• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
נערה עם קעקוע דרקון

נערה עם קעקוע דרקון

מאת סטיג לרסון

הביקורת של אספנית כפייתית

תמונה של אספנית כפייתית
דירוגדירוג
נערה עם קעקוע דרקון

נערה עם קעקוע דרקון

מאת סטיג לרסון

הביקורת של אספנית כפייתית

דירוגדירוג
תמונה של אספנית כפייתית
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2009
סדרה:מילניום #1
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
Lisa of the woods
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

כל סדרת הספרים הזו פשוט נפלאה. אישית, מבחינת העלילה, אני מעדיפה את שני הספרים האחרים (שיותר קשורים ביניהם), אבל מן הסתם הספר הראשון הכרחי לעלילה ולהכרת הדמויות וגם הוא מצוין. לוקח קצת זמן להיכנס אליו, ההתחלה שלו קצת קשה בעיניי, אבל ברגע שנכנסים - אין דרך החוצה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקרת

תמונה של אספנית כפייתית

אספנית כפייתית

ותיקה
חברה מזה 12 שנים
90 ביקורות•383 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של אספנית כפייתית
אספנית כפייתית
ותיקה
חברה באתר מזה 12 שנים
ביקורות90
לייקים שקיבלה383
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת49מתח ריגול והרפתקאות19ספרות מקורית10

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של אספנית כפייתית

קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

לרוב, אני לא מתחברת לפנטזיה. לעיתים רחוקות בלבד זה באמת מצליח לתפוס אותי ולגרום לי להתעניין. וקפקא על החוף הוא קצת ספר פנטסטי.
הוא מספר על קפקא, ילד בן 15 שבורח מהבית ומגיע לספריה פרטית בקצה השני של יפן ומשתקע שם. הוא מנסה להפוך לבן ה-15 הכי חזק בעולם, וגם לברוח מהנבואה/קללה שהטיל עליו אביו: קפקא יהרוג את אביו וישכב עם אמו ואחותו. הבעיה היא שאמו של קפקא עזבה את הבית כשקפקא היה בן 4, ולקחה את אחותו איתה, כך שלקפקא אין מושג איך הן נראות וכל אישה יכולה להיות אמו או אחותו.
הספר מספר גם על נאקאטה, זקן פגוע ראש שיכול לדבר עם חתולים אבל לא יודע לקרוא ולכתוב ולרוב לא ממש מבין את העולם סביבו. נאקאטה בורח מטוקיו גם הוא, מסיבותיו שלו, ויוצא לחפש אחר משהו שהוא לא יודע מהו. כשהוא יגיע לשם, הוא ידע שזה המקום.
הסיפורים משתלבים יחדיו אבל גם לא ממש משתלבים. אין איזושהי נקודת השתלבות ברורה, אלא הם די מקבילים אחד לשני, עד שבשלב מסוים הם מתקרבים.
בסוף הספר אתה בעיקר נשאר עם שאלות - האם התאוריה שקפקא העלה בספר נכונה? האם קפקא ונאקאטה הם אותו בן אדם? ובכלל, מה קורה פה?
למרות שרוב הספר מתבסס על דברים מיסטיים, ואפילו בלי איזשהו ביסוס מד"בי אמיתי, אלא מתייחס אליהם כאל פשוט קיימים ואל כחלק מהעולם הרגיל (וזה הכי שנוא עליי), עדיין לא הצלחתי להניח את הספר מהידיים. זה הספר הראשון של מורקמי שאני קוראת ונהניתי. רציתי לדעת מה עולה בגורלו של נאקאטה - מה הוא מחפש, האם הוא ימצא את זה, ואיך הסיפור שלו ישתלב עם של קפקא. רציתי לדעת אם קפקא צדק.
לא קיבלתי את כל (אפילו לא את רוב) התשובות לשאלות שהיו לי במהלך הספר, אבל אולי לפעמים לא צריך לדעת הכל.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
הוא חזר

הוא חזר

טימור ורמש

אוף. כשהספר יצא רציתי ישר לקרוא אותו. קניתי והוא ישב לי על המדף תקופה די ארוכה (שנה אם להיות מדויקת, ואם לדייק עוד יותר - זו לא תקופה כל כך ארוכה אצלי). וכל כך התאכזבתי. באמת, איזה שעמום.
כן, הרעיון נחמד ומעניין - היטלר חוזר לחיים? איך? למה? מה עושים איתו? אבל הביצוע הרבה פחות.
היטלר חוזר לשנת 2011. בהתחלה הוא לא מבין מה קרה לברלין שהוא מכיר ולמה הכל נראה כל כך טוב. עד פה הסיפור אמין (עד כמה שחזרה לחיים יכולה להיות אמינה). אבל רבאק, באיזשהו שלב, כשהוא מתוודע לאינטרנט ולטלפון הנייד ולגוגל - הוא לא חושב לעשות על עצמו חיפוש ולראות מה עלה בגורלו?
וכשהוא מתעקש לא להבין שכולם סביבו בטוחים שהוא קומיקאי מסור במיוחד - הוא לא תוהה למה?
ולמה הוא לא מנסה לדבר עם אף אחד ולנסות להבין מה קרה לו?

ריבוי החורים בעלילה מנע ממני לצחוק בצחוק כל כך גדול כמו שהכריכה הבטיחה. נכון נכון, סיפור לא אמין מראש, אבל לא צריך לזלזל כל כך בקוראים ולצפות שהכתיבה לבדה על טאבו תעשה את העבודה.
תחסכו מעצמכם

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
סטונר

סטונר

ג'ון ויליאמס

אני נמצאת כרגע בתקופה קצת מבלבלת. תוהה מה יהיה איתי בהמשך חיי. אמנם רק בת 23, אבל זה כבר הזמן להחליט החלטות חשובות. ולכן הספר הזה היה בשבילי כמו מכה בבטן.
סטונר, אתם כבר בטח יודעים, מספר על וויליאם סטונר, נער חווה שהולך ללמוד חקלאות באוניברסיטה, אבל במסגרת קורס חובה בספרות אנגלית, מתאהב דווקא במקצוע הזה. הוא מחליף חוג, מסיים את לימודיו והופך למרצה. מלבד זה, הוא מתחתן עם אדית', אישה משוגעת לכל הפחות, או למחמירים מבינינו - פשוט רעה. באוניברסיטה, הוא מנסה לעמוד על שלו ולא לתת לדוקטורנט עצלן ושקרן להמשיך בעבודתו, אבל נכנס למלחמת אגו עם ראש המחלקה, שמתעמר בו במשך יותר מ20 שנה על כך. יש לו גם בת, גרייס, שהוא היחיד שמטפל בה בשנות חייה הראשונות, אבל בשנות ההתגברות שלה אדית' מרחיקה אותה ממנו ומכולם.
הבעיה עם סטונר היא שהוא פסיבי. הוא לא לוקח יותר מדי אחריות על החיים שלו ולא עומד על שלו מול הסובבים אותו. הוא לא עוזב את אדית' (או אפילו לא מנסה לנער אותה), אלא פשוט משלים עם הנישואים חסרי האהבה ביניהם. הוא לא מתעמת עם לומקס, ראש המחלקה, על כך שהוא מתנקם בו בעזרת מערכת השעות שלו במשך שנים. הוא אפילו לא מתעמת עם עצמו, אלא מקבל את החיים כמו שהם.
אולי בגלל זה סטונר שואל את עצמו בסוף הספר כמה וכמה פעמים "למה ציפית?"
אולי הוא לא ציפה לדבר. אולי הוא לא ציפה מלכתחילה לאיזשהו יחס. אולי הוא מלכתחילה לא ראה את עצמו כשווה מספיק.
--
לאורך כל הספר ליוותה אותי תחושה רעה. כמו כשיודעים שמשהו רע עומד לקרות. היא לא הרפתה, ואתמול, כשסיימתי את הספר, בכיתי. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבכיתי ממש בזמן קריאת ספר, אבל אתמול לא יכולתי לעצור את הדמעות. בסופו של דבר, סטונר הוא אדם טוב, שפשוט אף אחד לא עומד לצידו ואף אחד לא נלחם למענו, וסיפור חייו הוא לא פחות מטראגי בעיניי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

