מעולם לא האמנתי באסטרולוגיה, לכן כאשר לקחתי לידיי את הספר "כתוב בכוכבים" מאת מיני דארקי, חשתי אמביוולנטיות. חששתי שאתאכזב בשל הנושא שניכר כי עומד במרכזו, כי איני מאמינה במזלות. אמנם אני עונה על תכונות האופי המשוייכות למזל סרטן, אך מעולם לא דפדפתי לעמודים האחרונים של העיתון על מנת לקרוא מה צפוי לקרות לי באותו שבוע/חודש.
אני מניחה שזו הסיבה בגללה חשתי מיד חיבור אל ג'סטין קרמייקל, הדמות הראשית בספר, שלא מאמינה בהורוסקופים. ג'סטין עובדת כנערת שליחויות בירחון פופולארי, ומקווה שבבוא העת, כאשר אחד העיתונאים יפרוש, היא תקודם לתפקיד עיתונאית מן המניין. יום אחד, ג'סטין פוגשת את אהבת חייה, ניק ג'ורדן, שחקן המשלים הכנסה בשלל עבודות זמניות. במהרה היא מגלה כי אהבת חייה מנתב את חייו לפי ההורוסקופ המתפרסם בעיתון בו היא עובדת, וכאשר היא סוף סוף זוכה לקידום ומתמנה לעורכת הטורים בעיתון, היא לא מסוגלת לעמוד בפיתוי ו"משפצת" את מזלו של ניק כראות עיניה. הדבר מוביל לשרשרת אירועים המשנה לא רק את גורלו של ניק, אלא של שלל דמויות נוספות שלעתים נשזרות בעלילת הספר, ויוצרות סיפור מהנה, מצחיק וסוחף.
לסיכום: ספר קליל, מצחיק, מתקתק שיסחף גם את הציניקנים בינינו.

מכירים את ההרגשה הזו, כאשר אתם מחזיקים בידיכם ספר חדש ופשוט יודעים שהוא יהיה מצויין?
זו ההרגשה שהייתה לי בטרם פתחתי את ספרו החדש של גרג הורביץ.
מי שקרא את ספריו הקודמים של הורביץ לבטח יוכל להזדהות עם ההרגשה, כיוון שלמרות היותם כה שונים האחד מהשני, סגנון הכתיבה המהפנט והעלילה סוחפים את הקורא.

כבר למן השורות הראשונות דמותו של נייט אוברביי, חייל משוחרר שמזלו לא שפר עליו, הצליחה לחדור ללבי. הוא לא דמות הגיבור שאנו רגילים אליה, כדוגמת ג'ק ריצ'ר הכל יכול של צ'יילד, או ויל רובי של באלאדאצ'י. הוא גרוש, אובדני ופגוע מעבר לכל תקנה. הספר מתחיל בתיאורו של נייט על אדן חלון של בנק בקומה ה-11, בניסיונו להחליט לאיזה כיוון עליו לקפוץ על מנת למזער נזקים ועבודה בפינוי גופתו. מתחשב, הבחור שלנו.
תכניתו של נייט לא יוצאת אל הפועל, מכיוון שבאותו רגע, כנופיית שודדים פורצת אל הבנק ומתחילה לירות בחפים מפשע. נייט, שממילא תכנן למות, מחליט לעשות מעשה.
מאותו רגע מסלול חייו נכנס לסחרור בלתי צפוי, כאשר הוא מסתבך עם ראש המאפיה האוקראינית, שמאיים על בתו של נייט באם נייט לא יגנוב עבורו את הדבר לשמו אנשיו פרצו לבנק.
למרות שהיו טעויות הגהה רבות בתחילת הספר, העלילה המרתקת ומלאת התפניות פיצתה על כך.
לסיכום, ספר מצויין שלא ניתן להניח מהידיים.

מה הייתם עושים בשביל להגן על משפחתכם? עד כמה רחוק הייתם מוכנים ללכת?
זוהי הדילמה בפניה עומדת קריסטי, אם יחידנית למתבגר, מטפלת באביה החולה, אשר נישאת לגבר חלומותיה. כך לפחות היא מאמינה בתחילה, עד שהמכות מתחילות. הגבר שבנה ואביה כה מעריצים, מתגלה כפסיכופט שקרן, ערמומי ורכושני. קריסטי, העובדת במשרד הדוברות של שירות בתי הסוהר וצפתה בלא מעט הוצאות להורג, מחליטה לפעול ולחסל את בעלה בטרם תהיה לו הזדמנות לפגוע בבני משפחתה.

