ספר טוב. התחושה הסובייטית אכן מלוה אותך לאורך כל הספר. הדמויות, היצרים, המחשבות, והלבטים שכל אחד מהם גולל עמוק בתוך ראשו גורמים לך להרגיש את המותחן בצורה מעולה. הסוף מפתיע ממש רק אם אתה לא שם לב לכל מה שכתוב לאורך כל העלילה הפרוסה בסיפור.

תגידו שלום (או יותר נכון, להתראות) לכל הפושעים והרוצחים שמבצעים פשעים ורציחות, לאלו שיורים ודוקרים ללא הבחנה ומבצעים לינצ'ים ופיגועים, לשודדי הבנקים ששודדים בנקים הומי אדם ושיורים באוויר וצועקים: "תרימו ידיים, זה שוד!", וגם להאקרים שבלחיצת כפתור גורמים למלחמת סייבר אחת גדולה. או במילים אחרות: תגידו ביי ביי לכל הכולירות שהתרגלנו לפגוש בכל ספרי המתח שקראנו ובסרטי האקשן שבהם צפינו, ותכניסו למשחק שחקן חדש, ולא פחות מוכשר...
כי בספר זה, 'ילד 44' שמו, ללב סטיפנוביץ' דמידוב הבלש (או ליתר דיוק, סוכן של המשרד לביטחון המדינה. או ליתר דיוק מדויק עוד יותר: קצין מג"ב - כן, כן, ככה תרגמו בספר את המושג הרוסי 'מיניסטיירסטבי גוסודרסבינה בייזופסנוסטי' לעברית!) יש עסק עם איזה רוצח סדרתי מסוכן. אבל לא סתם רוצח סדרתי מסוכן, אלא - ותקשיבו טוב טוב למה שאני עומד לומר עכשיו - קניבל! (כן, כן, קניבל - יעני, אחד שאוכל בני אדם אחרים). קניבל, וגם פדופיל, חשוב לציין. 2 במחיר 1, מה שנקרא. (בטח במקדונלד'ס הוא מזמין ארוחת ילדים: קודם כל הוא אונס ת'המבורגר ומבצע בו את זממו, ורק אחר כך הוא אוכל אותו - במקום או בטייק אווי, זה לא ממש משנה... אה, שכחתי, אין בכלל מקדונלד'ס ברוסיה של סטאלין. לא מקדונלד'ס, ולא אף מותג זר אחר). ולכל זה, תוסיפו גם את התפאורה הרוסית-קומוניסטית-סובייטית שכוללת, בין היתר, מרגלים, בוגדים, סוכנים ואנשי מיליציה, שלג (והרבה שלג), קור כלבים שרק מקום כמו סיביר יכול לספק, עוני, רעב, מחלות, הגליות, ומה שלא תרצו.

אסיים בבדיחה רוסית שהייתה סוג של להיט בתקופת סטלין, ושבעצם מסכמת בכמה מילים את הספר:
"גבר ואשתו ישנו במיטה כשפתאום דפיקה חזקה בדלת העירה אותם. בחשש מפני הגרוע מכל, הם התעוררו ונפרדו זה מזו בנשיקה.
אני אוהב אותך, אישה
אני אוהבת אותך, בעל
אחרי שנפרדו לשלום, הם פתחו את הדלת, ולפניהם ראו שכן מבוהל, מסדרון מלא עשן ולהבות עד התקרה. הבעל והאישה חייכו בהקלה והודו לאל. זה רק הבניין עולה באש"