כמו שכתבתי כאן בעבר, אני נוטה להיזהר מספרים שהם קונצנזוס. אם יש משהו שכולם אהבו, אני אתייחס אליו בחשדנות. אפילו אם יש סרט שכולם ראו, כנראה ייקח לי כמה שנים טובות לראות אותו.
בנוסף לכך, אני נזהרת ממלכודות בכי כמו מאש. בכל פעם שאני נתקלת במסחטת דמעות, אני מתמלאת ציניות. ב"שומרת אחותי", כשכולם בכו, אני צחקתי.
ועם זאת, הרגשתי שמזמן לא קראתי ספר טוב, שממש נהניתי ממנו ונכנסתי אליו, אז בחרתי את "ללכת בדרכך". וכמה שאני נזהרת מקונצנזוס וממסחטות דמעות, גם אני נפלתי.
התחלתי את הספר בראשון בצהריים וסיימתי אותו הבוקר - פשוט לא יכולתי להניח אותו מהיד. כן, גם אם הוא קלישאתי, גם אם הוא מוגזם, גם אם הוא לא אמין, הוא פשוט יפה ומרגש, ואם לא הייתי מסיימת לקרוא אותו בעודי על כלי תחבורה ציבורית, הייתי מייבבת ומתייפחת.

מיותר לציין שאתמול הזמנתי גם את ספר ההמשך, נכון?

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
המלכה היחפה

המלכה היחפה

אילדפונסו פלקונס

אני מאוד אוהבת רומנים היסטוריים, רצוי כאלה שמתרחשים באירופה באלף השני. מאוד אהבתי גם את "הקתדרלה ליד הים" של פלקונס, לכן לקחתי גם את הספר הזה, על אף שהעלילה בכריכה האחורית לא נשמעה לי מי יודע מה מפתה - הקשר בין משפחת צוענים לבין שפחה לשעבר במאה ה-18.
אני מודה שאין לי יותר מדי מה להגיד על הספר הזה. לקח לי זמן להיכנס לעלילה (אבל גם לקח לי זמן להתחיל לאהוב את "הקתדרלה", לכן לא נבהלתי) ובסופו של דבר היא לא הייתה מרגשת במיוחד.
זה ספר שבסה"כ עושה את העבודה - נחמד לקרוא אותו, הוא מעביר את הזמן, הדמויות מעניינות, אבל הוא לא יישאר איתך אחרי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
פלאפל אוסלו

פלאפל אוסלו

אמיר בן-דוד

בסך הכל אני מחבבת פלאפל. זו לא תהיה הבחירה הראשונה שלי כשאני רעבה, ככל הנראה אעדיף אוכל איטלקי או אסייאתי, אבל מדי פעם, גם פלאפל זו אופציה ממש נחמדה.
גם "פלאפל אוסלו" לא הייתה הבחירה הראשונה שלי. למעשה, הספר שכב למעלה משנתיים על המדף עד שהואלתי בטובי להגיע אליו. אבל כמו שהמאכל יכול להיות מרענן, כך היה גם הספר.
"פלאפל אוסלו" מספר על פרוספר לנון לומברוזו. פרוספר על שם סבו מצד אמו, ולנון על שם ה-לנון, כי הוא נולד ב9 בדצמבר 1980 - היום שבו נרצחה החיפושית האהובה, לפי שעון ישראל. אביו של לנון מאמין שנשמתו של ה-לנון התגלגלגלה אל גופו של בנו, ולכן קורא לו כך.
הפלאפל הוא בדם של משפחת לומברוזו. לאביו, אלבר, יש דוכן פלאפל פופולרי מאוד בטבריה והוא כבר דור רביעי בתחום. לכן, אך טבעי שגם לנון יתגלגל לעסק, אבל להפתעת כולם הוא מגיע לשם רק בנורווגיה, אליה עבר עם אהובתו הנורווגית. באוסלו הוא פותח דוכן פלאפל, עליו הוא מציב שלט שמכריז: "המאכל הלאומי המופלא של ישראל", אבל כמו כל דבר שקשור בישראל, יש מי שלא אוהב את התיאור הזה ועולה השאלה - האם ניתן לקרוא לפלאפל המאכל הלאומי של ישראל? האם זה עוד משהו שנכבש מהערבים (כדבריהם בספר)? כמובן שהפרשה מקבלת תשומת לב בינלאומית, ובארץ מתחילה גם "אינתיפאדת הפלאפל", במסגרתה מיידים פלסטינים כדורי פלאפל על שוטרים.
למעשה, הספר מתחיל בסוף - על העמוד הראשון אנחנו כבר יודעים איך הכל נגמר, ורוב ה"עניין" עליו מסופר בכריכה האחורית מגיע ממש בעמודים האחרונים, אבל בעיניי ידיעת הסוף לא פוגמת בחווית הקריאה כלל, אלא רק מגבירה את העניין, את הרצון לדעת איך דברים התגלגלו כך. "פלאפל אוסלו" הוא ספר מעולה, מעניין, שנון וזורם.
אולי אלך לקנות פלאפל, פתאום בא לי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
מדונה על הירח

