תמיד הרגשתי קצת שונה ומחפש את המקום שלי בעולם. הספר הזה מדבר בדיוק על זה – על אנשים שמרגישים לא שייכים בעולם הרגיל ומוצאים את מקומם בעולם אחר, מיוחד ומרתק. זה נתן לי תחושת חיבור עמוקה.

הסיפור פשוט מקורי ומרתק. זה כאילו גיימן לוקח אותנו למסע בעיר תת קרקעית בלונדון שאף אחד לא יודע על קיומה.
הדמויות כל כך צבעוניות ומלאות חיים. מהרגע הראשון התאהבתי בריצ'רד מייהיו ובמרקיז דה קאראבס. העולם שגיימן יוצר פשוט מדהים. הוא משלב מציאות ופנטזיה בצורה כל כך חלקה שאתה מרגיש כאילו אתה ממש שם. אמנם, לפעמים יש קצת חלקים איטיים בעלילה. אבל ברגע שאתה עובר אותם, זה שווה את זה.
הדמויות המשניות לפעמים מרגישות שטחיות ולא מפותחות מספיק.
אני תמיד מחפש ספרים שמאתגרים את הדמיון שלי ומושכים אותי לעולמות חדשים. ניל גיימן הוא שם מוכר בתחום הפנטזיה, ובפעם הראשונה ששמעתי עליו החלטתי שאני חייב לנסות. הספר הזה באמת הצליח להכניס אותי לעולם אחר, ואני פשוט חייב לשתף אתכם בחוויה הזו. אם אתם אוהבים סיפורי פנטזיה, אם אתם מחפשים משהו שונה ומרתק, זה הספר בשבילכם. פשוט תתנו לו צ'אנס ותצאו למסע בלונדון שתמיד רציתם להכיר.

לפני כמה ימים ישבנו אצל אמא שלי ובאו כל המשפחה. ישבה על ידי ילדה אחת הבת של אחי הקטן הגיל שלה בקושי שש. בגלל שראיתי שהיא מרוכזת בכלום שאלתי אותה איך היה היום שלה בבית ספר. אמרה לי כיף. פתאום אני קולט שבאותו היום בכלל לא היה בית ספר יעני הם כבר יש להם חופש של החג שעוד לא חשב להתחיל. אני קולט שהילדה הזאת מתי ששואלים אותה איך היה בבית ספר היא כבר עונה באוטומט בכלל לא עובר דרך המוח שלה לא השאלה ולא התשובה.

עכשיו למה אני אומר את זה בגלל שהכי בא לי להגיד שהספר הזה מתי שקראתי אותו היה לי כיף. אני אבל מפחד שתחשבו שזה כיף כמו שאומרים הילדים על הבית ספר אז אני מתכוון לכיף אחר. אני חושב כל בן אדם מתי שעושה משהו שהוא אוהב לעשות אותו אתה מרגיש את השמחה שלו גם מבחוץ ככה מתי שאתה רק מסתכל עליו אתה יכול להיות שמח. לפי דעתי הניל גיימן כתב את הספר הזה מתוך השמחה שלו ככה שאני הרגשתי את זה על עצמי והיה לי כיף.

זה ספר פנטזיה ואני על פי רוב לא קורא דברים כאלה אבל עכשיו אני זורם עם כל מה שעובר על ידי אז לקחתי אותו. זה סיפור שקורה בלונדון אבל לא של עכשיו. זה לונדון שכל הזמנים שלה מעורבבים טוב טוב ויש שמה הרפתקאה שחבל על הזמן עם כל האלה שטובים וכל האלה שרעים ואתה לא יודע על ההתחלה מי בדיוק יושב על איזה ספסל ככה שיש לך גם הפתעות על הדרך. בגלל שכל הבלאגן הזה בא לי יחד עם הבחירות אז הרבה חשבתי אם יש הבדל בין מה שיש בספר לאיך שהעולם שלנו עובד יעני בגלל שבספר יש הרבה קסמים ודברים לא הגיוניים אתה חושב שזה לא אמיתי אבל אני חושב שגם אצלנו הרבה אנשים לא תמיד עובדים לפי השכל והולכים לפי הפנטזיות שלהם גם שאי אפשר בכלל לעשות מה שעובר להם בראש.

ויש עוד דבר אחד שחשבתי עליו. יש בספר קטע שאתה שואל את עצמך מה עדיף לבן אדם להשאר בעולם הזה של הפנטזיה שיש בו הרבה סכנות וכל רגע יכול לקרות לך משהו רע או לחזור לחיות רגיל בעולם שלנו עם העבודה שאתה הולך אליה וחוזר יום יום והתוכניות שיש לך בטלויזיה וכל הדברים שאתה רגיל עליהם ומתי שאתה קורא אני חושב שכל אחד אומר שעם כל הבלאגן של הפנטזיה ככה אתה מרגיש כל רגע שאתה חי וזה שווה את כל הפחד וכל הסכנה. ופתאום חשבתי שגם מתי שקורים בחיים שלי דברים שמבחוץ אנשים חושבים שזה לא טוב וזה קשה אני דוקא מרגיש שזה מעיר אותי יעני כאילו ישנתי קצת ועכשיו דוקא נגיד מתי שאני מסתכל על הירח הוא נהיה יותר יפה ואפילו שזה לא הגיוני להגיד את זה אני חושב שנהייתי יותר מבסוט.

