אזהרת טריגר: פגיעות מיניות.*

אני לא יכולה שלא להתפעם מהיכולת ההזויה משהו של נפש האדם לבצע עקיפה של זיכרון מרוטש על הכביש ולהמשיך לנסוע.
לקחת זיכרון איום, לתקוע אותו בצנצנת ולשמר אותו בעומק המרתף של התת מודע.
בפשטות, זאת הדרך לשרוד. כי הנפש לא מסוגלת, לא מסוגלת להמשיך בלי פשוט... ללכת, לרוץ, לברוח. לשכוח. לשים בעבר, להמשיך הלאה,
כאילו כלום לא קרה.

ברוב המקרים השלב הזה לא מחזיק לנצח. מתישה

אז כן. אולי ציפיתי שהוא יתנצל. ואם לא יתנצל, לפחות יגיד משהו, כמו, אולי- "סליחה אור, סליחה שנעלמתי לכמעט שנה וחצי ושיקרתי לך בוואטסאפ שאני חולה למרות שידעתי שאתה לבד, ולמרות שאתה יושב עם ילדים בהפסקות, אתה עדיין לבד, ואני יודע שאתה בחיים לא היית עושה לי את זה, ואני חרא, חרא, חרא, חרא, חרא."
ואני יודע, היה מטופש מצידי לייחל למשפט כזה מתרפס. הרי, גם הוא שקוע במאבק, לא? אולי מאבק שהוא לא מבין בעצמו,

רוב הילדים בימינו לא סובלים את בית הספר בגלל הלימודים ואוהבים אותו בגלל החברה. אני שונה כנראה. אין לי בעיה עם לימודים, אני לא אוהבת את בית הספר בגלל החברה.
*

תדמיינו לב. לא צורה של לב, אלא לב פועם וחי. ותדמיינו, שבכל פעם שמישהו מקניט אותו, משפיל אותו, צוחק עליו, מגעילים אליו, הלב נסדק. מתחילים להיווצר בו סדקים, חתכים, שברים.
השברים מתאחים.

בספר הזה נתקלתי בטעות. ראיתי אותו סתם באיזו רשימה של ספרים והתקציר עניין אותי אז קניתי אותו. ואם לומר את האמת, עד שקראתי את הספר הזה בקושי הבנתי מה אנורקסיה יכולה לגרום לאנשים. לא הבנתי עד כמה חמור זה יכול להיות, עד כואב, מתסכל, מפריע ומאכזב להיות תקועה בעולם שקשה מאוד לצאת ממנו. אבל בכל זאת, אני כותבת כאן את דעתי על הספר, לא על אנורקסיה.
אז ככה: זה לא ספר כיפי בשום צורה. זה לא ספר שאפשר לקרוא מת

המחלה הזו הורגת, פשוטו כמשמעו. ובכל זאת, בניגוד למחלות קשות אחרות שהחולים בהן עושים הכול כדי להיחלץ מרוע הגזרה, הרי שלא זו בלבד שהחולים במחלה הזו לא עושים דבר וחצי דבר כדי להירפא ממנה, אלא שהם מובילים את עצמם כצאן לטבח, ועוד מוסיפים ומחייכים כל הדרך לשחיטה. זו מחלת נפש, אך האנשים שסובלים ממנה אינם מטורפים. הם שפויים לחלוטין, ובדרך כלל הם גם חכמים ונבונים, והם מודעים היטב לכך שהם מעמידים את חייהם ב

המצב שלי בכיתה ט' לא היה טוב. הרגשתי שחברות שלי עוזבות אותי, מתרחקות ממני אלפי שנות אור. הגעתי אל החופש הגדול אחרי שלא דיברתי עם חברה הכי טובה שלי כמה חודשים. לא דיברתי איתה עוד חודשיים. גם עם האחרות לא דיברתי הרבה בחופש. כאב לי, כאב לי. הייתה לי יום הולדת. חגגו לי, והרגשתי בחוץ. לא הייתי שייכת. אאוטסיידרית.
כעסתי על עצמי. שנאתי את עצמי. שנאתי את "חברות" שלי. ברחתי אל הספרים. בכיתי הרבה. יותר מד

אזהרה- הביקורת הזו אינה מיועדת לאנשים עם לב חלש ולתמימים/כאלו שרוצים להיות תמימים/ או שמעמידים שלא איבדו את התמימות. אני איבדתי את התמימות שלי כאן. מצטערת מראש, לרוב אני לא כזאת. סליחה.

היום העבירו לי סדנה בבית הספר של חברת "אל-סם". זו היתה בעצם סדרה של הרצאות. ההרצאות האלו דיברו על סמים, אלכוהול, לחץ חברתי וסיגריות.
לא מצאתי סיבה לבוא לס

"תיזהרי, כי אם לא בסוף את תגמרי כמו לנה". המשפט הזה בכל מקום, אמא אומרת, סבתא אומרת, אבא אומר. מי לא בעצם? קיבלת מתחת ל90 במבחן? את תגמרי כמו לנה. חזרת הביתה אחרי 8? את תגמרי כמו לנה. הזנחת מעט את הלימודים? הברזת מכמה שיעורים? את תגמרי כמו לנה.
אתם בטח לא מבינים על מה אני מדברת. אני מדברת על לנה. הכבשה השחורה של המשפחה. לא ממש משפחה, מכרים, אבל כמו משפחה, כולם מכירים אותה..
לנה הייתה ילדה מוכש

אזהרת טריגר: אונס והטרדה מינית





את הספר הזה קיבלתי בדואר מספר ימים אחרי כנס עולמות, אחרי אלפי הנדנודים מאור על כמה שהספר מדהים ושאני צריכה לקרוא אותו, הוא שלח לי אותו. (וגם נזכר כמה זה היה מטופש מצידו, כי הוא היה יכול פשוט להביא לי את הספר אישית בכנס)
אני סומכת על הטעם של אור רוב הזמן, אחרי ההצלחה עם הגל החמישי והערפילאים, שני ספרים נוספים שהוא לא היה מוכן לסתום את הפה לגביהם. אז לא הי