“****




הספר האחרון שסקרתי כאן שענה לשם המגושם משהו "כוכבי הכלב", נכלל בדוחק רב תחת קטגוריית "דיסטופיות", פשוט כי הוא מתרחש לכאורה בעתיד הקרוב לאחר מגיפה איומה כלשהי, אבל למעשה הוא איננו דיסטופי כלל וכלל. אין בו "חברה" ממש, אין ממשל, ואין כמעט אנשים. כמעט כולם מתו כבר, ומי שיחפש את המורכבויות המאפיינות כתיבה דיסטופית בסגנון "1984" - אולי אם כל הדיסטופיות - לא ימצא שם את מבוקשו. מצד שני, הוא עשוי למצוא במקום זאת ספר נפלא שגם אם עלילתו מתרחשת בעתיד, הוא רחוק מ"מדע בדיוני" כרחוק מזרח ממערב וכמעט בכל עמוד בו הבנתי משהו נוסף על חיי בהווה ועל המשמעות שאני מנסה להעניק להם. אפשר לומר שהסופר השתמש בבסיס הבדיוני כסוג של נקודת מוצא שמאפשרת בחינה נקיה יותר, וכן גם יוצאת דופן, של השאלה המסקרנת "מה היה קורה אילו הייתי מאבד הכול והייתי אחד הניצולים יחידים בעולם", וכן לתהיות כלליות יותר על משמעות החיים.

"המעניק", לעומתו, הוא ספר דיסטופי פאר-אקסלנס, לפי ההגדרה המילונית ממש. הנה כך, בוויקיפדיה - "ברוב היצירות הדיסטופיות, הממשל מושחת ויוצר או משמר איכות חיים ירודה עבור האנשים, לעתים תכופות תוך כדי הטעיית הציבור שהחברה היא טובה וצודקת או אפילו מושלמת. רוב היצירות הדיסטופיות מתרחשות בעתיד, אך לעתים קרובות משלבות בתוכן (באופן מודע) מגמות חברתיות קיימות מוקצנות. יצירות דיסטופיות רבות נכתבו כאזהרה או סאטירה המראה איך מגמות חברתיות נוכחיות מתפתחות עד לתוצאה המבעיתה ובכך מהוות קריאה לשנות כיוון (בהתנהגות פוליטית, התפתחות טכנולוגית ועוד). רבות מהיצירות הדיסטופיות מתארות חברות דיסטופיות היפותטיות החיות בעתיד בו תנאי החיים גרועים במיוחד כתוצאה מדיכוי, טרור או חוסר במשאבים".

בספר מתוארים החיים בקהילה עתידנית כלשהי שמנוהלת ע"י מועצה בעלת חוקים נוקשים ודרקוניים שמכסים כל תחום אפשרי בחיי היום-יום. למרות שאסור או כמעט בלתי אפשרי לחוש רגשות אמיתיים - כי כולם חייבים לצרוך כל חייהם גלולות המדכאות את רוב היצרים ומשאירים מנעד קל של תחושות של שביעות רצון, כולם מדברים על רגשותיהם באופן מגוחך ומשתף כאילו היו בתוך קבוצת תמיכה פתטית. הכול סינתטי, שרירותי, ממודר ואחיד, והחיים מתנהלים בנחת מכובסת, ללא זכרונות, באקלים ממוזג וקבוע - ובשחור לבן. כן כן, קראתם נכון. איש אינו מסוגל לראות צבעים, והקהילה כולה חיה את חייה בתוך הקופסה של הטלוויזיה הלימודית. אפור, אחיד, ללא צבעי שיער, עיניים או עור. יחי הקונפורמיזם.

כמובן שכל זה משתנה כשגיבור הספר נכנס לתמונה. כצפוי, מתעוררות בו שאלות, הוא מתחיל לראות צבעים, הוא מטיל ספק, ידה ידה ידה, כמו שקראנו באלף ספרים או ראינו באלף סרטים ואנחנו מכירים את זה ישר והפוך. קונפורמיזם - רע, אינדיווידואליזם - מצויין, ממשלה - רע, אהבה - טוב. יש חיים מעבר לקשת, הטלת ספק וכל הג'אז הזה.