מדונה על הירח

רולף באוארדיק

״אפקט הפרפר״ הוא מונח שמתאר מצב בו שינוי קטן וזניח למראה בתנאים ההתחלתיים מביא לשינויים גדולים לאורך זמן.
ב״מדונה על הירח״ אפקט הפרפר הוא כיבוי נר התמיד בכנסייה של באיה-לונה: ׳״בכפר הזה כולם משוגעים, וגם אתה כמוהם,״ ככה אמר לי פריץ הופמן רגע לפני שכיבה את נר התמיד בכנסייה. ״מה זה כבר משנה אם בכפר המת הזה דולק או לא דולק נר קטן?״ בשביל פריץ זה לא שינה דבר, אבל את חיי חילק אותו נר לתקופה שלפני כיבויו ולזו שאחריו.׳ (עמ׳ 255)
--
באיה-לונה הוא כפר קטן בטרנסמונטניה, מדינה קטנה ודמיונית שמזכירה למדי את רומניה. המספר הוא פאבל בוטב, נער צעיר, שלומד בבית הספר עם כל ילדי הכפר באותה כיתה, אצל המורה ברבולסקו, אלכוהוליסטית, שלאחר שהיא מבקשת מפאבל לתלות את תמונותו של מזכיר המפלגה החדש על הקיר, היא מצווה עליו גם להרוג אותו ולשלוח אותו לגיהנום. זמן קצר לאחר מכן, היא נעלמת.
פאבל הוא גם נכדו של איליה, שיחד עם חברו דימיטרו הצועני, מחפש את מריה הקדושה על הירח ומנסה לעצור את תוכנית החלל הסובייטית.
בנוסף לכל אלה, יש גם כומר שנרצח, שחיתות שלטונית, אהבה לא אפשרית ומצפון שלא מניח.
--
הספר הזה נהדר. באמת. אני לא יודעת איך כל כך מעט אנשים קראו אותו. הכתיבה נפלאה, מצחיקה ומעציבה בו זמנית, ובעיקר לא מרפה.
הספר מראה שלא פעם הדברים הם אינם כפי שהם נראים, שאי אפשר לדעת מה עומד מאחורי החזות של האדם ושכשמיהו שרוצה להאמין במשהו, הוא ימצא את כל הראיות להוכחת צדקתו. גם אם זה אומר להאמין שמרילין מונרו היא מריה הבתולה.
לכו, דלגו, קפצו ורוצו לקרוא.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
הרוצח שחלם על מקום בגן עדן

הרוצח שחלם על מקום בגן עדן

יונס יונסון

לפני כחצי שנה הייתי בחו"ל כלשהו. לקחתי איתי ספר של הנס פאלאדה וסיימתי לקרוא אותו כבר בטיסה הלוך. לכן לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לחנות ספרים ולקנות ספר חדש. האמת, שעם המחירים שהיו שם לספרים, הרגשתי שזה פשע לקנות פחות מארבעה.
וכך יצא מצב שגיליתי שליונס יונסון יש ספר חדש, שעוד לא תורגם לעברית. אני יודעת שרבים פה לא אוהבים את ספריו של יונסון, אך מכיוון שאני כן אהבתי מאוד את ספריו הקודמים לא היססתי וישר קניתי גם את הספר החדש, אבל לצערי התאכזבתי.
לפעמים כן צריך להחליף סוס מנצח, כי גם הוא מתעייף. מה שעבד בשני הספרים הקודמים לא עבד כאן הפעם. כבר קשה לי לשים על זה את האצבע, כי זה היה יחסית מזמן, אבל אני זוכרת שדי השתעממתי מהעלילה והכתיבה לא כל כך הצחיקה וריגשה אותי, וזה חבל.
יכול להיות שמישהו שלא קרא את הזקן ואת האנלאפביתית (או קרא רק אחד מהם) כן יהנה מ"הרוצח", אבל אני אישית התאכזבתי.
אחכה לספר הבא ואקווה שיהיה טוב יותר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
הצופן האלכסנדרוני

הצופן האלכסנדרוני

ויל אדמס

אני אוהבת ספרי מתח ואני אוהבת היסטוריה. אלה שני דברים שאך טבעי שיתחברו יחד.
אבל אני לא אוהבת ספרים שמנסים להיות "צופן דה וינצ'י". זה משעמם, זה מיותר ואף אחד לא נופל בזה.
"הצופן האלכסנדרוני" מספר על ארכיאולוג שבורח מכולם תוך כדי שארכיאולוגים עמיתים מגלים תגלית גדולה על אלכסנדר מוקדון. כמובן שעד הסוף אנחנו לא יודעים ממה הוא ברח, כמובן שיש ארכיאולוגית בסיפור, שלא יודעת את כל האמת וכמובן שיש את הbad guys. אבל שום דבר מזה לא עובד.
הכתיבה לא מעניינת ומשאירה אותך במתח והכל קורה בצורה פשוטה מדי.
אני חושבת שלכתוב ספר ולהכניס לתוכו המון מידע במעט מאוד מילים זה ככל הנראה כישרון, אבל כאמור, לדן בראון יש אותו ולרבים אחרים אין.
זה כבר קרה לי בעבר, עם "אחוות התכריך הקדוש", ספר נוסף שמנסה להיות צופן דה וינצ'י אבל נכשל חרוצות. שנאתי כל שנייה ממנו אז, ולכן נטשתי את הספר הזה בעמוד 170. אני עובדת על העניין הזה של לא לבזבז את הזמן שלי על ספרים שלא שווים אותו.
המחשבה שהייתה לי כשהגעתי לעמוד 169 הייתה: "האם כשאסיים את הספר, אזכור בעוד שנה על מה הוא היה?"
התשובה הייתה לא.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית

ביקורות נוספות על "נערה עם קעקוע דרקון"