אוברטון מיטיבה לתאר את תחושותיה של קריסטי, וניכר שעשתה שיעורי בית בתחום אכיפת החוק והכליאה. העלילה מהירה, מרתקת וכתובה היטב. בתור אחת שיכולה לעבור מיד לספר אחר בתום קריאת ספר אחד, התקשיתי לעשות כן הפעם. העלילה והדמויות המשיכו לרדוף אותי זמן רב לאחר סיום הקריאה. דמותה של קריסטי נחקקה היטב בראשי, ומצאתי עצמי מזדהה עם מחשבותיה ומעשיה, וחשה יחד עמה כעס, כאב ופחד.
הספר מעלה לתודעה דילמות כמו אתיות עונש המוות, הרשעת חף מפשע, הרשעת אדם שהרג מתוך הגנה עצמית, והדילמה המרכזית – כיצד יש לראות רצח של אדם המהווה איום ממשי על חייך וחיי קרוביך?

האם קריסטי אכן תהרוג את בעלה המתעלל? בכדי לגלות, תצטרכו לקרוא את הספר הנהדר הזה.

אם תשאלו מישהו מה הוא יודע אודות מלחמת העולם השנייה, רוב הסיכויים שתקבלו תשובות הנוגעות לשואה, לנאציזם ולקרבות. כך גם אני הייתי עונה לשאלה זו. למרות שיש ברשותי ספרים רבים על הנושא, הספר הזה היה שונה.

הספר לא עוסק בשואה. הוא גם לא עוסק במבצעים צבאיים או במעשים הרואיים ראויים לציון. הספר הזה עוסק באנשים שחוו את המלחמה מזווית אחרת מזו המוכרת לנו, ובמקרה מדהים שמשום מה לא נזכר בדפי ההיסטוריה כפי שראוי היה.

בתחילת הקריאה התקשיתי להתחבר לדמויות, שכן הפרקים קצרים, ונעים בין ארבע דמויות – כל אחת נושאת עמה סודות. הסודות, אשר מתגלים ככל שהעלילה מתפתחת, יהממו גם את קוראי המתח הוותיקים, כפי שהותירו אותי פעורת פה אל תוך הלילה, שכן לא ניתן לעזוב את הספר ברגע שהעלילה תופסת תאוצה.

איני רוצה להרחיב אודות הדמויות והעלילה, שכן הדבר יספק ספוילרים למי שטרם קרא את הספר, ולכן אומר רק שלמרות השוני הרב ביניהן, יכולתי בקלות להזדהות עמן, לחוש את כאבן ואת רגשותיהן האחרים והמשכתי לחשוב עליהן זמן רב לאחר סיום הקריאה. הכתיבה עצמה סוחפת, העלילה לא משעממת לרגע, ונעה בין הדמויות, בין ההווה לעבר, עד שהן נפגשות ומתמודדות יחד עם אחד האסונות הגדולים בהיסטוריה, כזה שקשה להאמין כי קרה באמת.

אציין גם לחיוב את כריכת הספר של התרגום לעברית, שכן בניגוד לכריכה באנגלית, לא היוותה ספוילר עצום לעומד לקרות.

הספר הזכיר לי אנקדוטה ששמעתי מפי בעלי -ת'. בעבר הלא רחוק כל כך, היה לו כלב מסוג בולמסטיף, שבזמן היעדרותו של ת' מהבית, היה שוהה בחצר. לכן, כאשר התכוון לצאת לעבודתו והיה מצונן, הניח גליל נייר טואלט על אדן החלון הסמוך לדלת ונכנס לרגע קט הביתה מכיוון ששכח דבר מה. בשובו, הבחין ת' כי הגליל נעלם ממקומו על אדן החלון. והכלב? הוא ישב בקצה השני של החצר, כמקודם. ת' לא הבין להיכן התאדה גליל הנייר, ולכן החל לחפשו. לבסוף הוא מצא אותו במלונתו של הכלב. התברר לו כי הכלב גנב את הגליל מאדן החלון, החביאו במלונתו וחזר למקומו בקצה השני של החצר "כאילו לא זז משם כל אותו זמן". האם אין זו יכולת תחבולה מצד הכלב?

