וואו, אני מתקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה סיפור השאיר אותי עם כזאת תחושה של גאווה על תקווה שהתממשה לה, כאשר בתום מסעו האדיר, ג'ונאס, ילד אחד אמיץ ומיוחד, המחיש כיצד תקווה ואמונה אמיתיים יכולים להפוך למציאות.
הפעם האחרונה שחייתי סיפור מנקודת מבטו של נער מתבגר, הייתה עם הולדן קולפילד (ב"התפסן בשדה השיפון"), שלמרות למרות פער הגילאים המשמעותי בינו לבין גיבור הסיפור, ג'ונאס, כלל לא ניתן להשוות בין רמת בגרותם של השניים, כאשר ג'ונאס (כפי שנוכחנו לדעת) חצה וניפץ כל זכר לבגרות הסינטטית, זו שניסתה החברה להכתיב לו מיום היוולדו.
כבר בתחילת העלילה הבחנתי שהעולם אליו אנו פוסעים מושתת יותר על דיסטופיה מאשר אוטופיה, כאשר משפחות "הקהילה" נדרשות לחשוף את "רגשותיהן" זו בפני זו, מדי ערב. לכאורה, תהליך חשבון נפש יומיומי הכרוך בפענוח רגשותיך נשמע כדבר חיובי, אך בפועל מדובר ברוטינה חוזרת של השמעת רגשות מונוטוניים זה בפני זה, וביטול טוטאלי של חופש הפרטיות המהותי.
אף פעם לא התחברתי לקונספט של חברה אוטופית, חברה בה כולם זהים, בעלי גרעין רגשות אחיד ומצומצם, ומחויבים לציית לחוקים ברורים (ולרוב נוקשים) האמורים להפוך את חייהם לפשוטים ומאושרים יותר. דווקא אחד הדברים שאני הכי אוהב ומעריך בנו כבני אדם זה השונות שלנו, המגוון האנושי העצום, וקשת התחושות והרגשות הרחבה שאנו מכילים בתוכנו, למרות כל הכאוס והצער, שלפעמים נגרמים כתוצאה מכך. לחשוב שאי שם בקצהו השני של העולם ישנו אדם שונה ממך לגמרי במהות ולדעת שעדין תוכל למצוא איתו שפה רגשית משותפת, זה דבר נפלא בעיניי.
לגלות את העולם דרך עיניו כמהות-החיים של ג'ונאס היה מרענן בעיניי, בין אם מדובר בהתוודעותו ליופיו של העולם (כגון ליטופה הראשון השמש, נעימת הרוח הקרירה, או השלג הנופל לו אט אט), ובין אם מדובר בהבנה עמוקה ומחלחלת אודות מקרי הצער והכאב חסר הצדק שאנו חווים, כחלק מחיינו.
העובדה שלאורי מוכרת בעיקר כסופרת נעורים, עוררה בי שלא במפתיע, רתיעה טבעית כלפי קריאת הספר, אך בסופו של דבר נוכחתי להתבדות, ואני חושב שראוי לציין כי הספר מיועד בעיניי לבני-נוער ומבוגרים כאחד.
עם זאת, אני חושב שלאורי יכלה לפרוס את הסיפור על פני יריעת מסע רחבה יותר, להעמיק פנימה, ולצלול לתוך תוכה של האפילה בחברה האוטופית שהיא בראה לה. מלבד תיאור תהליך ה"שחרור" מהקהילה (שאני מניח שצמרר אנשים מסוימים), נדמה כי היא עדיפה לחסוך בתיאורים קודרים מדי, ואת זה ניתן אולי לקשר לז'אנר אליו היא משתייכת.
מעבר להעמקה בעכירותה של החברה האוטופית ואולי מספר נוסף של תיאורים גילוי העולם הנפלאים בעיניו של ג'ונאס, אני חושב שמה שהיה לי לא פחות חסר הוא התפתחות הקשר שלו עם פיונה – נדמה כי לאורי עוררה בנו צפייה מסוימת לחיבור מיוחד, אולי אפילו פורץ גבולות בין השניים, אך חיבור זה אינו התממש, ופיונה נותרה לדאבוננו כאחת הכבשים האפורות בעדר המדדה לו במקום. אני חושב שהיה מקום לכך שג'ונאס, היה נחשף גם לאהבה מסוג אחר (מעבר לאהבת הרעים אותו חש כלפי מורהו, "המעניק"), שהיה מממש חלק מהרגשות שהחלו לצוף בו כלפי פיונה, אולי באמצעות העברת איזה זיכרון חמים ומאחד אליה, וכך, יתכן והיה גואל גם אותה משקר האוטופיה.
תיאור המסע הפיזי (והרגשי) המפרך של ג'ונאס בסופו של הסיפור נפרס על שני פרקים בלבד, אך הרגיש לי ארוך וממושך כפי שכנראה התכוונה לאורי (אולי גם כי קראתי באנגלית), חשתי והזדהיתי עם הקשיים, הספקות, ובעיקר עם הדחף האדיר של ג'ונאס להגן על אחיו האדם (גבריאל), באמצעות כל טיפת כוח וזיכרון שנותרה בו.
סוף הסיפור היה מבריק בעיניי (והזכיר לי משום מה את סופו של "האלכימאי"), כאשר ג'ונאס, באפיסת כוחות מוחלטת, רגע לפני כניעה, תופס את מהותו של המסע (הציפורים המצייצות, הפרחים הססגוניים, ופסגת ההר העצומה אליה הוא נישא), הוא שואב מהזיכרון שהוא יצר, מהזיכרון שלו, את הכוחות לצלוח את הר, ובאמצעות המזחלת האלמותית הממתינה לו, להוביל אותו ואת גבריאל אל עבר חיים טובים ואמיתיים יותר.
כולנו תקווה שהמסע אותו ג'ונאס צלח, לא היה רק למען עתידו שלו, ושהמוזיקה הנפלאה שהדהדה לה בפסגת ההר, לא תנעים את חייו של ג'ונאס בלבד, אלא גם תתנגן בגאוות שחרור אדירה בקהילה שהוא השאיר מאחור.
