ספר זה הוא עוד אחד מסוגת ספרי המימוארים, הזיכרונות והביוגרפיות שפול אוסטר כתב על עצמו ספרים כגון: יומן חורף, מהיד אל הפה, דוח מן הפנים, מכונת הכתיבה שלי. המחברת האדומה מכילה קובץ סיפורים אמיתיים שקרו לפול אוסטר על פני תקופה הנפרשת בין השנים 1955 (כשפול היה בן 8) ועד סביבות שנת 2000 כשפול כבר כמעט באמצע שנות החמישים לחייו. אלו הם סיפורים קצרצרים ומלאי צירופי מקרים המתארים אירועים שגרתיים ואירועים מוזרים, שחלקם נשמעים אמינים וחלקם לא ממש חלקם מעניינים וחלקם לא. האנשים שפול בחר לספר את הסיפורים שלהם בחרו להישאר אנונימיים ופול אוסטר לא מזכיר את שמותיהם האמיתיים אלא משתמש רק בכינויים כמו ל' או ס' כדי להגן על פרטיותם. בסיפורים פול אוסטר מתאר את הנשים שהוא חלק איתן את חייו, סיפורים מילדותו, סיפורים על ידידיו וידידותיו הקרובים, כיצד הוא פגש את אשתו הנוכחית סירי הוסטוודט ועוד.

בסיפור אחד אוסטר מתאר באירוניה כיצד הוא כמעט גווע ברעב באיזו חווה בדרום צרפת ביחד עם בת זוגתו הצעירה הראשונה בה שניהם חיו בתור מתרגמים על חמישים דולר, שקיות בצל ושמן בישול. בסיפור אחר אוסטר מתאר כיצד קפא במשך יום אחד ביחד עם חבר מהקולג' בקוויבק קנדה, בסיפור אחר כיצד הוא נשלח למחנה קיץ בילדותו, בסיפור אחר אוסטר מתאר כיצד כתב את הרומן הראשון שלו וכדומה. הסיפור שאני אישית אהבתי, בו מסופר על ידידו הצרפתי של אוסטר שהוא משורר מוכשר רב-שיח שגדל בלי אבא ושכל מה שהוא ידע אודות אביו הועבר לו מידי אימו שהרבתה לגדף אותו עד שיום אחד אותו צרפתי החליט ליצור קשר עם אביו ולגלות בעצמו את מידת אמינותן של השמועות המפוקפות אודות אביו, לגלות האם האבא באמת זנח אותו או לא. השנים לימדו את אוסטר שאם יש לך עיפרון בכיס, יש סיכוי שיום אחד תרגיש פיתוי להתחיל להשתמש בו, ככה הוא נעשה להיות סופר. ספר טוב וקליל שאפשר לקרוא בשעתיים.

ארבעה סיפורים, המחולקים לסיפורים קצרים יותר, מהווים אוסף מקרי של מקריות בחייו של אוסטר. המוטיב העוסק במקריות חזק מאוד בספריו ואין זה פלא שהוא הקדיש לכך ספר קטן המורכב כולו מסיפורים אמתיים.
אוסטר יודע לספר סיפור, אבל כאן הסיפורים מפליאים בעצמם ואין צורך לקשטם יותר מעצם היותם הם. מה ניתן לומר יותר מחבר טוב, הבא לבקר ממרחקים, ובכל פעם שבא לבקר והם נסעו לאנשהו לקנות משהו, בכל פעם היה תקר בגלגל?
הספר חביב, חובבי אוסטר לבטח יהנו ממנו ואני חובב אוסטר משובע, אם כי הספר נטול כל ערך ספרותי.
אני לא מניח את הבחירה בידכם אם לקרוא את הספר או לא. ממילא ממתי אתם בוחרים ספרים? הספרים בוחרים אתכם.