ניל גיימן הוא סופר פנטזיה מוצלח למדי. את הספר הזה הוא כתב אי שם בשנות התשעים, בתור שכתוב של תסריט שכתב לסדרת טלוויזיה. גיבור הספר, ריצ'ארד מייהו, הוא פקיד לונדוני אפרורי שנוחל כשלונות כמעט בכל תחום - בעבודה, ובחיים הזוגיים עם חברתו השתלטנית. כאשר הוא ניגש לעזור לנערה מעולפת באמצע רחוב הומה אדם, שמשום מה איש לא מתייחס אליה מלבדו, הוא נסחף להרפתקה מטורפת ב"לונדון של מטה" - עיר דמיונית והזויה המתקיימת במנהרות הרכבת התחתית, בתעלות הביוב ובמרתפים של לונדון, שם חיים קוסמים, מכשפים, פיות ויצורים שונים ומוזרים. במסע הזה הוא יגלה את אומץ ליבו ואת הדברים החשובים בחיים.
בסך הכול ספר חביב ומבדר. אין כאן הברקות יוצאות דופן שלא קיימות במקומות אחרים, מלבד ביקורת מקורית של הסופר כלפי האופן שבו אנו מתייחסים להומלסים.
עורכי המהדורה העברית יכלו להתאמץ קצת יותר בהגהה הלשונית.

וואו איזה ספר.
נכון שלוקח לי הרבה זמן לקרוא בגלל הלימודים והמשמרות ולא תמיד בהסעות יש לי אורות קריאה אבל בסוף אני מסיימת את הספרים.
אמרו לי שהספר הזה כבר הוסרט, לא יודעת לא ראיתי, אולי בעתיד.

הספר הוא סוג של ספר פנטזיה, תניחו שכל מה שאנחנו מכירים יש לו עוד פאן.... ז"א נניח לעיר הרגילה שלנו ובמקרה זה זו לונדון, הנקראת לונדון של מעלה יש עיר נוספת שאנחנו לא רואים ולא מכירים שנקראת לונדון של מטה. היתרון של לונדון שאין בארץ הוא כמובן רשת קווי הרכבת תחתית ומנהרות הביוב שקיימות מאות שנים.

העיר של מטה חיה במקביל עם אנשים שחיים מחפצים שאנחנו בני האדם זורקים/מאבדים/מניחים בצד. העיר הזו יש לה כמובן סוג של מעמדות כמו שיש באנגליה.

הסיפור בעצם מתחיל ומסופר ע"י ריצארד, ריצארד מייהו שגר בלונדון של מעלה, ויום אחד בערב לפני פגישה חשובה של ארוסתו עם הבוס שלה במסעדה, רואה בחורה/ילדה פצועה (דלת שמה), ברחוב שנראית כמו איזו קבצנית, ובמקום להמשיך ללכת הלאה הוא מחליט לקחת אותה הבייתה ולעזור לה קצת. ארוסתו כועסת עליו ומבטלת את האירוסין, אז החיים שלו משתבשים.....

מתברר שהוא נהפך לאיש של מטה, איש לא מכיר אותו בעיר של מעלה ורואה אותו, הוא כאילו לא היה קיים, החוקים שם שונים הוא לא יודע איך להסתדר, איך לשרוד. הוא מחפש את דלת שצריכה......

איך העלילה מסתבכת ואיך החיים שלו ממשיכים צריך לקרוא.
יש בספר גם כמה תובנות שאפשר לקחת לחיינו אנו. נכון שיש את סיפור העלילה שזה סיפור הרקע, אבל ביניהם יש כמה משימות שאם נוציא את ערפל הסיפור ונשליך לחיינו נוכל ללמוד מעט על עצמנו. לצערי לא אוכל לתת דוגמאות כי זה יתן ספויילרים ענקיים... אז תקראו ותהנו.

אחד הספרים הטובים שקראתי. ספר מוזר, מעניין והזוי לחלוטין. ניל גיימן שואב אותנו לתוך עולם חסר זמן, שמתקיים במקביל לעולם שלנו- אולם משפיע עליו בדרכים נסתרות, ללא ספק.
הספר מציג אדם שבלי להתכוון, מתוך רצון בסיסי טוב- מגיע בטעות לעולם האחר, ללונדון התחתית- כך שמחווה של רצון טוב למעשה הובילה אותו לרצף של סכנות, מהן חזרה לחיים שהיו לו קודם אינה פשוטה בכלל...
ממליצה! קראתי את הספר מספר פעמים, כל פעם מספקת תובנות חדשות, מחדדת פרטים, מצמררת מחדש ושואבת אותך פנימה לתוך העולם המקורי והייחודי שגיימן יצר.