נערה עם קעקוע דרקון

נערה עם קעקוע דרקון

סטיג לרסון

ספר שנקרא ע"י המונים וסוקר בהתאם. הנה נקודת המבט שלי לספר בן 512 עמודים שנקרא מהר. סיפור המסגרת מובא לפניכם משום שבלעדיו הבלבול גדול ולאחר מכן תבינו כמה הסיפור יחסית פשוט, אפילו פשטני. הספר הוא ספר מתח ולבטח לא אגלה לכם הכל.
מיכאל בלומקוויסט הוא אחד משני בעלי העיתון מילניום, עיתון המרבה בתחקירים. בשל תחקיר אחד על אימפריית ונרסטרום, תחקיר לא מוצלח במיוחד, בלומקוויסט נתבע על הוצאת דיבה, נאלץ לשלם 300,000 קרונות ולהכנס לכלא לשלושה חודשים. אאוץ'.
בינתיים פונה אליו עורך דינו של אחד הנריק ונגר, הבעלים (אחד מהם) של אימפריית ונגר ובפיו הצעה מפתה ומוזרה: בלומקוויסט יגיע לצפון שבדיה, יקבל תשלום שמן, מגורים וכל הוצאה אחרת תשולם אף היא. עליו רק לכתוב את הביוגרפיה של הנריק ונגר ועל הדרך לגלות מה קרה עם האחיינית הריאט, שנעלמה ב-1966. ביום בו נעלמה התרחשה מהומה סמוך לביתה באי, שהגשר אליו נחסם בתאונה. בסוף הדרך גם יקבל מיכאל מידע על ונרסטרום, יוכל לשוב ולכתוב עליו ולצאת איכשהו מתביעת הדיבה המקורית, להציל את העיתון שלו מילניום וממילא את כבודו המקצועי.
ומה עם הנערה עם קעקוע הדרקון? או, טוב ששאלתם. ליסבת סלאנדר היא נערה(?) כבת 24, אחת שהיו רואים בה פריקית, אאוטסיידרית וכך הלאה. ומה היא באמת? בדיוק כזו, אבל גם האקרית ששום מחשב לא עומד בפניה והיא גם תחקירנית בחסד, שעורך דינו של המיליארדר הנריק ונגר שואל אותה לזמן בלתי מוגבל כתחקירנית שתסייע לבלומקוויסט מהמעסיק שלה, אחד בעל חברת אבטחה.
משפחת ונגר ידועה כמשפחה מסוכסכת ומרושעת. חוץ משניים, שרשעותם מובלטת, לא ברור במה האחרים, לעשרותיהם, אשמים וזו חולשה בולטת בספר. אבל זה פרט עסיסי, לפחות אחד מהשניים ייגע אישית חונקת, תרתי משמע, במיכאל. ומכאן לקיצור סיפור ארוך ומפותל, ליסבת תיכנס לתמונה, אהדתה לרשויות תתגלה כאפסית, רצונה לסייע למיכאל בלומקוויסט אינסופי וכולם יצאו מזה... תקראו לבד. מיכאל הניח את האגו בצד כשליסבת חדרה אפילו לחשבונו הפרטי שלו ושמח כשסייעה לו לפענח את כל נבכי אימפריית ונרסטרום.
והריאט, שהנריק ונגר בן ה-82 עדיין עם הדיבוק לדעת מה עלה בגורלה? כמאה עמודים לקראת הסוף מתגלים אחד אחר השני כל הסודות, כל הנפתולים והכל בא על מקומו בשלום.
אז כן, בספר מתח לא צריך לצפות לאמינות מתקבלת על הדעת ואכן אין כזו במיוחד. נערה על קעקוע דרקון היא גימיק כמו כזו עם פלולה על הטוסיק. יש המהללים את הכתיבה הצפונית של דנמרק-שבדיה-נורווגיה. למה אתם בדיוק מצפים ממדינות חשוכות וקפואות שכאלה, לסחוג, קארי וחריימה חורך חיך?
לסרט לקחו לפחות שני תותחים כבדים, רובין רייט הנפלאה ואחד דניאל קרייג, 007 בשבילכם. ועוד לידיעתכם, הספר הזה הוא הראשון מטרילוגיה, הממשיכה לעניינים יותר אפלים, יותר בינלאומיים וגורליים. ככה שמעתי וזה רק לכאורה מעצים את הראשון, שאינו מסוגה עילית כלשהי, אבל קריא מאוד, כתוב בפרקים קצרים ונעכלים היטב, קצבי וכרגיל נטול כל רגש, ככל ספר מתח ראוי לשמו. זה לא ספר טיסה, אחד המטיסים מהיד בשאט נפש, משום היותו כבד ובשעת מעופו מישהו עלול להפגע אנושות. לידיעתכם.

לפני שנתיים•
★★★★★
•מורי
נערה עם קעקוע דרקון

נערה עם קעקוע דרקון

סטיג לרסון

יש בזבוז זמן ויש בזבוז זמן. לחכות חצי שעה בתור בבנק - זה בזבוז זמן, אבל בסופו של דבר מגיעים לסופו ומבצעים את הפעולה שרצית. ואם בדרך פוגשים איזה מכר או שניים, מה טוב.
לקרוא ספר תפל בן 500 עמודים - זה בזבוז זמן, אבל אם כבר טרחת והגעת לסוף הספר, תצפה שיקרה משהו נחמד בסוף שיפצה על כך (רמז: זה לא קורה).

הספר כל-כך טיפשי, מרושל ומגוחך בכל-כך הרבה תחומים (פירוט מיד), שהתעלומה שבאמת באמת סקרנה אותי היא לא מי רצח את הריאט ונגר (כנראה שהיא תופיע בסוף בתחפושת, דה) או למה ונסטורם הוא פושע (למי לעזאזל אכפת) אלא למה הספר הפך לכזה רב-מכר, משום שכמעט אף אחד ממאפייניו של רב-מכר טיפוסי לא קיים אצלו (המאפיינים הם, לדעתי: קצר יחסית, קל לקריאה, פונה לחתך אוכלוסייה גדול, סופר ידוע\כותב על מישהו ידוע. המאפיינים שכן קיימים הם עטיפה יפה ושיווק אגרסיבי).

ועכשיו לסיבות (יתכן ויופיעו ספויילרים).

1. הוא חופר. וכאשר מדובר בספר מתח, זה בלתי נסלח. את ההקדמה ההכרחית לספר בלשי, בה אגאתה כריסטי מציגה בשלווה את הכפר והדמויות ומפזרת פה-ושם פרטים קטנים חיוניים לעלילה ופרטים לא חיוניים כדי לבלבל (הקדמה הנמשכת בד"כ פרק אחד בספר - כ-10 עמודים) מורח סטיג לרסון על פני כ-200 עמודים, לפני שהסיבה לתעלומה בכלל מופיעה. 200 עמודים הם לא הקדמה לספר, הם סוף הספר.
ולא, שום מקדם עלילה חיוני לא קורה בזמן הזה. אנחנו מתוודעים לחייהם האפרוריים של הדמויות ולסדר היום שלהן - באיזה רחוב הן מטיילות, איזה כריך בדיוק הן אוכלות, כמה פעמים הן שותות קפה (המילה "פרקולטור" מופיעה מספר פעמים בלתי הגיוני בספר הזה), איזה ספר הן קוראות וכן הלאה וכן הלאה. עמודים שלמים מבוזבזים על "הוא הלך לרחוב זה וזה, פנה לכך וכך, אכל כך וכך, קרא זה וזה ובילה שם את הלילה", וכל פרט שיכול להיכתב בתמציתיות נמרח. הפרטים האלה לא מתגלים כחיוניים בדרך כלשהי בהמשך, הם רק מבלבלים את הקורא שרגיל שבספר בלשי כל פרט חשוב, והנה אנו מגיעים לעמוד 200 עייפים ורעבים לעלילה אמיתית.

2. בהמשך לסעיף 1 - הוא מלא פרסומות סמויות. רק שהן ממש לא סמויות. ברור ש"אפל" משלמת ללרסון אחוזים (או שהוא סתם גרופי מטורף שלהם). לא רק שכל מחשב נייד הוא "איי-בוק" או "פאוור-בוק", ספרתי 3 פסקאות בספר שנדמה שהועתקו בשלמותן מקטלוג המחשבים של "אפל", כולל תווית המחיר.
אני מצטערת, אותי זה דוחה. מילא לדחוף פרסומת סמויה - אבל לדחוף אותה בצורה כל-כך בוטה ולא אלגנטית זה ממש זלזול בקורא.