לא אהבתי את הספר ולא הבנתי את ההתלהבות הגדולה ממנו.
כרומן היסטורי המתרחש בשיא תקופת סטאלין, הספר מציג תמונה די שטחית של אורח החיים בברית המועצות של סטאלין; תמונה שברור לגמרי שנוצרה במערב, ומתבוננת מגבוה על אזרחי ברית המועצות האומללות החיים תחת משטר של דיכוי מוחלט על ידי פקידים חסרי ערכים לחלוטין. אין פה את העומק, את יצירת האווירה האותנטית שניתן למצוא למשל בספריו של מרטין קרוז סמית' ("גורקי פארק"), שלמרות שגם כותב מצד מערב של המפה מנסה בכל זאת לנקוט בנקודת המבט הפנימית. יש לציין שהספר מתחיל בתיאור חזק מאוד של הרעב ההמוני באוקראינה, אבל עדיין תיאור הוליוודי, בלתי אמין ובלתי מבוסס; שאר הספר גולש לקלישאות של תקופת רייגן שרואות בברה"מ לשעבר את "אימפריית הרשע".
מבחינת סיפור המתח עצמו, הטוויסט העלילתי הופך להיות רדוד מאוד כשמשווים אותו לסיפור ההיסטורי האמיתי שמאחורי הרומן, של המרדף שניהלה משטרת ברה"מ אחרי אנדריי צ'יקטילו בשיניים ובציפורניים עד לתפיסת הרוצח הסדרתי הפורה ביותר שפעל בברית המועצות. הסופר עצמו, באחרית הדבר של הספר, הפנה לספר המעולה "מחלק הרוצח" ולסרט שנעשה על פיו - "האזרח איקס", שסיפרו את הסיפור האמיתי והיטיבו לספרו. למעשה כל הרעיון לספר הזה נובע מהגירסא ההזויה שאליה פנה צ'יקטילו לפני הוצאתו להורג, גרסה שככל הנראה נועדה לתמוך בטענתו לאי-שפיות ותו לא.

האם הייתם אי-פעם נתונים בסנדביץ' בין שני רוצחים סדרתיים? קרוב לודאי שלא. להימצא בתוך סנדביץ' (גם אם הוא מטפורי) נראה לי דבר לא נעים בכל מקרה, ודאי וודאי שכך הוא כאשר שני צידי הסנדביץ' הם מפלצות אדם. לב סטפיאנוביץ' דמירוב, גיבורו של המותחן המרתק והמשובח "ילד 44", מצוי במצב אומלל זה; אומלל עבורו, מהנה מאד עבורנו הקוראים, הנוגסים בסנדביץ' זה בתיאבון.

לב הוא סוכן נאמן של המשרד לביטחון המדינה בברית המועצות בתקופת שלטון האימים של סטאלין, רוצח המיליונים שהיה ידוע בכינויו "שמש העמים". תפקידו של לב, גיבור מלחמת העולם השנייה, הוא לשמור על המהפכה הסובייטית מכל משמר בפני אויבים מחוץ ומבית, והוא עושה זאת במסירות ובכישרון רב. על פי התפיסה האידיאולוגית של המשטר הסטליניסטי הנורא, התהליך המהפכני הוא תהליך של שיפור מתמיד – הן של החברה והן של האזרחים, שהם מטבעם טובים (מלבד אויבי המהפכה, כמובן). לפיכך גופי אכיפת החוק מחזיקים באקסיומה האומרת כי פשעים חמורים בכלל, ורציחות בפרט, בהכרח נובעים ממניעים אנטי-מהפכניים או כתוצאה מסטייה כגון הומוסקסואליות. ולכן, כאשר עמית לעבודה של לב טוען כי בנו נרצח, לב נשלח על מנת ללחוץ עליו לקבל את הגרסה הרשמית כי מדובר בתאונה.

אלא שבהמשך חלות שתי התפתחויות הקשורות זו בזו. ראשית, אמונתו של לב בכך שצדק ואמת עומדים בבסיס הדיכוי שמדכא השלטון הסטליניסטי את נתיניו הולכת ונסדקת. ושנית, הוא הולך ומשתכנע כי בנו של עמיתו אכן נרצח, ולא זו בלבד, אלא מדובר ברוצח סדרתי הפועל לאורך שנים ובפריסה גיאוגרפית רחבה. לב מוצא את עצמו במרוץ כמעט אבוד לתפוס את הרוצח הסדרתי על אף שבכך הוא מסכן את עצמו ואת משפחתו.