לפני שאחווה את דעתי על הספר כמה מילים על הקשר שביני לבין ספרי פנטסיה . ובכן מאז שאני זוכרת את עצמי מעולם לא חיבבתי ספרי פנטסיה. יותר מזה, השתדלתי לתפוס מרחק בטוח מספרים שלוקחים אותך להוויה מעורפלת אפופת מסתורין על כל תהפוכותיה , שאינה קיימת במציאות הממשית כי לא מצאתי בספרים אלה שום טעם אם אינם מעוגנים במציאות ואינם מתארים את החיים כמות שהן בעולמנו המוכר , על הטוב והרע שבו.
לאחרונה הזדמנו לי שני ספרים שהרהבתי עוז להציץ לתוכם מתוך סקרנות מהולה במחשבה המעודדת שניתן ואפשר להניח את הספרים בכל עת שאחוש צורך בכך ולא אהיה חייבת להסביר ולתרץ את מעשיי. הספר האחד הוא: " הסיפור שאינו נגמר" והאחר שעליו ארחיב מעט יותר הוא: " לעולם לא עולם " של ניל גיימן. אין ספק ,שמדובר בספר מיוחד במינו שריתק אותי איליו כבר מהעמוד הראשון. הסופר מיטיב לתאר חיים אחרים , שונים ומשונים שמתקיימים אי שם בלונדון התחתית הבנויים על כללים הזויים, שהטוב והרע ,היפה והמכוער משמשים שם בעירבוביה , חיים אכזריים ,אפלים ומפחידים מצד אחד ,ובאותה עת מאתגרים ,מפתיעים ומופלאים . דמויות רבגוניות שלכאורה מתנהגות כבני אנוש ,מופיעות ונעלמות לסירוגין נענות לקריאתו של הסופר כדי לשרת את העלילה שאינה נחה לרגע. חיים מלאי עניין ומשמעות שאינם מאפשרים לשיעמום לחלחל לתוכם ולעצור את שטף האירועים . הם כה מעניינים עד שריצ'ארד העדיף אותם על פני חייו המשעממים ונטולי המשמעות הממתינים לו בלונדון העילית. זהו אם אם כן ספר שגרם לי למהפך ושינה במידה רבה את הסתכלותי וגישתי לספרי פנטסיה בכלל. זהו ספר שגרם לי להיפתח אל הספרות הבדיונית ואף ליהנות ממנה. אני ממליצה לכולם לקרא את הספר גם לאותם קוראים המסתייגים מז'אנר זה. הספר פשוט נפלא והאמת שקשה היה לי לעבור לספר הבא . הייתי זקוקה לתקופת צינון מסוימת כדי להפנים ולהירגע וכדי להיות פנויה לספר החדש לפחות כך אני חשתי בסיום קריאתו.

גאון הבן אדם הזה.
קשה לתאר את הספר... זה סיפור מוזר ומצחיק ומעניין והזוי ויצירתי וסוחף והכל בבת אחת.
אזהרה - מי שלא יכול לפתוח את הראש - לא יאהב את הספר.
אז תהיו פתוחים...

מאד לא לטעמי. בשבילי ספר פנטזיה טוב, הוא ספר עם איזשהו מסר שמגיע מתוך מודעות.
מעבר לעלילה על מקום דמיוני, אני מקווה למצוא בו עולם עשיר, דמויות מעניינות ובעיקר ערך מוסף של מודעות ורוחניות.

אני רואה בספר פנטזיה הזדמנות להיכנס לדמיון הכי פרוע של המחבר ובספר זה הרגשתי כי הדמיון הוא מאופק ויש לו גבולות ברורים.

הסיפור נופל לדעתי לקטגוריה של ספר אימה אפל. שדונים ויצורים רצחניים, גיבורי על והתרחשות בתוך הרכבת התחתית של לונדון השלימו אוירה די צפויה בעיני.

דווקא בספרי פנטזיה הפוטנציאל להעביר מסר עמוק שמעבר למטריקס הוא אדיר! פה זה התפספס לי.

הסיפור נחמד אבל קיוויתי למשהו שבאמת יסחוף אותי לעולם אחר, שאצא עם איזושהי חוויה שתעורר את כל החושים ובעיקר שאצא עם איזשהו מוסר השכל, פיסת מודעות ושישאר לי טעם של עוד. זה לא ממש קרה.

הספר "כריש זיכרון" באותו הג'אנר הוא דוגמא למצויינות בעיני והספר הזה אכזבה גדולה.

מסכימה עם הביקורת של ליאת - ספר מאכזב. אני לא אומרת שהוא רע, בהחלט יש גרועים ממנו, אבל הספר היה משעמם, צפוי ולא מספיק מותח. מאוד רציתי לאהוב את הספר ולהתרגש מהדמויות, אך הן נותרו שבלוניות וחסרות עומק. סיימתי אותו עם תחושת פספוס ובלי שום חשק לקרוא ספרים נוספים של גיימן (למרות שאני מתכוונת לתת לו הזדמנות שנייה עם אלים אמריקאים).

- - -
עדכון: את אלים אמריקאים זנחתי אחרי 60 עמודים.. לעומתו, הספר הזה ממש יצירת מופת.