3. הוא מפוזר. בספר אין תעלומה אחת, יש שלוש תעלומות: תעלומות ונסטורם, תעלומת הריאט ונגר, ותעלומת "הנערה עם קעקוע הדרקון" – התעלומה הנסתרת של הקורא, והיא מדוע ליסבת סלאנדר והקעקוע שלה כ"כ חשובים שהספר זוכה להיקרא על שמם.
אף אחת מהתעלומות לא נפתרת בצורה מספקת.
הספר נפתח בתעלומת ונסטורם, בד"כ זה אמור להיות הטריגר של הבלש לחשוף את פתרון תעלומת הריאט ונגר– עוול אישי שנעשה לו ומסבך את חייו. בהמשך שתי התעלומות אמורות כמובן להיות קשורות איכשהו – אחת למה לדחוף לנו את "מילניום"? אבל מסתבר שלא. הן לא קשורות, ועלינו לקרוא עשרות עמודים על התנהלותו של עיתון כלכלי שוודי משעמם ועל בעיות ההנהלה והכלכלה שלו, שלא לדבר על תכתובת המייל האינסופית והמיותרת בין מיכאל לאריקה ברגר. כל הסיפור של "מליניום" ו"וונסטורם" בכלל לא קשור לעלילה – הוא שייך לספר אחר לגמרי!
אח"כ תעלומת הריאט, שהן דרך פתרונה והן הפתרון עצמו מאכזבים, בנאליים וצפויים.
תעלומת "נערה עם קעקוע דרקון" לא נפתרת. כאמור, זו התעלומה שהחזיקה אותי בקריאה הספר, אבל סימן השאלה רק גדל וגדל עד לסוף הספר.

4. הדמויות. מספר בלשי אני לא מצפה לדמויות עמוקות במיוחד, אבל הדמויות פה כל-כך אפרוריות ויבשושיות שהייתי חייבת להגיד משהו. הדמות הראשית מיכאל בלמקוויסט משעממת, חסרת כל חיות ורגשות. הוא לא מרגיש כלום כשהוא נכנס לכלא, הוא לא מרגיש כלום כשפורצים לו לתיקים האישיים, הוא לא מרגיש כלום כשהוא שוכב עם אישה זו או אחרת, הוא לא מרגיש כלום כשאיש נחמד לגמרי מתגלה כמענה סדיסטי וחונק אותו בצוואר, בקיצור – קור הרוח שלו נוטה יותר לכיוון של פיגור שכלי. אריקה ברגר – דמות מיותרת לחלוטין, לא חיונית לעלילה שמוזכרת יותר מדי. כל שבט הוונגרים למיניהם מונה יותר מדי אנשים שלקורא קשה מאד לזכור מי הוא מי – טעות חמורה כיוון שמדובר בחשודים בפשע. בתעלומת "חדר נעול" כפי שמוצג בספר על הקורא לדעת בדיוק מי הן הדמויות החשודות ולהיות מסוגל לחשוד בהן בעצמו – אחרת אין מתח.
הדמות המעניינת היחידה היא ליסבת סלאנדר – הלא היא הנערה עם קעקוע הדרקון – והאכזבה הגדולה ביותר בספר. אף על פי שהיא מוסיפה עניין לסיפור, אין לה קשר ממשי לתמה של הספר, וחייה הסוערים לא קשורים לא לתעלומת וונסטרום ולא לתעלומת ונגר. אמנם היא עוזרת לפתור את התעלומה, אבל אין כל סיבה שזו תהיה דווקא היא ולא אחרת .

לסיכום – לא הצלחתי לפענח את התעלומה. אין לי מושג למה אנשים אוהבים כל-כך את "נערה עם קעקוע דרקון". מה שבטוח, בכל זאת יש בו משהו, כי התעצבנתי ממנו כל-כך שהוא גרם לי לכתוב 3,466 מילה על כמה שהוא גרוע. בחיי, אני גרועה כמעט כמו סטיג לרסון.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•999
נערה עם קעקוע דרקון

נערה עם קעקוע דרקון

סטיג לרסון

85 ביקורות נכתבו באתר "סימניה" על "נערה עם קעקוע דרקון", אם כך במה אוכל לחדש? אנסה הפעם להתחיל מן החוץ אל הפנים כלומר מן הכריכה. לעיצוב הכריכה המדהים נבחרה דמותה האפלה משהו של וודנזדיי (יום רביעי), הבת הבכורה למשפחת אדמס. את צווארה של אותה נערה חיוורת ולובשת שחורים מקשט עדי נורא. שרשרת עליה שזורים ראשי בובות (ואולי ילדות...) שם היצירה המפחידה Wednesday the Destroyer (קרי, וודנזדיי המשמידה/ההורסת) ובכן מי היא אותה נערה אכזרית והורסת בשחורים ומי הן הגולגלות הצבעוניות המקשטות את פניה החיוורים?
רומן המתח של לרסון מציע מספר אפשרויות. האפשרות הראשונה שקפצה לראשי היא כמובן ליסבת סלאנדר. התחקירנית בת ה-25, שנראית כמו נערה בת 15. לבושה תמיד בשחורים, חיוורת, תלושה ואינה מובנת ע"י הסביבה שגומלת לה במגוון של הצקות והתעללויות עד כדי שלילת מעמדה המשפטי והפקדתה בידי אפוטרופסים, כאשר אחד מהם מתעלל בה גם הוא.
והגולגלות... ליסבת היא במובן מסויים קורבן, אך היא אינה קורבן שותק. היא מודעת באופן טבעי לחלוטין לכך שנשים כמוה, החיות מחוץ לעולם הבורגני המבוסס, אינן מוגנות. כל הנשים בסביבתה הוטרדו והותקפו מינית, לפי תפיסתה זהו סדר הדברים והיא אינה מופתעת ובוודאי שאינה מתכוונת לפנות למשטרה. אך היא גם אינה מתכוונת לשתוק, היא נוקמת ונקמתה יצירתית ואכזרית. דרכה אנו מתוודעים לעולם של אלימות נגד נשים. אלימות שהיא חלק מן הסיפור אך מהווה גם את האג'נדה של הסופר, שהוא בעצמו עיתונאי חוקר. בפתח כל אחד משערי הספר מופיעה סטטיסטיקה יבשה ומטרידה לגבי התעללות ואלימות. איש מן הקוראים כאן לא התייחס לכך. אולי גם בעבורנו אלימות נגד נשים היא חלק מסדר הדברים הטבעי או שאנחנו חלק מן המעמד החברתי "המוגן" ולכן זה נראה לנו רחוק ובלתי רלבנטי?
דמות נוספת שיכולה להתחבא מאחורי העלמה וודנזדיי הצעירה היא העלמה הארייט ונגר הצעירה. גם מאחורי חזותה השלווה מסתתר סיפור מבעית של פחד, אלימות וטרור נגד נשים בתוך המשפחה ומחוצה לה. והשרשרת... כפי שסלאנדר מטיחה בשותפה לחקירה, העיתונאי הישר מיכאל בלומקוויסט, הארייט שותפה בשתיקתה לגורלן הנורא של נשים רבות. כלומר, גם האישה השותקת אשמה בעצם השתיקה וההסתרה.
ומי הן הנשים הנפגעות? נשים משולי החברה, נשים מהגרות, עובדות זרות קורבנות הגלובאליזציה והניכור בחברה המודרנית השבדית (ובעצם בכל מקום). נשים שאינן קיימות אלא בקורבנותן. לרסון מנסה לגאול אותן מהאין ולהנכיח אותן בעולם. בדרך זו הוא משלב אג'נדה חברתית התוקפת את הגלובאליזציה העוקרת אנשים ונשים מביתם ומשליכה אותם למצב פגיע של חוסר השתייכות שעשוי להוביל לאבדון.
ואולי וונדזדיי היא בכלל מיכאל העיתונאי, בן דמותו של לרסון עצמו? האיש אשר מנסה לתלות על חגורת הקרקפות שלו את ראשיהם של נוכלים פיננאסיים למיניהם, נערי פלא של עולם ההיי טק, ספסרי בורסה וכוכבי הכלכלה החדשה, אשר גוררים את כולנו למשברים פיננסיים במעשיהם הלא אחראיים. (נשמע מוכר?) בקיצור, רב הנסתר על הנגלה במבטה של הנערה עם שרשרת הראשים כמו גם ברומן של סטיג לרסון. רומן שונה, יבש ואפל הממוקם במציאות חברתית וכלכלית מרתיעה ומפחידה לא פחות ממעשי הטירוף של הנחשפים בסופו. וכמו במציאות, לא כל האמת יוצאת לאור ולא כל הרעים באים על עונשם.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•שין שין
נערה עם קעקוע דרקון

