מה שמקסים בקריאת ספרים הוא הגישה המגוונת לכתיבה. יש סופרים שיספרו לך סיפור עטוף היטב במלים, יסבירו לך מה הם חושבים ולמה. אחרים יתארו לך את מה שהם כותבים, כדי שתראה תמונה נגד עיניך כשאתה קורא את הסיפור. אסקילדסן הולך בדרך אחרת. הוא שוקל את מילותיו בקפידה רבה, קמצן בלשחרר אותן, וממש לא נראה שאיכפת לו מה הקורא הבין מדבריו, או אם הקורא אומר לו "בחייך! עוד שתיים-<mark>של</mark>וש מלים לא ירוששו אותך. ספר לי עוד".

31 סיפורים קצרים כולל הקובץ הנפלא הזה: החל מסיפוריו הראשונים <mark>של אסקילדסן</mark> (1953) וכלה בסיפורים המאוחרים יותר (2015). הם הופיעו במקור בשני קבצים. התרגום המופתי הוא פרי עטה של דנה כספי.

קריאת האסופה הזו היא חווית קריאה נפלאה, גם במובן שהשלם עולה על סך חלקיו: יש בספר הזה סיפורים מעולים ואיכותיים. למעשה, רבים מהם הייתי מגדיר כך. אך לצידם יש סיפורים פחות טובים, בעיקר אלו מ-2015. בעיני, השלם הוא זה שמ

למרות שם הספר הארוך מדובר בספרון קטן מסוג הספרונים של ההוצאות הקמות והנופלות, המבטיחות להביא סיפורים משובחים. אז מבטיחות.
הספרון הזה מכיל שלושה סיפורים משל <mark>של אסקילדסן</mark>. הראשון כשל שם הספר המכיל את מחשבותיו של אחד זקן, תומס, בשנות השמונים שלו, שאת ימיו ממלאים דברים קטנים ואת דעותיו המדויקות עליהם, לעיתים דעות משעשעות.
הסיפור השני, קרל לנגה, הוא על אותו קרל, ששוטרים דופקים ערב אחד על דלת ביתו ומאשימ

לא כל אחד בנוי לקריאת הספר הזה. הוא אינו "פשוט" לקריאה.

חשוב להבין כי הכתיבה <mark>של אסקילדסן</mark> אינה פשוטה, אף אל פי שעל פני השטח בדיוק כך היא נראית - מישור צחיח, נוף גדול ושומם. במובנים רבים, ניתן לגשת לקריאת כל סיפור בתוך מבחר סיפורים קצרים זה, ולקרוא אותו על פני השטח. בקריאה כזו, זהו ספר משעמם, צחיח, מתיש, ריקני. ההתמודדות עם הדלילות שהסיפורים מציגים כמעט ואינו מאפשר מרווח נשימה. אך זהו רק משלב אח

לשבת ליד החלון, לקרוא ספר, לחכות למוות.
לשתות תה, לאכול ביסקוייט, לחכות למוות.
לצאת לטיול רגלי, לשבת על הספסל, לחכות למוות.
לחזור הביתה, לקחת כדורים, לחכות למוות.
להירדם, לחלום, להתעורר לעוד יום <mark>של</mark> ציפיה למוות.
לרדת לבית קפה הומה, לשבת לבד, לחכות למוות.
להרים כובע כששכן עובר לידך, להאחז צער כשהוא עובר על פניך במהרה, לחכות למוות.
ליפול ולקבל מכה בברך, לנסות לקום כשמצלצלים בדלת, להגיע לשם אחר

לא קל לכתוב על הספרון הבינוני הזה שנולד בתרועת חצוצרה מטעמה <mark>של</mark> הוצאת "סמטאות".
זו ההוצאה שהתחילה את האופנה הכובשת העכשווית להוציא ספרים קטני ממדים בעיצוב חיצוני שובה עין ולב.
אחרי ש"סמטאות" התפרקה נולדה "זיקית", וגם זו התפרקה ונולדה מחדש בתור "תשע נשמות" ואחותה התאומה החורגת "לוקוס".

ובכן, לאחר פטפוטי תולדות המו"לות בישראל ניגש לספר עצמו.

יש בו <mark>של</mark>ושה סיפורים.
הראשון העניק לספר את שמו.
תו

ושוב ספר נובלות חדש מאת הוצאת זיקית . הפעם מנורווגיה הקרה והרחוקה .

הספר כולל 11 נובלות/סיפורים קצרים המתארים בדידות,זקנה ,חוסר הטעם <mark>של</mark> החיים והשיממון שבחיי האדם בתוך עצמו ובתוך משפחתו ובכלל כלפי מה שקורה מחוץ לביתו <mark>של</mark> האדם .

לא הצלחתי לסיים את הספר .השיממון אכל אותי. היובש <mark>של</mark> הקרחונים הצפוניים הוא תמונת הראי שבתוך הסיפורים.

בסוף הספר מובא ראיון עם הסופר אודות חייו ומחשבותיו. אז הבנתי

פעם הייתה לי חברה שהיה לה מושג משונה למילה "בול" , היא תמיד אמרה "בידי בידי".
המושג, יש לציין ,הצחיק אותי כל פעם מחדש. "בידי ,בידי, כלומר המידות תפורות במידה המתאימה, לא קטן ולא גדול, פשוט מדויק להפליא .

והנה כאן הסופר הנורווגי מדייק את הסיפורים הקצרים <mark>של</mark>ו בדיוק <mark>של</mark> קצב.אין דיבורי סרק. אין תיאור חיצוני <mark>של</mark> הדמויות, ולא איך החדר נראה. בכך הוא מאלץ את הקורא להמציא ולדמיין הוא לא כובל אותו מחשבתית

כבר בעמודים הראשונים <mark>של</mark> הספר, ציקצקתי בלשוני. ציקצקתי בלשוני, משום שהפער בין מה שאני קורא לבין מה שנכתב עליו בכריכה האחורית, הקידמית, הצדדית, הפנימית וההחיצונית (ואולי יש עוד כמה צדדים בסיפרון הקטנטון הזה שנכתב עליו משהו) היה גדול מאוד.
קודם כל, השם <mark>של</mark>ו: "רשימותיו האחרונות <mark>של</mark> תומס פ' למען הכלל" - מי הם בדיוק, "הכלל", שמתייחסים אליהם בשם הספר? האם גם אני נחשב ל'כלל' הזה? כי אם כן, נראה לי שהייתי