אבל יסלחו לי כל אלה שהשתפכו על הספר הזה - זה פשוט לא מחזיק מים. האלגוריה לחיינו פשוט לא עובדת והיא דקה כבריסטול. העלילה חד-מימדית, פשטנית ולא מעניינת, והקונפליקטים צפויים ומובנים מאליהם. הכול רדוד, מטופש, פתטי ואינפנטילי לאללה, כאילו מי שכתב את הספר לא התפתח לגמרי מבחינה מנטלית מעבר לגיל עשר, ואני חושב שהסיבה היחידה שהספר הזה הגיע לאחרונה גם לקולנוע היא שהמפיקים יודעים שדיסטופיות זה וואחד נושא טרנדי שיביא להם הרבה דולרים שייפלו להם על הראש במינימום השקעה. בניגוד לספרים, סרט צריך להיות יפה אסתטית, והוא לא חייב להיות גדוש בערכים ובמורכבות כדי לספק את הסחורה. בדרך כלל, מספיק שהגיבורים יהיו חתיכים, ושימרדו נגד המועצה הרשעה עם קצת דם, אש ואפקטים כדי למכור כרטיסים. הנה, אפילו כתוב על הכריכה "חפשו את האמת, מצאו את החופש". עמוק. בספר זה פשוט לא מספיק. מעבר לזה - "המעניק" הוא פשוט כמה טלאים של עלילה שמקיפים חורי-ענק שאי אפשר לגשר עליהם. עולם בלי זכרונות? שרק מישהו אחד זוכר בשביל כולם? והוא מעביר את הזכרונות ל"נבחר" אחר? בנגיעה? סירייסלי? ועוד משהו - עולם שחור לבן אולי נתפס כאפקט מגניב אבל הוא פשוט לא אפשרי פיזיקלית ואופטית. בנאדם לא "מחליט" אם לראות צבעים או לא, ואפילו אם המועצה החשובה החליטה שצבעים זה לא מספיק אחיד, היא לא יכולה "לבטל צבעים". זה לא פיצ'ר באייפון. העניין הזה עיצבן אותי עד העצם, כי זו החלטה סיפורית שרירותית ושגויה, והספר הזה גדוש בכאלה.

הספר הזה כל כך גרוע, שהחלטתי שאפילו את הילדה שלי בת העשר אני לא חושף לשיט הזה. יהיו לה מספיק הזדמנויות לקרוא דברים רעים. אני לא צריך להיות אחראי לזה.


****”

“הקלות בה אנחנו משקרים


בעולם של ה-"מעניק" אין שקרים.
אין בו עוד הרבה דברים, אבל הדבר שהכי כאב לי הוא הידיעה שאסור לשקר.
זה היה כמו מראה עבורי- הקלות בה נפלט שקר, יוצא אל האוויר העולם, ואם, רק אם, תיפלט לי יום אחד האמת, אסתבך בצרות.
כי אולי אתם חושבים: "מה הבעיה לחיות בלי שקרים?"
אבל, תחשבו רגע על הסיטואציה הבאה, ואולי תחשבו אחרת:
מכר מתקשר אליכם. אתם לא חברים, רק אומרים "היי" "ביי" ו-"מה שלומך?" כשאתם עוברים אחד ליד השני.
הוא מציע לכם לבוא לשתות קפה.
ואתם, שצופים בשעמום באיזו קומדיה רומנטית ב- Yes1, מפצחים לכם פיצוחים בנחת, ומחכים שלעזאזל, שהשיחה המביכה הזאת תגמר כבר, אומרים לו את אחד מהדברים הבאים:
א. כן, בטח, בכיף, אצא עכשיו.
ב. עוד רבע שעה אהיה אצלך, להביא משהו?
ג. לא כל כך מתאים לי היום.
ד. אני נורא עייף, אולי בפעם אחרת? (למרות שאתם בכלל לא עייפים, אתם בסך הכול נמנעים משיחה מביכה עם איש שהוא כמעט זר לכם).
ה. לא, באים אלי היום חברים. (שקר)

תענו לעצמכם, בכנות, מה הייתם בוחרים.
כי כן, אני מוצא את עצמי בכל כך הרבה סיטואציות בהן אבחר ב-ד או ה'.
כי הכי קל זה פשוט להחליק איזה משפט, כי זה לא שהוא באמת יבדוק אם אתה אומר את האמת, נכון?
כי למה לך להגיד- "לא, אני לא מכיר אותך, לא בא לי"? זה סתם יפגע בו!
הכי טוב זה לספר איזה משפט מאולתר, לזרוק איזה "אולי בפעם אחרת" ולנתק את השיחה, ולהמשיך לזפזפ בין ערוצים עד הלילה.