צרוף מקרים הוביל אותי לקרוא את הספר הפיצפון הזה. הספר שאני בדיוק קורא נעלם באופן מסתורי... קורה. הבת הקטנה רצתה להשאר לארוחת ערב אצל חברה, נאלצתי לחכות טיפה. במקרה על המדף בכניסה היה מונח הספר, במקרה האבא של אותה חברה סיים לקרוא... תכלס כל המתאור מעלה לא ממש מקריות מרשימה. למעט העובדה שכשרצית להוציא את המחשב מהתיק כדי לכתוב שורות אלה, ראית את "מובי דיק" שוכב שם ומחייך אלי בפה מלא שיניים. נשבע שבדקתי בתיק של העבודה, והוא לא היה שם, בדקתי אפילו פעמיים, ומובי דיק איך לומר זה לא ספרון פצפון שניתן לפספס בקלות.... כאילו ספר צרופי המקרים הזה ארגן לי צרופי מקרים שיאפשרו לי לקרוא בו. וקראתי.
בהתחלה נחרתי לעצמי בבוז מסויים, כולנו יודעים (אלה מאתנו הבקיאים בספריו של אוסטר) כמה משמעות פול אוסטר מיחס לצרופי מקרים, ואיך הוא נהנה להשתעשע בהם ולהצביע עליהם (ולא רק בספר מוזיקת המקרה). השחזתי את סכין המבקרים שלי, ונסחתי לי בראש את אכזבתי, כדי לחלוק אותה אתכם בבוא הזמן. הסיפורים קטנים פצפונים, כאלה שיכלו לקרוא לכל אחד מאתנו, אז למה זה צריך לעניין אותי? סתם כי הם קרו למר פול אוסטר? give me a break. אבל מה לעשות שפול אוסטר יודע לעשות.
הספר פצפון, הסיפורים ברובם מינורים, חלקם אפילו לא באמת קרו למספר אלה לחבר/חברה... ובכל זאת הספר מהנה בדרכו המסתורית, תחושת הקרבה שמר אוסטר יודע לתת לקרואיו מיצרת אנטימיות נעימה. עכשיו חזרה לאחאב וטרופו.

מומלץ לחובבי אוסטר וגם כאלה שאינם.

במחברת אחת (אדומה), פשוטה למראה, מתגלגלים על הלשון סיפורי חיים שמרגישים אמִתיים (ממש כמו שמוצהר על הכריכה), בהם מתאר פול אוסטר את צרופי המקרים של חייו. חלקם, גדולים עד לא מובנים ואחרים, מרגישים לא יותר מטעות סטטיסטית (הסתברותית אולי?), לא ברורה, שאין באמת צורך להתעכב עליה.
אבל בכולם, ללא יוצא מן הכלל, מופיע אותו רכיב מיסטי, יחודי, שכאילו לא מתאים לכותב ובכל זאת, אין מתאים ממנו לאוסטר ביצירתו.

זו לא אני (בחיי)
חשוב להבין שמעולם לא נמנתי עם חובביו של אוסטר ודווקא כאן, ביצירה שטוחה, כמעט סתמית למראה וקריאה, משהו ממנו תפס אותי, משך באוזן והכניס תחת מטרייתו הספרותית.
כי לפעמים ככה זה, המקריות שולטת בכל ופשוט אין לזה הסבר (ממש כמו שאוסטר מנסה לתאר).

זה קצר בינינו
מדובר בספר קצר, על גבול הספרון, שאפילו נובלה לא ניתן לקרוא לוֹ ולוּ בשל העובדה שעלילתו הלא סדורה, בנוייה קרעים, קרעים של סיפורים אנקדוטליים.
סביר להניח שהוא קצר, פשוט כי כמה כבר אפשר 'לגרד' סיפורי מקריות בחיים?
ובכל זאת, למרות עמודיו הקצרים וסיפוריו ה(כביכול) לא מחייבים, מצאתי את עצמי מחכה לחזור אל בין הדפים.


'המחברת האדומה', הוא ספר חמוד, קטן, עשוי טוב, לא יומרני ובנקודות מסויימות אפילו מקסים.

ישנם צירופי מקרים רבים בעולם , חלקם עצומים ומשפיעים וחלקם פחות , ניוטון הבין את כוח הכבידה דרך תפוח אשר נפל על ראשו במקרה , לואי פסטר גילה את החיסון בעקבות שימוש בתרנגולת "משומשת" במקום בתרנגולת בריאה לחלוטין כי דווקא בזמן זה , איזהו ביש מזל , זו התרנגולת שנשארה לאיכר , פלמינג גילה את האנטיביוטיקה הראשונה במקרה דרך אחת ממבחנותיו שהכילה עובש .
ניכר כי פול אוסטר יודע את ההרגשה טוב מאוד ואולי אף טוב מדי ,
ספר זה [ שהוא הראשון של סופר זה אשר אני קוראת ] מתאר אירועים מחייו של הסופר וחיי קרוביו , מרבית הסיפורים מעלים חיוך על השפתיים וחלקם בתום הקריאה הדבר אשר זינק למוחי היה שזו מקריות מצערת ביותר וחבל שכך.
הסיפורים מאוד קצרים אך למרות עובדה זו הדבר לא מהווה מכשול ואינו פוגם באיכות כתיבתו הנהדרת של הסופר , כתיבתו קולחת , נעימה לעין , רהוטה וקלילה .
אני מאוד ממליצה על הספר , בהערכה גסה , קריאת הספר אינה עורכת זמן רב, ככל הנראה שעה והוא בהחלט ספר אשר שווה זאת .
ועוד דבר לסיום שמתאים לרוח הספר ,
אני בעצמי הכרתי ספר זה ברגע של מקריות מפתיעה ואין בי חרטה .