טום רוב סמית, מחברו של ספר זה, מפליא לטוות עלילה מרתקת ומפתיעה אשר מיטיבה גם להעביר לקורא את הפחד המתמיד שמשטר דיכוי כדוגמת זה הסטליניסטי נוטע בלב נתיניו. דוגמא טובה לכך היא התובנה שהגיעה אליה ראיסה, אשתו של לב, מורה בבית-ספר יסודי. בתחילת עבודתה היא מתגאה בכך שהיא זוכרת את שמות כל הילדים ופונה אליהם בשמותיהם, אלא שהיא מגלה להפתעתה שהדבר מפחיד את הילדים. ואז היא מבינה כי האינטואיציה הבריאה של הילדים, גם בגילאים רכים, אומרת להם כי אנונימיות הינה הדבר הבטוח ביותר עבורם בחברה בה הם חיים.

לקראת סוף הספר חשתי שהזוועות המתוארות בו מוגזמות, אך מאחרית הדבר המובאת בסוף הספר התחוור לי כי פרשת הרציחות הסדרתיות המתוארת בו מבוססת על מקרה אמיתי של רוצח אשר פעל בתקופה זו וכי אכן, לפחות במקרה אחד, החשד הוסר ממנו בשל סיבות "אידיאולוגיות". כמו שקורה לעתים קרובות מדי, גם כאן מתברר כי המציאות יכולה להיות אכזרית וקשה יותר מכל דמיון.

ספר משובח אך לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה.

וואו איזה ספר קשה..
עולם סובייטי סטליניסטי אכזר ואפל..
חיי אדם הפקר.
כולם נגד כולם.
פשוט מפחיד ומבחיל.
זו אחת התקופות האפלות בחיי האנושות.אתה כל הזמן נרדף..

במהלך הקריאה עלו והופיעו מחשבות רבות, כרגע, שצריך להעלותם על הכתב מרגישים שפשוט אין אפשרות, נאלמתי דום, איך מילים יכולות לבטא חיים תחת פחד תהומי שכזה?
איך מילים יכולות להעביר רגשות כ"כ סוערים?
נראה כמעט בלתי אפשרי ובכל זאת אני מנסה.

"...ארץ שהביסה את הפשיזם,
ארץ שסיפקה חינוך וטיפול רפואי חינם אין כסף,
שחרתה על דגלה את זכויות הפועלים ברחבי העולם..."

השורות האלו מתארות ארץ חלומות, כזו שנעים וטוב לגדול ולחיות בה.
מה השתבש? מה הפך ושיבש את היוצרות, היכן הגיע הרגע ההוא שבו מדינה הפסיקה לשמש כמקום מפלט, כמשהו המשמש את העם והפכה להיות הסיבה והתכלית? המקום שלמענו מתים וחיים, אבל בעיקר מתים?

הספר נקרא בנשימה אחת, ואלפי מחשבות אם לא יותר התרוצצו במוחי ולא נתנו לי מנוחה.
החיים ברוסיה הסובייטית, שקראתי עליהם לא מעט, מעולם לא נראו כה עגומים.
מצב שאי אפשר לבטוח, באף אחד, גם לא במשפחה, מקום שהכל מטויח בצורה כ"כ שרירותית, לא נתנו לי מנוחה מן השאלה: "על מי הם מגנים?"

בטח שלא על העם, כי הרי ראוי שימותו מאה איש, אפילו יותר, למען קיומה של המדינה, למען המשטר הכה חשוב, ומישהו שם שכח, שכל אלו קמו כדי להגן על עם, על תושבים, על חיים חופשיים.

הסיפור מתואר דרך עדשה של אדם, שהיה מוכן להקריב את חייו ואת חיי היקרים לו למען המערכת, שהאמין בכל לב, למרות שזה נשמע הזוי ונאיבי, הוא האמין שהמטרה טובה ומועילה לחיי הציבור, האמונה הזו, התרסקה הישר בפרצוף, ובבת אחת, הוא יכל לראות את רוסיה האמיתית, על משטרה הכוזב שמגן בעיקר על עצמו, על סטלין שבראש מעיניו עומד בעיקר הוא עצמו, על שכנים ומכרים שימכרו את היקר להם בעד הבטחה כוזבת, אך לפתע נגלה אליו גם עולמם של הרוסיים הפשוטים, הפחד בעיניהם והכישלון הצורב של המערכת שעליה רצה להגן בחייו.