בטוחתני שכל מי שגידל בחייו כלב או חתול, יוכל לומר בוודאות כי יכל לדעת אם חברו על ארבע היה עצוב, נרגש, חולה או מפוחד.
בשנה שעברה השתתפתי בקורס טיפול בבעלי חיים, במהלכו נאמר לנו כי אנו "מאנישים" את בעלי החיים. הספר הזה יוצא כנגד אימרה זו.
אם בעבר היה נהוג לחשוב שבעלי חיים אינם מסוגלים לתכנן תחבולות, להרגיש (בין אם אלו רגשות זהים לשלנו כבני אדם או לא) או לפתח שפה, הרי שבספר זה תיוודעו לאמת אחרת.

לקח לי זמן רב יותר לקרוא אותו מאשר ספרים אחרים, שכן פעמים רבות חיפשתי מידע נוסף בנושאים בהם הוא דן, כמו למשל סרטונים המראים כיצד דגים מצליחים לטווח באמצעות סילוני מים מפיהם במטבעות התלויים מעל מיכל המים שלהם או נמלים המלמדות אחרות לנווט.

"הם גם צולפים בנו," אמר מריו ווס, אחד הסטודנטים של שסטר. "תראי," אמר. הוא ניגש למכל ורכן כך שראשו היה מעבר לקצה. הדגים פנו לעברו, ובתוך שנייה פגעו בו היישר בעין בסילון חד של מים... תומס שלגל, שהיה לקראת סיום הדוקטורט שלו, לא התקרב למכל. הוא בילה ארבע שנים בהתחמקות מסילוני מים וכבר נמאס לו לשמש מטרה."כל הזמן הם צולפים בנו בעיניים ובאף," אמר. "זה יכול להציק אחרי שלושים פעם באותו יום. אבל את צריכה לנסות," דחק בי.... "אולי הם פשוט אוהבים את התגובות שלנו," הוסיף שלגל. "רוב הזמן ודאי משעמם להם, מפני שהם רק מחכים שנכין ניסויים. ייתכן שהקליעה בנו היא שעשוע בשבילם."

לפני שקראתי את הספר, גם אני, כרוב האנשים, הנחתי שדגים הם רק "ירקות רטובים. גזרים או כרובים עם סנפירים." כעת? השתנתה נקודת המבט שלי על בעלי החיים כולם.

אם בעבר, כאשר חוקרי בעלי חיים היו צריכים להתייחס למושאי מחקריהם כ"זה", כי התייחסות אחרת לא הייתה מתקבלת בחברה המדעית, הרי שהיום חלות תמורות רבות בתחום.
אולי בעתיד נוכל לדעת מה עובר במוחם של בעלי החיים ומה הם חושבים באמת, אך לעת עתה, הספר הזה עושה עבודה נהדרת בניפוץ מיתוסים ארכאיים אודות חברינו המזונבים.

זמן רב נדרש לי בכדי לאסוף את עצמי ולכתוב ביקורת על הספר הנהדר הזה.
קשה לי עם ספרי שואה, ועוד יותר מכך, קשה לי עם ספרים בנושא השואה ממבט של האוכלוסייה שלא חוותה אותה על בשרה. בתור נכדה לניצולת שואה שמיאנה לספר על קורותיה בתקופה האפלה הזו של האנושות, קראתי כל ספר בנושא שיכלתי לשים יד עליו. הספרים זעזעו אותי, והעצב שהותירו בי לא שכך במשך זמן רב. אך כאשר אני קוראת ספרים כדוגמת הספר הזה, ממלא אותי רגש אחר - זעם. זעם על "האחרים" - אלו שהיו שם, אך לא נקפו אצבע בכדי למנוע את המצב, אלו שנתנו יד לעוולת, ואלו שסייעו להסתיר את פראי האדם ומעשיהם לאחר מכן.

הספר עוסק בחקירת רצח של יהודיה בשואה, שגופתה התגלתה לאחר שנים רבות, בחוקרים הלא מנוסים, בעיירה המנסה לכסות על פשעי השתיקה וההסתרה ובסיפור המקרה עצמו. הזמן בספר נע בין המקרה (סוף מלחמת העולם השניה) לימינו אנו, ולאט מתקלפות השכבות, עד לסופו המפתיע של הסיפור.
במהלך הקריאה חשבתי לא פעם על התנהגותם של האנשים ה"פשוטים"- החוואים שדרכם עברה משלחת הנשים והיו עדים ליחס כלפיהן מצד שוביהן, אנשי העיירה שחיפו על רצח ורוצח ולמרות שידעו מה מתחולל סביבם, בחרו להבליג ולהמשיך בחייהם כרגיל. חשבתי גם על כל אותם רוצחים שלא נתנו את הדין על פשעיהם, והמשיכו לחיות ללא חשש. וזה הרתיח אותי, מה שגרם לי לאהוב את הספר, שכן כל ספר המעורר בי רגשות עזים כאלו, הוא ספר ששווה לקוראו.