אז כן.
אולי לחיות בלי שקר זה לא כל כך קל.
זה כמו לוותר על ארוחת צהריים כל יום.
אולי אתם אומרים לעצמכם הוא לגמרי מגזים, אבל אני לא.

***
אז חוץ משקרים, בעולם של המעניק אין צבעים.
אין רגש.
ואין חיים.

הספר עוקב אחר סיפורו של ג'ונאס, ילד שבקרוב יגיע לגיל 12, שהוא אחד הגילאים הכי חשובים בעולמו- כי זה הגיל בו מתקיים טקס ה-12.
הטקס בו יחליטו מי הוא, ובמה יעסוק כל חייו, על פי מעקב אחרי התנהגותו מיום היוולדו.
רוב האנשים נבחרים להיות "מטפלים" "מיילדות" ו- "טייסים".
אבל לא ג'ונאס.
ג'ונאס הוא המקבל.
התפקיד הכי חשוב בקהילה.
הוא מקבל את כל הזכרונות לפני בואה של הקהילה- הוא חווה לראשונה צבע, שמחה, אהבה, עצב, כאב. הוא חווה את החיים.
כי אם העבר יימחק- ההווה יהיה ריק.
וכשג'ונאס יגדל, ויהיה מקבל חדש, הוא יהפוך להיות ה- מעניק, ויעניק את כל הזיכרונות לילד החדש.


בספר "המעניק", יש כאמור הכול- רעיון גאוני, הרבה אופציות לאקשן ודיונים פילוסופיים, אך מסיבה לא ידועה, החליטה הסופרת ללכת לכיוון ספרי ילדים, והכתיבה הפכה להיות ריקה, הדמויות שטחיות, והעלילה חסרת טוויסטים.
אז כן, אהבתי את הרמיזה לחלום שבנים חווים בגילאי ההתבגרות, שבספר נותנים תרופות נגד זה, כדי שחלילה גבר לא יחווה משיכה מינית כלפי מישהי, אך זה היה פרט כל כך שולי, בין 190 העמודים שהיו, רוב הזמן, מפוספסים.

אולי הייתי קצת פחות מאוכזב מהספר אם לא הייתי צופה בסרט המצוין לפני, שהפכו אותו ליותר משחקי הרעבי שכזה, למרות שהוא די איבד את הרעיון של הספר.
אז כן, המעניק הוא ספר מומלץ.
הוא לא איזו יצירת מופת או משהו שאסור לפספס.
ממש לא.
אבל אם אתם רוצים משהו קצת ילדותי, שלא צריך להשקיע הרבה מחשבה בשביל להבין אותו- זה הספר בשבילכם.

תהנו ^^


-אור-”

“המעניק זה סיפור נורא.
נורא, אבל נהדר.

יש מקום. והמקום הזה, הוא מושלם על פי קנה מידה מקולקל.
אין ריבים, או מחלוקות, או אי שוויון, ואין בעיות כמו מחסור באוכל או מחסור במגורים, ואנשים לא נאבקים כל חייהם למצוא אדם שהם אוהבים, ואנשים לא נאבקים כל חייהם להחליט במה הם רוצים לעבוד. ומזג האוויר יציב ומושלם, וכל הפציעות הפיזיות מטופלות במשככי כאבים, ואנשים לא עצובים, או כועסים, או מובכים, או מתוסכלים, או דואגים, או מיואשים אף פעם.
אבל הם גם לא אוהבים. או שמחים או מאושרים או נלהבים או מעריצים או אמיצים או כמהים.

וזה למה זה סיפור נורא. נורא ונהדר.
כי כאן מגלים את הרגשות מחדש, הכל בא מחדש, הכאב והשמחה וההרגשה של קרן אור ושל שלג, ואומץ לב ואהבה ושירים וצבעים.