ילדים מוצאים את מותם, בצורה מזעזעת וחסרת אנושיות, אבל בארץ שבה דת סטלין קובעת כי "אין פשע", בארץ שבה הכל תמיד "בסדר", בארץ כזו- זה פשוט לא מתקבל על הדעת, וכדי לסבר את האוזן, כדי להרגיע את הרוחות, יש למצוא סיבה הגיונית.
אני לא רוצה לחשוף את העלילה מדי אבל היה רגע אחד במהלך הקריאה שפשוט עצרתי ליותר מדקות ספורות והפנמתי מה שזה עתה קורה:
עיירה שלמה של אנשים פשוטים וטובים, שומעים על מקרים מזעזעים, ולא יכולים להאמין שבני אנוש, בלי איזו שהיא בעיה נפשית, אנשים עם עבודה, בית וילדים, יכולים לזוועות עולם שכאלו, אני קוראת ועוצרת, נזכרתי באותה ילדה קטנה שהייתי, לפני לא הרבה מאוד שנים, שפשוט לא האמינה שמישהו עושה משהו רע בכוונה, הרי חייבת להיות סיבה הגיונית, חייב להיות הסבר.

התחדדה לי הבנה באותו הרגע, איך הציבור הרוסי היה שקוע עמוק במה שהאכילו אותו, מה שהם הורשו לדעת שירת רק מטרה אחת- ולא הייתה זו טובת הכלל, טובת הכלל לטובת הכלל???

בברית המועצות של סטלין לא שמעו את המשפט: חף מפשע עד שהוכח אחרת.
בברית המועצות של סטלין אין פושעים, אין פשעים.
בברית המועצות של סטלין יש עיניים מבוהלות, שפתיים רועדות, פחד מהכל ומכולם.
בברית המועצות של סטלין, אנשים שכחו לחשוב לבד.

ספר מזעזע במהותו, וחובה לכל אדם באשר הוא.

עתיקה כמעט כמו חידת בריאתו של היקום היא שאלת המולי"ם שלא נס ליחה - מה הופך/יהפוך ספר לרב מכר ? האם קיימת נוסחת כתיבה מיוחדת, כזו שתתחבב על אחוזים גבוהים מקרב ציבור הקוראים בעולם ? ואם כבר - האם שמו והמוניטין של הסופר מהווה ערובה, תעודת ביטוח לכך, שהספר יימכר ברבבותיו, יתורגם לעשרות שפות ויהפוך את כל הנוגעים בדבר לאנשים עשירים ושמנים מנחת ?!...

בכל הקשור בספר "ילד 44", הרי שהוא מוסיף כמות נדיבה של קונטרוורסליות לעבודתו של כל מי שניסה אי פעם לחקור ולהשיב על השאלות הנ"ל. נתחיל מהסוף : כתב אותו בחור בן 20. סגנונו אינו אחיד. כאילו בחלקו השני של הספר הושקעו זמן ומאמץ בניסוח ובשכתוב ואילו את חלקו הראשון הותירו בוסר. נסו לספור למשל, כמה פעמים מופיעים ברצף -במאה עמודיו הראשונים- משפטים הנפתחים במילה "הוא", במקום ניסיון כלשהו, אפילו מאולץ, לחבר כמה מהם בסיוע ו' החיבור. מוזר. ואולי ההאשמה תלויה בכלל בנוסח העברי. אולי.