נערה עם קעקוע דרקון

סטיג לרסון

נניח, תיאורטית כמובן, שאתם קוראים ספר. הוא מעניין ומותח, ואתם נהנים ממנו. אתם מתקדמים בעלילה המפותלת, ונמצאים במרחק של פחות ממאה עמודים מהסוף, ממש רואים את האור בקצה המנהרה.

הצעד הנכון הוא, בצורה באמת ברורה מאליה, לסיים את הספר.

הצעד המטופש הוא להחזיר את הספר לספריית הרכבת כי אתם לא יודעים שבסדר להחזיר גם יום למחרת, ולא להצליח למצוא את הספר למשך 4 חודשים בערך.

תהיו חכמים. אל תהיו אני.

בכל מקרה, מצאתי את הספר (שוב בתחנת הרכבת! סגירת מעגל!) וסיימתי אותו.

הספר מספר לנו על עיתונאי שוודי (אני לא יודע למה, אבל שמות שוודיים עושים לי סלט בראש ואני לא מצליח לזכור מי הוא מי. צרה צרורה למי שאחד הסופרים האהובים עליו הוא פרדריק בקמן) שנתקע בצרה. העיתון העצמאי והחתרני שלו עומד בפני פשיטת רגל, אחרי שפירסם תחקיר שגוי נגד איל הון עוצמתי. כדי להקל על העיתון ועל עצמו, הוא מחליט לפרוש לכמה חודשים, ללכת לאיזה חוף נחמד ולבזבז את זמנו בנעימים. אך לפתע איש עסקים עשיר ומבוגר נפגש איתו ומציע לו עיסקה - העיתונאי יחפש את קרובת משפחתו שנעלמה, ובתמורה יקבל לא מעט כסף ומידע מפליל על אותו איל הון עימו הסתכסך.

מפה העלילה נכנסת לנפתולי החקירה שלו, האקריוּת מאוד עתיקה (ומשעשעת ליליד 2001 שהתרגל לחיים הטובים) ופוליטיקות פנים משפחתיות.

העלילה כתובה נהדר, עם לא מעט מעט טוויסטים ובנייה חכמה מאוד של המתח. יש בה הרבה מוטיבים של אימה, אבל אולי זה
בגלל שאני ממש סולד מאימה ומפחד מהז'אנר, ואחרים לא יראו את האימה כמוני.

בגזרת חסרונות הספר יש לטעמי שניים.
הראשון, הדמויות. אמנם הם כתובות טוב ועם עומק, אך הן לא הרגישו לי טוב. לא האמנתי למילים שלהן, לא חשתי מהן באמת רצונות, כאילו הכל הוא רק מהפה ולחוץ. זה עניין של תחושה בלבד, אבל הדמויות הרגישו לי כמרכיב ביד העלילה, ולא כעומדות בפני עצמן ובעלות חיים משלהן.

הנקודה השניה היא חולניות הסיפור.
לא מעט פעמים קראתי דברים שאינם נועמים לקיבה, כך שאני לא יודע מה בדיוק גרם לי לתחושת הקבס דווקא בספר הזה, אבל הוא פשוט נורא ואיום.

אז אם אתם בעלי קיבה חזקה, חיבה לספרים מתח משובחים וחושבים שהעלילה מעל הדמויות - זה הספר שלכם.
אני לא אמשיך להמשך הסדרה.



טריגרים, חיוניים מאוד אך כוללים ספויילרים, ראו הוזהרתם:


הולי שיט כמה יש. אונס, סדיזם, רצח, עינויים, אלימות במשפחה, גילוי עריות בכפייה, ואני בטוח ששכחתי עוד כמה דברים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•יהונה
נערה עם קעקוע דרקון

נערה עם קעקוע דרקון

סטיג לרסון

כל שם של ספר שמתחיל ב"נערה" מלמד מיד כי משווקיו חולמים על הסרט שיכתב על פיו. זה ברור, לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין ששמותיהם של שלושת ספרי מילניום היו נבואה שהגשימה את עצמה.
כשאני נסחפת בתוך נהר שוצף של התפעלות קולקטיבית מיצירה אומנותית כלשהי(לא חשוב אם זה ספר או סרט או מחזה), אני משתדלת לעצור לרגע כדי לבדוק מה זה אומר עלי.
ואז, שנייה לפני שאני מצטטת את כל המתלהבים, אני בוחנת את היצירה היטב ושוקלת אם ללקות בתסמונת העדר או בתסמונת המורד.
לפעמים אני מצטרפת אל העדר וגועה כמו כולם: הטרילוגיה מהממת, מרתקת, שובת לב, מיוחדת, הנערה מעוררת רחמים, אהבה, שברון לב, בחיים לא קראתי ספר כזה, יצירה יוצאת דופן, סטיג לארסון הוא מהמםםםםםםםםםםם, סטיג השולטטטטטטטטטטט וכו' וכו' וכו'.
ולפעמים אני מחזיקה בכוח באיזה ענף של שיח כדי שהזרם לא יסחוף אותי וגועה: ספר משעמם, צפוי, יבשושי (כמו איקאה לפני שהציפו אותה במים וקצף...) ארכני, מיותר, שני הספרים האחרונים גרועים ממש, סטיג לרסון שובר את שינינו עם שמות שאי אפשר לשאת, אין בספר טיפת חוש הומור וכו' וכו'.
מה גורם לי ללקות בתסמונת העדר או לחילופין בתסמונת המורד? אפילו אני לא יודעת. בדרך כלל אני משתדלת להשאר נאמנה לדעותי (חשבתם עד כמה זה מסוכן לשנוא את ליסבת סלאנדר בשנה האחרונה? תראו מה קרה לשני השונאים הגדולים שלה...) בקיצור, הפעם באמת זאת לא תסמונת המורד שהביאה אותי להביע את דעתי האמיצה כי הספר הוא יצירה בינונית, יבשושית, משעממת למדי וארכנית, אלא דעתי האמיתית.
בימי חיי קראתי אלפי ספרי מתח. רבים רבים מהם מכניסים את נערה בכיס הקטן שלהם (באופן מטאפורי בלבד, כי אף ספר נורמלי לא יכול להכניס 600 עמודים לכיס הקטן שלו).

