקי אמיתי בין אומות העולם.
האורח טובי, שמוצאו חרדי כזכור, מנסה לשוב ולהראות שכשהאמונה נכנסת, התבונה יוצאת. בניסיון לתהות על הפסיכים המקומיים, טובי(ה) מבקר גם אצל הרב בצרי ושם הוא נגלה למיטב הכלכלה הנאורה והמתקדמת: אלוהים מקבל ויזה. על מה ויזה? עבור מחילה על אוננות, מבצע, 4000 שקל להשפרצה אחת. הוויזות נשלפות אחת לאחת וההודאה בתשוקה לזרעים בצידה. אם באזובים, אתם יודעים, מה תרצו מנורווגים מזוייפים? עושה רושם כאילו כל עיוות נפשי מצא מקומו כאן בטבעיות גמורה ולכן יש רק צורך לשחק את המשחק נכון, לקבל תקציבים נכונים מ-NGO חולף, רצוי אמיתי ותְפוח-כיסים.
המסע של טננבום, שבשלב מסוים בהזיה הזו הוא הופך לסוכן-על, חובק ארץ. הוא מגלה שכדי שסורי מצוי יוותר בחיים לאחר פציעה, המקום הבטוח ביותר הוא לעבור את הגבול לישראל. משעשע. מצד שני, פתאום הבדואים גם הם נכנסו לתמונה, אמצו את מנהגי אחיהם הפלשתינאים, ארגנו לעצמם כמה NGOים וכל פיסטין עליו נטוי אוהל ובו בדואי וחמורו, הפך לשטח שאינו משוחרר עוד. סוכן-העל טובי הגרמני מזמן עצמו לבחון את המצב בדרום הבדואי. נאמר שגם שם האויב הציוני אכזרי בצורה בלתי רגילה, מגרש כל בדואי מזדמן. וחמורו. בשלב מסוים אפילו נמצא לו אייפון של אחת הבדואיות, שצילמה את ההרס הנוראי. התמונות אכן דיברו בעד עצמן וזה אחד משיאי הספר. תקראו ותפערו עיניים.
סוכן-העל נלקח לביקור בכפרים בדואים אלה ואחרים ורק לאחר התעקשות ציונית אכזרית ונוקשה (למעשה, נוקשות גרמנית, הרי מדובר במתחזה-על) הוא הצליח להיכנס לבית בדואי ולראות במו עיניו את יפעת המקום, את השטח המרווח, האשה הנאה, הילדים המקסימים והמזון המשובח. אין ספק שחייו של הבדואי המצוי קשים ביותר. מזל שהציוני האכזר, המתחזה לעיתונאי גרמני אוהד ערבים, התעקש וזכה. זכיה גדולה. המלווה הבדואי לוקח את המתחזה הגרמני מכפר לכפר במרצדס... מתברר שהוא גם פרופסור באוניברסיטת בן גוריון.
בין לבין מספיק טובי(ה) לבקר בכנסת. שם הוא נוכח במנהגים הנאים במעוז השיח הציבורי המנומס: בכל פעם שדוברי השמאל (המעטים עד כאב) מדברים, הס מושלך וכולם מקשיבים. כשדוברי הימין פוצים פה לטעון ולנאום, דוברי השמאל נוהגים כתרנגולת שחוטה ומצווחים בכאב עד לשמים. סוכן-העל מציין שאלו מנהגים שירשנו ממי שירשנו מנהגים נאים רבים, הלא אלה הבריטים, בהסתייגות אחת: שם כולם צועקים, אבל יש גם הומור. לנו לא היתה הסבלנות ללמוד הכל עד הסוף.
חודש אחר חודש תר סוכן-העל הגרמני/אמריקאי בארץ שיש בה הרבה קודש, אבל אפס אלוהים. לו היה אלוהים, בעיקר אצל אלה הטוענים שאנחנו מתאכזרים להם, הכל היה נראה אחרת. אבל כשלתמונה נכנסים אירופאים משועממים, בורים ושופעי ממון, שעדיין לא נמצאה הדיסציפלינה שתתאר כיצד הם נקלעו לכאן ומכוח מה הם התאהבו אהבה אירוטית לחה בפלשתינאים, הנזק בעיצומו. סוכן-העל מבקר בהתנחלויות, נצמד למתנחלים אכזריים ומגלה אנשים תמימים לרוב, מזיקים למזער ונעדרים ממוקדי אש עליהם שמחה התקשורת הבינלאומית לספר. לא הכל שחור לבן, כמובן. לרוב הכל מושחר, רצוי שזה יהיה בידי יהודי מהתקשורת.
והמסקנות בסוף? עגומות. עם שנאה כזו מבפנים ועם שנאה עצומה כזו מבחוץ, בעיר שנאה אירופאית ממומנת היטב, גרמנית בעיקרה, העתיד לא מזהיר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מורי
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

ספר מאוד חשוב בתקופתנו, עליית ה-BDS והאנטישמיות החדשה שגורמים לשנאת ישראל בכל העולם ומאשימים אותה בכל הרע שבעולם. טוביה טננבום, איש בעל חוש הומור שניתן לראות זאת בספריו, הולך לכל מני מקומות בארץ תחת כיסוי עיתונאי גרמני אשר מראיין אנשים שונים, חלקם ידועים וחלקם לא, שואל אותם מה הם באמת חושבים על המצב בארץ, האם ישראל באמת מפלצת כמו שמתוארת כך בתקשורת העולמית. הספר מציג דברים קשים מאוד שחלק גדול מהם נתמך וממומן על-ידי מדינות זרות שלא תמיד יודעות מה הן מממנות ואיזה נזק הן עושות כאן באזור. ספר חובה לכל מי שרוצה לדעת מה חושבים עלינו ואיך מכונת אנטישמיות גדלה בתוך ארצנו הקטנה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•The Invisible Man
דירוג
5.0
לפני 4 שנים

“טוביה טננבאום יצר ז'אנר חדש בספרות. הוא לא כותב. הוא מציע את הבמה לאנשים שהוא פוגש. כבמאי תיאטרון הו”