אנדריי צ'יקיטלו היה רוצח ילדים מתועב, שפעל בעיקר באוקראינה בשלהי שנות השבעים ולאורך שנות השמונים של המאה הקודמת. אלא שאצל טום רוב סמית, "נשלף" צ'יקיטלו מזמנו-הוא 'והוחזר בזמן' עשרים שנים לאחור. כל זאת כדי לבסס עבור סמית ועבור ספרו, את טיעונו המרכזי הצף ועולה לכל אורך הרומן, לפיו - בריה"מ הסטאליניסטית הייתה מדינה כה חשוכת עיניים ואטומת מחשבה, עד כי שני רוצחי המונים יכלו לפעול בה באין מפריע : סטאלין ברמה הארצית, עם סיפורי ההוצאות-להורג-לפי-משקל המזעזעים, העינויים וההגליות - וצ'יקיטלו ברמה המקומית, שאת מעשיו השתדלו הכל לטייח, בעיקר כי הם עשויים היו לפגוע כביכול באחת הדוקטרינות הבסיסיות של המשטר - במקום שבו כולם שווים, לא יכולה להתפתח פשיעה... בשום פנים ואופן.

אלא שקריאה ביקורתית -ולו במעט- תחשוף בקלות שבסיס טיעונו של סמית הוא מגוחך כמעט כשם שהוא יהיר. מגוחך כי כאמור צ'יקיטלו אינו שייך לזמנו של הרומן וניתן היה להתאמץ מעט יותר, לא הרבה, כדי למצוא "יצרן זוועות" אחר שיספק לספר רקע הסטורי אמין והגיוני; ויהיר כי הרמיזות העבות השתולות לכל אורכו ביחס לכמיהה למערב "החופשי והשופע" (מלבד אצל גיבור הסיפור, יש לציין, שאצלו אהבת המולדת אינה תלויה בדבר... באמת נולדתי אתמול...), עשויות להשכיח מאיתנו את מה שלמדנו פעם בשיעור הראשון בקורס המבוא לעידן הקולוניאלי : בריטניה הגדולה אולי לא ידועה במיוחד בפשעים שנעשו אצלה מצדם של המשטר והמדינה כלפי אזרחיה, אבל כולכם מוזמנים לפתוח כמעט כל ספר העוסק בשנות שלטון הבריטים בהודו, באפריקה, במדינות ערב, אפילו בפלשתינה - ותגלו ממצאים מפתיעים לרעה.
מבחינה זו, טום רוב סמית לא כתב בחלל ריק : הוא בא לבטא, בעצם לאכול לנו את הראש, עם "עובדות" שדקלמו לו בחוג לכתיבה יוצרת באוניברסיטת קיימברידג' - בריטניה היא מגינת היתומים והאלמנות בעולם המודרני בלה-בלה-בלה. גם ישראל חווה את המציאות העצובה הזו, כשבשנים האחרונות יוצאות מרבית הקריאות להחרמתה האקדמית ולבידודה הפוליטי מרחבי הממלכה המאוחדת. לא קניתי, מצטער. היכונו לסופר גרמני שיכתוב על הטיהורים האתניים בימי שיבתו של עם ישראל לארצו אחרי גלות מצרים. יהיו צחוקים.

לסיכום, כספר מתח, "ילד 44" הוא יצירה חביבה; אם מתעלמים מהרקע המאולץ, מהחורים בעלילה, מחוסר האיזון הקיים בו בין המשקל הניתן למערכות יחסיו של גיבורו עם סביבתו ובין מעשיו של הרוצח האובססיבי שאחריו הוא רודף, ומהניסוחים המגושמים -לפחות בחלקו הראשון, כאמור- ומתמקדים בכמה וכמה סצינות הכתובות היטב (בריחתו של לב ממשרדו של נסטרוב למשל) - יש מצב להנות. עד כמה שניתן להנות מתיאורים פרוורטיים כמובן.

אבל לא נכון יהיה, לעניות דעתי לפחות, להתייחס אליו כאל איזה Must מהאגדות. "ילד 44" משול בעיניי לאריזות המצות שזה עתה החלו להציף את רשתות השיווק : נסבל לשבוע בשנה, אבל ממש לא חייבים...

וואו איזה ספר מעולה!
קראתי אותו כ"כ מהר, הוא פשוט כתוב טוב.
מותח, מעניין ומומלץ ממש בחום.