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אפרתי
נערה עם קעקוע דרקון

נערה עם קעקוע דרקון

סטיג לרסון

ספר מתח מעניין והנקודה שהורדתי זה רק אכזבה מהסוף אבל תחזיקו חזק כי הספר הזה הוא הראשון בטרילוגיית מילניום והסדרת ספרים האלה הולכת לסחוף אותם ולהשאיר אותכם חסרי נשימה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•הנסיך השקרן
נערה עם קעקוע דרקון

נערה עם קעקוע דרקון

סטיג לרסון

אני סולדת מקעקועים. קעקועים הם הטלת מום בעצמך.
דרקונים יש רק בפנטזיות וגם אותן אני לא מחבבת.
לפיכך, ספר שיש בו גם קעקוע וגם דרקון הוא ביג נו-נו ולכן, כרגיל, הגעתי לתחנה אחרי שהרכבת כבר יצאה. וחזרה. ושוב יצאה. ושוב חזרה. ושוב. ושוב. ואפילו נהג הקטר כבר התחלף והוא כבר לא סטיג אוסטין אלא מישהו אחר. ועד שאני אצליח לבדוק האם הסטיג החדש עומד בסטנדרטים של הסטיג המקורי, בהחלט ייתכן שהוא כבר יתפוטר ממשרת הסטיג.

הספר התחיל משעמם רצח, אבל בלי רצח. יותר מ-50 עמודים של תרמית כלכלית שחוץ מאשר את המספרים לא הבנתי בה כלום - ואפילו הם היו בקרונות מבלי שצוין שער חליפין. ועכשיו לך תבין אם יש פה הונאה בסדר קוטן של הלקסוס והבגדים יד שנייה של בר רפאלי או בסדר גודל של תספורת טייקונים. הייתה שם אינפלציה של מינוחים כלכליים והפשעים היו אמורפיים ובהיקף כזה עצום שאי אפשר בכלל לתפוס - בערך כמו מתווה הגז שכווווולם מדברים עליו אבל חוץ ממושגי יסוד כמו 'מתווה הגז', 'תשובה', 'נובל אנרג'י', 'תמר', 'כריש' ו'לוויתן' רק מעטים באמת מבינים מי נגד מי ולמה זה טוב או רע.

אם היה מסופר, נגיד, על מישהו שגנב תיק לחליפות בשדה התעופה, זה פשע מוחשי ותכלסי שאני יכולה להבין, ובטח יש גם צילומים של מצלמות אבטחה. אבל כשאין גופה ואין אקדח ואין שוד בנק ואין זירת פשע עם ממצאים פורנזיים ואין רכב מילוט ואין משפחה של קורבן - אז את מי זה בכלל מעניין? מצדי שכל המיליארדרים הגרידיים האלה ייחנקו עם המיליארדים שלהם ויניחו לי ולפרוטות שלי לנפשנו.
וכאילו זה לא מספיק, אז גם הפשע הנחקר - אם בכלל היה כזה - התרחש לפני 40 שנה וגם לקח משהו כמו 400 עמודים עד שהוא בכלל הוזכר.
מטעמים אלו כבר הייתי בדרך לנטוש: לדידי פשיעה מוניטרית אינה הומינטרית.



אבל אז הגיעה קלינדה.
וכתבתי לה שיר.


מקסימה שלי, הו קלינדה, הו קלינדה,
ממזרית שלי, מתוקה כמו גלידה.
את שחרחורת וקטנטונת,
את קומפקטית ורזונת,
כל מבט שלך העור שלי ברווז.

ערמומית שלי, הו קלינדה, הו קלינדה,
תחמנית שלי, הו קלינדה, הו קלינדה.
בחצאית ומגפיים
את מקפיצה לי ת'חתוליים,
כל חיוך שלך האור אצלי נדלק.

מתוקה שלי, הו קלינדה, הו קלינדה,
דובשנית שלי, מִיַה בֶּלַה, מוּצ'וֹ לִינְדַה.
את כמו פרח בתוך דשא,
את יפה גם כשאת מתעטשת,
כל מלמול שלך הטחול שלי נרגש.

מרטיטה שלי, הו קלינדה, הו קלינדה,
בואי ונלך הצידה...


קלינדה היא הדמות הכי מעניינת, מאתגרת, מסקרנת, אניגמטית, מושכת, מסתורית וחושנית שנתקלתי בה מזה זמן רב. היא, שמסתובבת בחצאית מיני ומגפיים ובידיים בכיסי המעילון, בלי שום תיק או ארנק ורק לפעמים יש לה בכיס איזה פנקס כתום או טלפון מוסלק בחזייה – היא, קלינדה, עושה עבודה שכל הג'יימס בונדים והג'ק באוארים על כל השכלוליאדה והלווייניאדה והגאדג'טיאדה והג'יפים והמטוסים וכלי המשחית שלהם לא יכולים אפילו לחלום עליה, כי אפילו בחלומות שלהם הם לא יצליחו להשתוות לקלינדה. בחלומות שלי היא כבר נוסעת מתמידה.
אז רק בגלל קלינדה המשכתי לקרוא את הספר. תודה, קלינדה. היי שלום ותבואי אלי כל יום לחלום.


ליסבת סאלנדר היא סוג-של קלינדה, אבל במופרעת. נערה בהפרעה.
היא סוג-של עוזרת למיכאל בלומקוויסט בחקירה שהוא מנהל.
מיכאל בלומקוויסט הוא עיתונאי כלכלי מזן מתן חודורוב. נו, האנליסט הרובוטי ההוא. קרוב לוודאי שבלומקוויסט העיתונאי יהיה בבת עינה של שלי יחימוביץ', רק ביותר מבוגר, יותר חתיך, יותר גבוה, יותר עשיר, יותר סקסי וגם יותר הטרוסקסואל.

שניהם ביחד וכל אחד לחוד חוקרים תעלומה מלפני ארבעים שנה.
ואני שואלת את עצמי איך אנשים מוצאים תמונות ומסמכים ומכתבים וראיות ומה-לא מלפני ארבעים שנה, ואני לא מצליחה למצוא את מה שקניתי רק אתמול? זה ההבדל בין להיות שוודי נייטיב אמיתי שיונק איקאה כבר ברחם לבין ישראלי אפריקאי ברפובליקת בננות עולם שלישי.
השוודים האלה, ימח שמם, יודעים לעשות מתח. בעיקר ימח שמה של מרגוט וולסטרום שרת החוץ. אינשאללה תינעל במרתף של מרטין ונגר כשהוא עצבני במיוחד.
ליסבת כבר הייתה מוצאת עליה כל מיני פרטים שהיו סותמים את הפה המסריח שלה לתמיד, אבל אם זה תלוי בי, אני מעדיפה לתת את העבודה הזו לקלינדה.


וראיתי גם את הסרט.
הסרט השוודי לא נאמן למקור. זה ממש לא בסדר.
גוטפריד הוא האחיין של הנריק! הוא לא אחיו.
הרייט ומרטין ונגר הם הנכדים של אח של הנריק. הם לא האחיינים שלו!
אניטה ונגר לא מתה.
לססיליה ונגר היה קשר מיני עם מיכאל בלומקוויסט.
אריקה ברגר די התנדפה מהסרט.
כל פרשת ונדסטרום התנדפה גם היא.
הבת של בלומקוויסט היא זו שפיצחה את צופן המספרים ולא ליסבת.
בלומקוויסט ביקש לצרף עוזרת מחקר. ליסבת ממש לא פנתה אליו מיוזמתה!
וזה רק מדגם.