זהו לא ספר שואה. זהו ספר מתח העוסק בתקופת השואה, אך כישראלים, שחווים מדי שנה את יום השואה ואת ההיסטוריה של אותה תקופה, הוא יכול להיות הרבה יותר מכך.

כאשר ילדיי חולים, אני תמיד תרה אחר ספרים העוסקים בחולי, לכן שמחתי לקבל את הספר לסקירה. רצה הגורל, ואת הספר קיבלנו בדיוק כאשר חליתי, כך שבתי הקטנה צחקקה במהלך הקריאה ובקטעים בהם נכתב "אמא בודקת לי את החום" היא מיהרה "לבדוק" לי חום ו"לטפל" בי בדרכם המיוחדת של ילדים קטנים.
הכתיבה מקסימה ומלאת הומור, כמו גם האיורים.
אמנם בתחילת הספר הגיבור מאמין כי להיות חולה זה דבר נפלא, עם יתרונות רבים, הוא מבין במהרה כי ההרגשה הרעה הנלווית לחולי אינה כה נעימה. אמנם נחמד להישאר בבית עם אמא, אך האם כאב הגרון שווה זאת? ומה כה נהדר באמבטיות קרות? הורים יזדהו עם המשפט "כשאני מרגיש רע אני מראה לכולם, שאני הילד הכי מסכן בעולם".
כאשר האב לוקח את בנו אל הרופא, הילד, כמו כל הילדים, מקווה להימנע מהבדיקה בעזרת מקל הגרון - "אם היה קצת ארטיק על המקל היבש, הייתי פותח את הפה בלי שהרופא יבקש". קטעים אלו, המלווים באיורים הנהדרים גרמו לנו לפרוץ בצחוק.
והסוף? הילד, כמובן, מחלים. אך אז הוא מסכם "בריאות זה הדבר הכי חשוב. אבל כשצריך לקום בבוקר, בא לי להיות חולה שוב!".
לסיכום, ספר חובה למי שמרגיש קצת מנוזל, למי שנשאר עם ילד חולה מתחת לשמיכה, וגם למי שבריא ומרגיש קצת רוח שטות

לכולנו יש רגעים בחיים, אותם היינו משנים לו יכלנו. להיבחן שוב במבחן גורלי על מנת לקבל ציון טוב יותר, למנוע את התאונה שבגינה חזרנו הביתה עם הפגוש של הרכב של אמא בבגאז', או למנוע מוות של אדם אהוב. בין אם זו סיבה זעומה או עניין של חיים ומוות, לו הייתה ניתנת לנו הזדמנות, היינו משנים משהו.
העניין עם מסע בזמן בספרים, הוא שגם דבר קטן יכול לשנות את הדברים בהיקף גדול. זאת לומד על בשרו תום בארן, ברנש לא יוצלח במיוחד, אשר בדרך-לא-דרך הגיע להיות חלק מצוות הכרונונאוטים (נוסעים בזמן) הראשון. לכן כאשר פנלופה ושלר, הכרונונאוטית המבריקה, נענית לחיזוריו של תום, אף אחד מהם לא משער בנפשו שהדבר יוביל לאסון.
"כאשר אתה ממציא טכנולוגיה חדשה, אתה ממציא גם את התאונה הנלווית אליה. כאשר אתה ממציא מכונית – אתה ממציא גם את תאונות המכוניות... גם לי יש תיאוריה – התאונה לא נכונה רק לטכנולוגיות, אלא גם לבני אדם. כל אדם שאתה פוגש נושא עימו את התאונה שלו איתך. מה יכול לעבוד ומה יכול להתקלקל. אין קירבה ללא תוצאות. מה שמחזיר אותי אל פנלופה ושלר ואל התאונה שלנו. של כולנו."