לאחר הפוגה קצרה מהביקורת הקודמת , אני חוזר לאחת נוספת.
אני יליד ברה"מ , ואם להגדיר ולהעמיק ילדותי הקצרה שם נראית לי כחיזיון מתעתע.
חייתי בתקופה הקומוניסטית , הגענו לארץ ב סוף 1979. הייתי אז ילד המתקרב לגיל 5 , ועדיין למרות הכל אני זוכר מקרים באופן ברור ובוטה.
לא הייתי אומר שאנו כיהודים סבלנו מתוקף היותינו יהודים , אך המעצמה הרוסית שהייתה בלתי חדירה כלפי המערב הייתה בעצם משענת רצוצה וקצוצה.
עוני מחפיר , בתים מטים ליפול, זוהמה ולכלוך, אזורים שלמים שהממשל התעלם מהם לחלוטין , דרכים בכביש שהייתי מגדיר את חלקיה כגהנום לשמו , ותשתית נוראה המראה באופן ישיר שהאזרח הקטן היה לא יותר מאשר קליפה ריקה מתוכן.
לא הייתה תשתית ביוב , היו בעצם מחראות( בורות). עוד בתור ילד אני זוכר את הסרחון המחליא את הקרשים החורקים ואת הפחד התמידי שלי שמא אפול לתוך אחת המחראות ואטבע לי שם בלי שאף אחד יידע היכן אני.
גרתי שם במולדביה , היו שם קבוצות של צוענים מלוכלכים ללא כל תכלית לחייהם. מלבד קיבוץ נדבות וגניבה.
זכור לי שהיינו צריכים לשאוב מים בדליים. והקור בחורף אוי הקור.
נקודת האור הבודדה הייתה ה 1 למאי בו דמה האזור ליום חג עם בלונים אדומים , ואני שישבתי לי על כתפיו של אבי מבסוט מהחיים כאילו קיבלתי שק מלא של ממתקים.
לא הייתה כלל אידיליה אלא מעיין מחייה של אדם ומשפחתו לעצמו.
זכורים לי אפילו ימים בהם הוריי גידלו ירקות בחצר הבית ואני מושך לי בגזר עקשן שלא רצה לצאת מהאדמה.


תקופת הסטליניזם הייתה שואה בכל קנה מידה , עלייתו של סטלין , וגישת הממשל ליחיד הייתה הפקרות מוחלטת , הפרט לא היה שווה אפילו יריקה לרצפה. אני לא חושב שניתן כלל להבין את גודל המצוקה של האזרחים , קל וחומר שהשואה הפנימית באכזריותה הייתה בלתי נתפסת. ההסטוריונים לא יכולים כלל להתקרב לכמות הנרצחים , מזי רעב , כמות המתים בגלות וממחלות , יתכן שבמצבים רבים סטלין נחשב אף כצורר גרוע יותר מהיטלר כלפי בני עמו , ורק עצם המחשבה של להיות ילד או הורה לילדים בתקופה ההיא יכולה לגרום לי לדכאון קליני.
ההסטוריה כמו גם הספר מציין תקופה אפילה משחור , אשר מבתקת לך את הקרביים מבפנים ומאכילה עם הקרביים הללו שלך את האוכלוסייה הרעבה שחיה בעת ההיא. רק להבין שאוכלוסייה גדולה מוכנה הייתה לאכול את כל החיות ואף להפוך לקניבלית בלית ברירה גורמת לי לשאט נפש מצחינה מאין כמוה!!
זה ספר מרתק שדורך על יבלות מדממות , זה ספר שנוגע לרוע טהור , למורסה שמתנקזת ללא סוף , כואבת , מזוהמת , מצחינה ורקובה.
בדיוק כמו הממשל הנורא של אז.
אי אפשר שלא להזדהות , אי אפשר בחלקים בספר לעצור אלא רק לקרוא עוד ועוד ולהבין מה יעשה לב וראיסה
אנא קראו , ספר חובה !!!! מרגע שהתחלת לקרוא נדבקת בחיידק!!!!