קצת משונה, שמו של הספר, כיוון שבמבט ראשון נראה שהכלל הוא הדבר האחרון שמעניין את תומס פ'. הרושם הוא שגם רוב הפרטים לא מעניינים אותו ושבגילו המופלג, 80, הוא כבר מזמן סיים את התהליך שמתחיל איפשהו בגיל ההתבגרות ובו עם הזמן פחות ופחות אכפת לך מה חושבים עליך שאר האנשים. אבל זה כנראה אף פעם לא מסתיים באמת.
הספר הזה, שהגעתי אליו בעקבות הביקורת המבריקה של yaelhar, מכיל שלושה סיפורים. שלושתם סיפורים על אנשים בודדים, שלושתם מורכבים מאוסף של אפיזודות, רובן פגישות של הגיבור עם אנשים שונים, שלושתם כתובים באופן מינימליסטי, אבל מינימליזם שעומד בניגוד גמור לעומק התחושות שהוא מצליח לבטא ולמידת ההומור שיש בו. מאד פשוט, מאד נוגע, לפעמים מצחיק.
הסיפורים, אחד מהם הוא סיפור כמו קפקאי, על אדם שנאשם באונס קטינה שלא ביצע. עוד אחד הוא סיפור על פגישה אקראית בין שני פנסיונרים בודדים, שווי כוחות, בניגוד לעבר שם לכל אחד מהם היה תפקיד ברור שנבע ממלאכתו ויחסי הכוחות שנבעו מכך היו מוטים. וישנו הסיפור שהעניק לספר את שמו, סיפור על איש זקן שחי בגפו והוא בודד וכבר די קשה לו ללכת ויחד עם זה אין בו רבע גרם של מסכנות.
אותי הסיפור הזה לקח כל הזמן אל סבא אחד שהיה לי, איש שהיה הולך הרבה ברגל או רוכב על אופניים בין ירקונה לרמתיים לכפר מלל, איש שאהב לשחק שח ואהב את השדות וכשבגיל שמונים כאבו לו הרגליים והרופאים אמרו לו שזה נמק וצריך יהיה לכרות אחת מהן הוא ידע שאין לו שום כוונה לחיות ככה. והוא המשיך ללכת כל זמן שאפשר היה וכשהבין שזהו הוא קנה לו כמה ארגזים של בירה ונכנס למיטה אחרי שביקש שלא יקחו אותו לשום מקום אחר ושתה רק אלכוהול וחיכה.
נדמה לי שמה שהחזיר אותי לסיפור הזה זו תחושת השליטה. הצורך, והיכולת הכל כך מכובדת ולא מובנת מאליה, לשלוט בחייך גם כשגופך לא משתף פעולה, לשים גבולות ולרצות לעמוד בהם. בי זה מעורר כבוד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