סיפורים קצרים מאז ומתמיד דיברו אלי פחות . משאיר תחושה של נגמר לפני שהתחיל .
פה ושם מבליח לו אוסף סיפורים שמעלה קצת את קרנם של הסיפורים הקצרים אצלי.

ובכן, פול אוסטר, ספר קטן ואסתטי ואדום, נייר משובח - הייתי חייבת לקנות ..
וגם למי יש סיכוי רב יותר להעיף את הסיפורים הקצרים למחוזות חדשים ? :)

בלאזק השאיר בי חותם חזק עם ונדטה . גם פול אוסטר יכול להצליח במשימה, חשבתי לעצמי .
גם הנושא של הספר, שרשרת אנקדוטות מחייו של פול אוסטר, צירופי מקרים והשפעתם המכרעת על חיינו , הוא משהו שאיך לאמר - מתחברת אליו מאוד :) .

אז כן! יש בספר הזה כמה סיפורים שישארו, שנחקקו. רוב הסיפורים מעלים חיוך , כזה או אחר . נו טוב, בסדר., נחמד.
אבל יש כמה עוצמתיים , מלחלחי עיניים , מייבשי גרון, מצמיתים , מעוררי השתאות או שילוב של כל הנל . אלה שממשיכים איתנו ..

אולי עבור קורא אחר אלה יהיו סיפורים שונים מהסיפורים שאני לקחתי מהספר ,
עדיין, נראה לי שקוראים רבים ימצאו בספר משהו שמדבר אל ליבם .

מפרסמת את הביקורת באנגלית ועמכם הסליחה (הסיבה: דירגתי את הספר באתר Goodreads ומפה לשם התגלגלתי לכתוב את הביקורת ויצא שזה קרה באנגלית אז זרמתי עם זה). כך או כך, הנה היא גם פה:

I'll begin from the bottom line: in my opinion, you can't really go wrong with an Auster book - he's truly a master of writing, which is something that can be attributed to a very few novelists these days (among them you can also find Stephen King). Of course, some may not like their prose but one can not argue with their tremendous success and part of it must be associated with their outstanding style and simply way of telling a story well.

"The red notebook" is actually a collection of snippets from Auster's autobiography and since he has written at least 3 of those in different formats ("The invention of solitude", "Hand to mouth" and "Winter journal"), not to mention his other novels that combine some biographical facts, then all in all - some of the stories like "Why write?" are known already to the reader.
Having said that, as mentioned in this review's opening - it's Auster which means it's always written well and no matter how familiar the story is, he still manages to shed a light on an unfamiliar aspect of it.
Besides "Why write?", the other stories were unfamiliar for me and all of them had the beloved "Austeric" combination of coincidence, faith, uncertainty and "undetermined truth". It's the kind of stories you can imagine Auster telling around the dinner table sitting among friends, the kind of stories that will draw the attention of any circle of people. These real life stories also demonstrate the core of Auster's literature - in a way, they complete the fiction, which in itself is embedded in some sort of a limbo between truth and false, real and what may seem almost too far-fetched. But since we're talking here about Auster and the reader is already well familiar with his idiosyncratic themes (the name Auster is synonymous to coincidence like Kafka is synonymous to arbitrariness), it seems to me that this (very) short book, besides being an enjoyable one sit read, helps to stretch out even more of the already very stretched boards of the possible and what seems to us sometimes unlikable and even impossible plots in Auster's fiction.
More so, it makes you wonder how much of his supposedly fictional plots are actually based on true events like those in "The red notebook" - although eventually it doesn't really matter what's true and what isn't except for natural curiosity & some healthy gossip ;) Auster's prose, whether it's fictional or not, embraces it all and with that leaves you without any certainty to hold on to, which can be quit scary at first but mostly liberating (not to mention enjoyable).In this sense he reminds me of Gabriel Garcia Marquez - but that's for another time or review.

ספר בהחלט נחמד מאוד מתאר כמה סיפורי "צחוק הגורל" נחמד בפשטות שלו.

קריא, חביב. אפשר לקרוא כדי להעביר את הזמן.