במהלך הקריאה עלו והופיעו מחשבות רבות, כרגע, שצריך להעלותם על הכתב מרגישים שפשוט אין אפשרות, נאלמתי דום, איך מילים יכולות לבטא חיים תחת פחד תהומי שכזה?
איך מילים יכולות להעביר רגשות כ"כ סוערים?
נראה כמעט בלתי אפשרי ובכל זאת אני מנסה.
"...ארץ שהביסה את הפשיזם,
ארץ שסיפקה חינוך וטיפול רפואי חינם אין כסף,
שחרתה על דגלה את זכויות הפועלים ברחבי העולם..."
השורות האלו מתארות ארץ חלומות, כזו שנעים וטוב לגדול ולחיות בה.
מה השתבש? מה הפך ושיבש את היוצרות, היכן הגיע הרגע ההוא שבו מדינה הפסיקה לשמש כמקום מפלט, כמשהו המשמש את העם והפכה להיות הסיבה והתכלית? המקום שלמענו מתים וחיים, אבל בעיקר מתים?
הספר נקרא בנשימה אחת, ואלפי מחשבות אם לא יותר התרוצצו במוחי ולא נתנו לי מנוחה.
החיים ברוסיה הסובייטית, שקראתי עליהם לא מעט, מעולם לא נראו כה עגומים.
מצב שאי אפשר לבטוח, באף אחד, גם לא במשפחה, מקום שהכל מטויח בצורה כ"כ שרירותית, לא נתנו לי מנוחה מן השאלה: "על מי הם מגנים?"
בטח שלא על העם, כי הרי ראוי שימותו מאה איש, אפילו יותר, למען קיומה של המדינה, למען המשטר הכה חשוב, ומישהו שם שכח, שכל אלו קמו כדי להגן על עם, על תושבים, על חיים חופשיים.
הסיפור מתואר דרך עדשה של אדם, שהיה מוכן להקריב את חייו ואת חיי היקרים לו למען המערכת, שהאמין בכל לב, למרות שזה נשמע הזוי ונאיבי, הוא האמין שהמטרה טובה ומועילה לחיי הציבור, האמונה הזו, התרסקה הישר בפרצוף, ובבת אחת, הוא יכל לראות את רוסיה האמיתית, על משטרה הכוזב שמגן בעיקר על עצמו, על סטלין שבראש מעיניו עומד בעיקר הוא עצמו, על שכנים ומכרים שימכרו את היקר להם בעד הבטחה כוזבת, אך לפתע נגלה אליו גם עולמם של הרוסיים הפשוטים, הפחד בעיניהם והכישלון הצורב של המערכת שעליה רצה להגן בחייו.
ילדים מוצאים את מותם, בצורה מזעזעת וחסרת אנושיות, אבל בארץ שבה דת סטלין קובעת כי "אין פשע", בארץ שבה הכל תמיד "בסדר", בארץ כזו- זה פשוט לא מתקבל על הדעת, וכדי לסבר את האוזן, כדי להרגיע את הרוחות, יש למצוא סיבה הגיונית.
אני לא רוצה לחשוף את העלילה מדי אבל היה רגע אחד במהלך הקריאה שפשוט עצרתי ליותר מדקות ספורות והפנמתי מה שזה עתה קורה:
עיירה שלמה של אנשים פשוטים וטובים, שומעים על מקרים מזעזעים, ולא יכולים להאמין שבני אנוש, בלי איזו שהיא בעיה נפשית, אנשים עם עבודה, בית וילדים, יכולים לזוועות עולם שכאלו, אני קוראת ועוצרת, נזכרתי באותה ילדה קטנה שהייתי, לפני לא הרבה מאוד שנים, שפשוט לא האמינה שמישהו עושה משהו רע בכוונה, הרי חייבת להיות סיבה הגיונית, חייב להיות הסבר.
התחדדה לי הבנה באותו הרגע, איך הציבור הרוסי היה שקוע עמוק במה שהאכילו אותו, מה שהם הורשו לדעת שירת רק מטרה אחת- ולא הייתה זו טובת הכלל, טובת הכלל לטובת הכלל???
בברית המועצות של סטלין לא שמעו את המשפט: חף מפשע עד שהוכח אחרת.
בברית המועצות של סטלין אין פושעים, אין פשעים.
בברית המועצות של סטלין יש עיניים מבוהלות, שפתיים רועדות, פחד מהכל ומכולם.
בברית המועצות של סטלין, אנשים שכחו לחשוב לבד.
ספר מזעזע במהותו, וחובה לכל אדם באשר הוא.