כאשר ראיתי בתחילה את כריכת הספר, נשביתי על ידה, ושמחתי עוד יותר לגלות כי הספר עוסק במסע בזמן. תיאור המציאות האלטרנטיבית בספר היה מרתק בעיניי, כמו גם הכתיבה המבדחת ותיאוריית המסע בזמן ההו-כה-שונה מבספרים אחרים.
"אני יוצא מהדירה שלי, שנמצאת בקומה ה-184 של מגדל בן 270 קומות, אשר מחובר לשבעה מגדלים נוספים באמצעות רשת של שבילים... הרבה אנשים לוקחים את כלי הרכב שלהם לעבודה, אבל, ברצינות, תחבורה תלת-מימדית היא לא משהו. כל ההנאה שבנסיעה במכונית מעופפת נעלמת לנוכח פקקי התנועה, המרחפים עשרים קומות מעל כל רחוב. אני מעדיף לתפוס תא שינוע.
מקומות כמו חנויות ספרים או בתי קפה עדיין קיימים, אך הם אינם מכוונים ליותר מקהל מוגדר ומצומצם של חובבי נוסטלגיה. אתה יכול ללכת למסעדה אמיתית שבה שף יכין לך את הארוחה באופן ידני, אך המלצר שישרת אותך יהיה למעשה שחקן, שמגלם תפקיד בהצגה שגם אתה בין המופיעים בה: הופעה חיה המתרחשת סביבך ואיתך בזמן אמת. בהיעדרו של מחסור חומרי, עברה כלכלת העולם, רובה ככולה, לעסוק בבידור: בידור הוא הבסיס והדלק של הציוויליזציה המודרנית... זהו הדבר היחיד שאתה ממש צריך, בעולם שבו כמעט ואינך נדרש לעשות דבר".

עד אמצעיתו של הספר הייתי מרותקת אליו. אך אז הסופר החל לחזור על הדברים (שמא החליט שהעלילה אינה מספקת, ועליו "לנפח" את הספר עוד ועוד? החזרות על הדברים והפרקים בסגנון "בפרקים הקודמים" גרמו לחדווה ששרתה בי עד כה להפוך לקריאה פושרת וחסרת עניין. הדמויות הלוקות בחוסר אמינות לא הצליחו לרגש אותי, והעלילה חוותה צניחה דרמטית. את סופו של הספר כבר קראתי ברפרוף, לכן ההבטחה הטמונה בספר כשלה לקראת סופו.
ועדיין, האם שווה לקרוא? בהחלט. ולו רק בגלל תיאוריית המסע בזמן המרתקת והמציאות האלטרנטיבית שמציג הסופר.

מה הייתם עושים במקומה של האנה, רעייה שמאסה בחיי הנישואים שלה, בהתעלמות המכוונת מצד בעלה, ביחסו הרע ובשגרת חייה? מה הייתם עושים לו חיי הנישואים היו כובלים אתכם למקום ולמצב בו אינכם חפצים?
כל זוג נשוי חווה רגעי משבר, וחלקנו אף מבקשים להתיר את הנדרים הללו. כך גם האנה, גיבורת הספר. אלא שאז, בעודה אורזת להרפתקה שהיא מקווה כי תשנה את מהלך חייה, בעלה טום סובל משבץ. האם המחוייבות שלה כלפיי האיש שהשתנה כל כך מאז חתונתם יכולה להאפיל על רצונה לפרוח לחופשי? האם הם יוכלו להצמיח אהבה מהריסות הנישואים המפוררים שלהם, והאם טום יוכל שוב ללכת בכוחות עצמו?
ואתם, כמה רחוק תהיו מוכנים ללכת, ומה תהיו מוכנים להקריב למען החצי השני? האם תישארו לטפל במי שאינכם אוהבים עוד? או האם תשלחו לחופשי את מי שמרגיש כבול בשל אהבתכם אליו?