ולסיפור היה פוטנציאל ענק ולא ממומש, של סיפור נורא ונהדר, אבל משהו בו נכשל, נכשל בכתיבה כי היא הייתה כל כך חסרה, חסרה מהחתימה הייחודית של הסופרת, הכתיבה היתה ריקה. וציור בלי חתימה הוא הרבה פחות, השינוי הוא דרסטי יותר משהייתם חושבים.
לא, יותר מזה, ספר בלי חתימה, בלי הכתיבה הייחודית של הסופר, היא כמו ציור בשחור לבן. הציור מדהים, אבל הוא ריק מצבעים.

בדיוק כמו שהמקום בו ג'ונאס גדל היה ריק מצבעים. וממוזיקה.
ואתם אפילו לא הייתם מבינים את זה עד שלב מסוים, אותו שלב מסוים שבו ג'ונאס מגלה שהשינוי שראה בתפוח ביום ההוא, הזהה לשינוי שראה בשיערה של פיונה.
וזה עוד חיסרון בעולם המושלם לכאורה בו הם חיים.

בשלב מסוים, אתם מבינים שאין טעם לחיות בעולם שכזה.
כי לעזאזל, מה המטרה?
אם לא בשביל לשנוא את ימי ראשון, ולרקוד עם אחותך לצלילי "הדברים שאותי משמחים" באמצע הרחוב, ולהצטיין באנגלית ולהישרף על חוף הים בניסיון להשתזף, ולשבת על הדשא הירוק כל יופ אחרי הלימודים עם ספר וכריך, ולחבק ולסטור, ולהחמיא ולנעוץ, ולעזאזל, ולקרוא, ולקרוא ולקרוא ספרים טובים יותר וטובים פחות וגרועים, ולאהוב ולהוקיר ולהקשיב למוזיקה בכל שעה ודקה ושנייה מהחיים שלך, ולהתפעל מאומנות טובה ולעצב לוגואים וגרפיקות ולהתרגש מלוקר חדש או משמנת שום שמיר, כי אם לא בשביל זה, כי אם לא בשביל כל הדברים האלו, בשביל מה אנחנו כאן?
לעזאזל. בשביל מה אחנו כאן אם לא כדי להרגיש?
אתם יודעים מה, זו תיאורית משמעות החיים שלי, שכנראה עשרות אלפי אנשים כבר חשבו עליה לפני אבל זו כבר לא הנקודה. משמעות החיים בשבילי היא להרגיש, ולעזאזל עם מי שאומר שאין טעם.

זה ספר נורא ונהדר, ואני מקווה שתהנו מהקריאה.

פיס, איים אאוט, 23כחול.”

“אנשים לא מרוצים מהחיים שלהם.
זה נכון.
בני אדם נבראו עם היכולת להיות לא מרוצים מהחיים שלהם. "להסתכל על הכוס הריקה".
יש כאלו שמתלוננים: למה נולדתי בארץ הזו?
יש כאלו שמתלוננים על זה שהם לא מקבלים מספיק כסף, שלא התקבלו לעבודה שרצו, שחלומם להיות טייסים שהיו ילדים לא התגשם, שזה שהם אוהבים לא אוהב אותם בחזרה, שהם קיבלו גרוע במבחנים, שהם התגרשו, שאין להם הרבה חברים (אני ביניהם), שהם לא קיבלו את המתנות שרצו ליום ההולדת, שאין להם את הבגדים הכי אופנתיים, שאין את החולצה הזו בצבע האהוב עליהם ולא בצבע השנוא, שאין להם את דגם הטלפון הכי חדיש/יפה, היה להם סיוט נורא שלא עוזב אותם, שהם גרים באמצע שום מקום, שנשברה להם היד, שהאחים מעצבנים אותם... וואי יש הרבה.
ואתם יודעים, העולם שנוצר ב'מעניק' יכול לפתור את הבעיות האלה: אין שונות או מיוחדות באיזושהי צורה, אי אפשר להתגרש, אי אפשר לאהוב או להרגיש משהו אחר, אין סיוטים כי גם אין חלומות, אי אפשר לגור בשום מקום עד שמשחררים אותך (ואז מתברר שגם יש לזה צדדים), אין לכם חלומות להיות משהו שתהיה גדול כי הקהילה מחליטה בשבילך את זה, כולם מקובלים ע"י החברה, לכולם אותו לבוש וכל מגרעה אחרת שתראו.
אבל כמו תמיד, העולם הוא אינו שחור ולבן.
הבעיות האלו מחשלות אותנו.
ואולי הפתירה של הבעיות האלו יעשו רק רע.
סליחה, אין אולי. זה ברור.