ועם הסרט האמריקאי אני אפילו לא רוצה להתעסק. הגירסה שלהם בטח עברה במגרסה.
ולא הבנתי למה כריסטינה ריצ'י מופיעה על העטיפה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
נערה עם קעקוע דרקון

נערה עם קעקוע דרקון

סטיג לרסון

כשיש מעל 100 ביקורות לספר מסוים, אני לא טורחת לכתוב ביקורת. אני פשוט מוצאת אחת שתואמת את מה שאני חושבת, מהנהנת בהסכמה שיש מי שמייצג את דעתי, וממשיכה בחיי.
הפעם לא מצאתי.
*זהירות יש ספוילרים*:
נתחיל עם הרע – הספר ארוך. מלא בפרטים לא רלוונטיים בכלל לסיפור. צפוי להחריד. סוף יותר מדי טוב. (מישהו חשב על זה – בסוף הספר ליסבת מעבירה מיליונים לחשבונות בנקים שונים, מה שמצביע על היכולות שלה ועל כך שיכלה לארגן לעצמה סכומי כסף נכבדים מבלי שתצטרך לבקש מהעורך דין/אפוטרופוס 5 אלף עלובים ולהסתבך באונס? ). בלה. בלה. בלה. כל ה"וגנרים" שצצים וצצים, באמת לא עושים חסד. נאלצתי לחזור כמה פעמים אחורה בשביל להבין מי זה מי, עד שבסוף נמאס לי והכנתי ציור (אולי זה טיפשי, אבל עושה חיים קלים). הדמויות לא מרשימות במיוחד (מיכאל הוא טיפוס הגיבור ברומנים רומנטיים, האמיץ ללא רבב שכל הנשים הולכות שבי אחריו(, אולי ליסבת מעניינת אבל קצת הזכירה לי קריקטורה. בכלל, לסופר יש חיבה ליחסי סאדו-מאזו ומערכות יחסים פתוחות, קצת יותר מדי.
ועדיין, נהניתי לקרוא אותו.
כשאני קוראת ספר, אני לגמרי לא מתנגדת לדעת כמה פעמים הגיבורים שלי שותים קפה או איזה כריכים הם אוכלים. קצת הזכיר לי את ספרי ג'ון גרישם. והאמת שהזכיר לי גם את "סופו של מיסטר Y", שבו כל עמוד וחצי אריאל שותה מספר בלתי מבוטל של כוסות קפה יחד עם עישון בלתי מבוטל של סיגריות. בכל מקרה, לענייננו. אני חושבת שהספר קריא על כל המגרעות שבו ואין ספק שאני אקרא את שני הבאים בטרילוגיה.

לפני 15 שנים•Lucky
נערה עם קעקוע דרקון

נערה עם קעקוע דרקון

סטיג לרסון

חברות באתר "סימנייה" נותנת בונוס לא קטן בעצם קריאת ביקורותיהם של מי מהקוראים שחיוו את דעתם על הספר שברצונך לקרוא.
עד כאן הכל יופי. ואולם שני דברים נוספים, שלא תמיד עוזרים לקורא הנבוך, נספחים לבונוס זה.
האחד: במידה וקיימות יותר מחוות דעת אחת - המצב הופך להיות הרבה יותר מסובך מסתם Second opinion, וקשה מאוד לנווט בין כל חוות הדעת ולהחליט, האם לקרוא או לא.
והדבר השני: לעקוב אחר ההתכתבויות (אלון דה אלפרט ושלומית, במקרה זה) על רמתו של הספר, התכתבויות שאמורות להוסיף עומק לנכתב.
...אלא שלצערי, הבחנתי בהן בכעס של אלון - שלא בדיוק מובן לי מהיכן נבע, והרגשתי צורך לעשות אתנחתה קלה ולהגיב.
ומכאן אני פונה אישית לאלון:
אלון ידידי, ס"ה מדובר על קריאת ספר. כולנו חברים במועדון שמטרתו להעשיר איש את רעהו בדעות, ולעזור בבחירה. הסר את הכעס מליבך, ותן הזדמנות לאחר, ומעט כבוד - גם אם אינך חושב שהיא שוות ערך לך. הדבר אינו חייב להיות אישי, האמן לי!
תודה.

ועתה לספר.
לאחר שקראתם את כל הביקורות, וכמוני, לא ידעתם האם לבזבז את זמנכם על קריאת 512 עמודיו, או האם תוכלו לצלוח את ה"שוודיות" שבו - ארשה לעצמי לנסות לעזור ולהיות כעין "מורה נבוכים קטן" למתלבט.
א. תקראו ממש ברפרוף את כל נושאי העסקים בשוודיה.
ב. אל תתייחסו ביותר מדי רצינות ואל תקדישו זמן רב לכל דוד וקרוב משפחה רחוק, כי לקראת סוף הספר האנשים היותר מעורבים יופיעו מספיק פעמים שתוכלו "להדביקם" למקומם, ללא שום בעיה, באחריות.
ג. בעמוד 156 מופיעים כל בני המשפחה כולל גלגוליהם, ואין חובה להתייחס להדגשת השמות (זו דעתו הראשונה של מיכאל, ודעתכם יכולה להיות לא פחות טובה).
ולא, אל דאגה, כל מה ש"חיפפתם" (זוכרים?), לא יופיע במבחן...

ודברים שלדעתי הצנועה כדאי לקחת מהספר:
תתענגו על הקטעים הנוגעים לתמונות/קטעי עיתונים שמיכאל וליסבת מנסים לפענח, זוהי עבודת בלשות במיטבה!
בנוסף, תראו עד כמה נושא אי חשיפת מקורות חשוב לעיתונאי (גם אצלנו - מקרה ענת קם, האלוף גלנט ועוד).
תמשיכו להתענג על עיתונאי - שכנראה זהו זן שהולך ונכחד ממחוזותינו. יושרו ומוכנותו לקבל את הדין וללכת לכלא, ללא התנגדות, מעמידה אותו בשורה הראשונה - שמעטים הנמצאים בה.
לסיום, אם לא תתעמקו יותר מדי בכל מיני פרטים שעל פניהם נראים לכם (ולי) משעממים, ופשוט - תתנו לאינטואיציה להובילכם, אני משוכנע שלא תפסידו דבר, תצלחו את הספר ואף ייתכן שתיהנו ממנו.
אני נהניתי.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•י. קליש
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
5.0
דירוג
5.0
לפני 8 שנים

“אני כ"כ שמחה שגיליתי את הסדרה המופתית הזאת! מאז ימי מורקאמי ורואיס-סאפון לא נקשרתי בכזו אובססיה לספר”

152/177
ביקורות על נערה עם קעקוע דרקון
הבאה
נירית ת.
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“אין ספק שזאת הטרילוגייה הכי טובה שקראתי עד היום. מומלץ בחום!!”