הספר הזה היה זמן רב ברשימת הקריאה שלי, אך בכל פעם שראיתיו על המדף בספריה, ספר אחר משך אותי יותר. כאשר לבסוף הגעתי אליו, לא ציפיתי ממנו להרבה, ולכן, לא התאכזבתי.
זה לא ספר עמוק או כבד, אבל הוא גרם לי להרגיש, ובסופו של דבר, בכך נמדד אצלי ספר טוב. יכלתי להזדהות עם הדמויות, עם הכאב, התסכול הנובע מריבים וממשברים בחיי הנישואים, מהרצון להתגבר והנכונות לעשות הכל עבור הצד השני.
הרעיון של הספר קוסם לי מאוד, ובידיים האמונות של סופר אחר, אולי הייתי מהללת את התוצאה, אך מארש לא הצליחה להגיע לשיאים מכמירי לב או לעומק לו פיללתי מנושא כזה.
לסיום, שני קטעים שאהבתי במיוחד מהספר, הראשון בשל הדמיון הרב לחיי שלי, והשני בשל הרגש שעורר בי:
"וואו." היא ציחקקה. "אתה יכול ללכת ל"מקבילית המוחות"".
"נכון." הוא הנהן. "תחום התמחות: לציין את המובן מאליו."
היא ציקצקה. "תתאמץ יותר."
"את רוצה לכתוב ספרים?"
היא הנידה את ראשה. "בודד מדי. נסה שוב."
"לעבוד בהוצאה לאור?"
"חשבתי על זה." היא ריפרפה באצבעותיה על חזהו. "אבל טעות".
"לעזאזל." הוא נאנח. "ללמד?"
"בניחוש השלישי הצלחת." הוא הרגיש אותה מתאבנת. "אבל אל תגיד לאמא. היא עדיין מקווה שאעשה השתלת אישיות ואהיה רואת חשבון כמוה."
טום זקר גבה. "לא סביר?"
"אלוהים, לא." הוא הרגיש את כתפיה נדרכות כשענתה. "קודם כול יש את כל עניין המתמטיקה. לא בשבילי. אבל חוץ מזה, היא אומללה. לא מסוגלת לדבר על שום דבר חוץ ממסחר ומיסים. איזו סיבה בעולם יש לי לרצות להיות כמוה?"
"טוב." טום ציין לעצמו לא להזכיר שוב לעולם את אמא שלה.
"אז למה ללמד?"
"שאלה טריקית." היא נשקה על לחיו. "כי כל מה שאני אומרת תמיד נשמע כמו קלישאה ענקית. אבל הדרכתי באיזו קייטנה לפני שנתיים-שלוש – של ילדים משכבות חלשות. ואהבתי את זה. אתהרגע הזה שנדלקת להם נורה מעל לראש כי הם הבינו משהו." פניה זהרו. "מדהים." היא משכה בכתפיה. "כמובן, יש בערך רק שני רגעים כאלה בשבוע, אבל מספיק לשנות משהו אצל ילד אחד, והכול שווה את זה." היא חייכה. "ואני קצת חובבת ספרות..."
"מה את אומרת."
"אז נראה לי עסק לא רע פשוט לדבר על ספרים כל היום."
הוא חייך. "אז מצאת את ייעודך?"
"כן." היא חייכה. "נראה לי שכן."
---
הוא ממשיך כאילו היא לא אמרה דבר. "אבל עכשיו אני יכול לספר לך. ו... אני יודע שאני לא הגבר שהתחתנת איתו. הוא היה יכול להרים אותך. להתכרבל איתך. לטפל בך. להכין לך כוס תה – הוא לא היה..." הוא מסמן על עצמו. "זה." הוא ממצמץ כדי להחניק דמעה, וההזדקקות בעיניו מעוררת בה רצון לבכות.
"אבל אני יודע שכבר הרבה זמן אני לא הגבר הזה. הייתי כזה חרא אלייך, ואני שונא את עצמי." הוא נאנח. "ואני יודע שאת כבר – " הוא מפסיק, ועיניו נאחזות נואשות בשלה.
"שאני כבר מה?" האשמה מחדדת את קולה.
הוא פותח את פיו. סוגר אותו. "שום דבר. אבל אני לא אאשים אותך אם נמאס לך. אם את לא רוצה להישאר. אני אעבור את זה."
הוא לוטש אליה את מבטו, והיא רואה אומץ שכבר שכחה מזמן.
היא רוכנת אליו ומנשקת אותו על הלחי. "זה בסדר."
"לא." ידו הימנית מתרוממת ונופלת שוב. "הייתי צריך להוציא מזה יותר, אייץ'. יותר מ- מאיתנו. מהחיים."
"אתה עדיין יכול." היא מנשקת את אצבעותיו. "כשתחלים."
"את חושבת שזה יקרה?"
"כן." היא נשמעת בטוחה הרבה יותר מכפי שהיא מרגישה. "ואני אהיה כאן. לאורך כל הדרך."
דמעה ניגרת במורד לחיו. "באמת? למרות כל מה שעשיתי? איך את רוצה להישאר?"
"אני רוצה." היא מהנהנת לאט. "אני כן רוצה להישאר, טום." האי-אמון עדיין מהבהב ע פניו. היא רואה שהמילים שלה אינן מספיקות. הוא צריך להאמין בה. להאמין בעתיד שלהם.
היא מעבירה יד בשערו ומכינה את עצמה לשקר שהוא צריך לשמוע.
"אני אוהבת אותך, טום." היא רוכנת אליו ומנשקת את שפתיו.
הריני משכנעת אותך בנשיקה זו.
הריני משטה בך בנשיקה זו.