לכל אחד מאיתנו יש זיכרון. זיכרון אישי, זיכרון משפחתי, זיכרון על מה למדנו/קראנו/ שמענו, זיכרון של יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, זיכרון מהדברים שמלמדים אותנו בהיסטוריה, זיכרון ממה ששמעת מחברים.
את כל הזיכרונות האלו ויותר צריך לשמור אדם אחד בעולם "המעניק"- המקבל. מקבל הזיכרונות. אם אני הייתי נבחרת כמקבלת זיכרונות הראש שלי היה הופך לאליפסת ביצה אנכית שקשה לשמור על שווי המשקל בזמן שאני אלך. אז מזל שכך לא קרה.

ג'ונס נבחר כמקבל הבא. לעומת דמויות רבות, תוקף המעמד לא "סינוו"ר אותו אלא הראה לו מחדש עד כמה הוא לא יודע כלום.
בעולם ללא רגשות, הוא מגלה אותם מחדש, והוא והמקבל הקודם (המעניק), מתכננים להעניק לתושבים האחרים בעולם הזה את הזיכרונות שהיו עצורים בהם. עכשיו כבר הם עצורים רק אצל ג'ונס.

הספר הזה ישאב אתכם, הוא יעניק לכם את כל מה שביקשתם בספר. הוא כאיב, ירגש, יקסים.
מה עוד צריך?

ועכשיו למעט הביקורות שלי:
1.הספר הזה קצר. קצר מידי. רק 183 עמודים (!!) זה קצר ממש והיא יכלה להוסיף עוד.
2.פיונה. הקשר שלה עם ג'ונס יכל להיות דבר כה יפה רק חבל שהיא לא עשתה אותו. בקטע הזה אני ממש מודה לסרט (פעם ראשונה שאני מודה לסרט שמבוסס לספר).
3.הגיל. הפתיע אותי שג'ונס רק בן 12. הוא לא בן נוער עוד. בדרך ככל כולם כותבים על נערים של ממש, מגיל חמש עשרה עד שמונה עשרה ותשע עשרה. אני לא יודעת אם אני מודה לה על היותה מקורית כאן או מצטערת. נראה לי שבגלל זה לא התפתח משהו איתו ועם פיונה בגלל גילם הצעיר יחסית לרומנים ענקיים.
4.הסוף. היה קשה להבין מה קרה. הוא הצליח או לא? משום מה, זה גרם לי להעריך את הספר עוד יותר ואת הסופרת. אי וודאות וכפל משמעות במקרה הזה זה טוב. בסרט התברר לי מה קרה וגם בספר השלישי בסדרה שכמובן, עוד לא תורגם! (קוראים לו מסנג'ר/ שליח).

את הסרט ראיתי עם חברה שלי שדי שכנעתי אותה לראות את הסרט בגלל שטיילור סוויפט שם (היא מעריצה שלה). היא לא התאכזבה וברור שגם לא אני.

גם לכותרת הספר הזה אני רואה כפל משמעות: המעניק המבוגר שמעניק לג'ונס את הזיכרונות וגם בעצם ג'ונס הוא המעניק- הוא העניק את הזיכרון מחדש לתושבי הקהילה. זה נחמד.

אבל הספר מצוין, אל תשכחו! ממליצה בחום! הביקורות שלמעלה לא משנות הרבה אז תתעלמו מהן, הן רק הערות שוליים!
עכשיו ההורים שלי חזרו מחו"ל, לאחר שבוע שהייתי לבד בבית (היה די כיף) ואני שמחה שאני יודעת שההורים שלי הם הורי הביולגיים ושהם יכולים להרגיש אהבה כלפי. בעולם של המעניק זה לא היה קורה.

אז תעניקו למעניק הזדמנות. הוא יעניק לכם יותר ממה שאתם חושבים.
אגב, הוא נכתב ב-1993, כלומר, הוא נכתב הרבה לפני משחקי הרעב אז הוא לא חיקוי. אפילו רק מהסיבה הזו חייבים לקרוא אותו.”