ספר שנקרא ע"י המונים וסוקר בהתאם. הנה נקודת המבט שלי לספר בן 512 עמודים שנקרא מהר. סיפור המסגרת מובא לפניכם משום שבלעדיו הבלבול גדול ולאחר מכן תבינו כמה הסיפור יחסית פשוט, אפילו פשטני. הספר הוא ספר מתח ולבטח לא אגלה לכם הכל.
מיכאל בלומקוויסט הוא אחד משני בעלי העיתון מילניום, עיתון המרבה בתחקירים. בשל תחקיר אחד על אימפריית ונרסטרום, תחקיר לא מוצלח במיוחד, בלומקוויסט נתבע על הוצאת דיבה, נאלץ לשלם 300,000 קרונות ולהכנס לכלא לשלושה חודשים. אאוץ'.
בינתיים פונה אליו עורך דינו של אחד הנריק ונגר, הבעלים (אחד מהם) של אימפריית ונגר ובפיו הצעה מפתה ומוזרה: בלומקוויסט יגיע לצפון שבדיה, יקבל תשלום שמן, מגורים וכל הוצאה אחרת תשולם אף היא. עליו רק לכתוב את הביוגרפיה של הנריק ונגר ועל הדרך לגלות מה קרה עם האחיינית הריאט, שנעלמה ב-1966. ביום בו נעלמה התרחשה מהומה סמוך לביתה באי, שהגשר אליו נחסם בתאונה. בסוף הדרך גם יקבל מיכאל מידע על ונרסטרום, יוכל לשוב ולכתוב עליו ולצאת איכשהו מתביעת הדיבה המקורית, להציל את העיתון שלו מילניום וממילא את כבודו המקצועי.
ומה עם הנערה עם קעקוע הדרקון? או, טוב ששאלתם. ליסבת סלאנדר היא נערה(?) כבת 24, אחת שהיו רואים בה פריקית, אאוטסיידרית וכך הלאה. ומה היא באמת? בדיוק כזו, אבל גם האקרית ששום מחשב לא עומד בפניה והיא גם תחקירנית בחסד, שעורך דינו של המיליארדר הנריק ונגר שואל אותה לזמן בלתי מוגבל כתחקירנית שתסייע לבלומקוויסט מהמעסיק שלה, אחד בעל חברת אבטחה.
משפחת ונגר ידועה כמשפחה מסוכסכת ומרושעת. חוץ משניים, שרשעותם מובלטת, לא ברור במה האחרים, לעשרותיהם, אשמים וזו חולשה בולטת בספר. אבל זה פרט עסיסי, לפחות אחד מהשניים ייגע אישית חונקת, תרתי משמע, במיכאל. ומכאן לקיצור סיפור ארוך ומפותל, ליסבת תיכנס לתמונה, אהדתה לרשויות תתגלה כאפסית, רצונה לסייע למיכאל בלומקוויסט אינסופי וכולם יצאו מזה... תקראו לבד. מיכאל הניח את האגו בצד כשליסבת חדרה אפילו לחשבונו הפרטי שלו ושמח כשסייעה לו לפענח את כל נבכי אימפריית ונרסטרום.
והריאט, שהנריק ונגר בן ה-82 עדיין עם הדיבוק לדעת מה עלה בגורלה? כמאה עמודים לקראת הסוף מתגלים אחד אחר השני כל הסודות, כל הנפתולים והכל בא על מקומו בשלום.
אז כן, בספר מתח לא צריך לצפות לאמינות מתקבלת על הדעת ואכן אין כזו במיוחד. נערה על קעקוע דרקון היא גימיק כמו כזו עם פלולה על הטוסיק. יש המהללים את הכתיבה הצפונית של דנמרק-שבדיה-נורווגיה. למה אתם בדיוק מצפים ממדינות חשוכות וקפואות שכאלה, לסחוג, קארי וחריימה חורך חיך?
לסרט לקחו לפחות שני תותחים כבדים, רובין רייט הנפלאה ואחד דניאל קרייג, 007 בשבילכם. ועוד לידיעתכם, הספר הזה הוא הראשון מטרילוגיה, הממשיכה לעניינים יותר אפלים, יותר בינלאומיים וגורליים. ככה שמעתי וזה רק לכאורה מעצים את הראשון, שאינו מסוגה עילית כלשהי, אבל קריא מאוד, כתוב בפרקים קצרים ונעכלים היטב, קצבי וכרגיל נטול כל רגש, ככל ספר מתח ראוי לשמו. זה לא ספר טיסה, אחד המטיסים מהיד בשאט נפש, משום היותו כבד ובשעת מעופו מישהו עלול להפגע אנושות. לידיעתכם.

85 ביקורות נכתבו באתר "סימניה" על "נערה עם קעקוע דרקון", אם כך במה אוכל לחדש? אנסה הפעם להתחיל מן החוץ אל הפנים כלומר מן הכריכה. לעיצוב הכריכה המדהים נבחרה דמותה האפלה משהו של וודנזדיי (יום רביעי), הבת הבכורה למשפחת אדמס. את צווארה של אותה נערה חיוורת ולובשת שחורים מקשט עדי נורא. שרשרת עליה שזורים ראשי בובות (ואולי ילדות...) שם היצירה המפחידה Wednesday the Destroyer (קרי, וודנזדיי המשמידה/ההורסת) ובכן מי היא אותה נערה אכזרית והורסת בשחורים ומי הן הגולגלות הצבעוניות המקשטות את פניה החיוורים?
רומן המתח של לרסון מציע מספר אפשרויות. האפשרות הראשונה שקפצה לראשי היא כמובן ליסבת סלאנדר. התחקירנית בת ה-25, שנראית כמו נערה בת 15. לבושה תמיד בשחורים, חיוורת, תלושה ואינה מובנת ע"י הסביבה שגומלת לה במגוון של הצקות והתעללויות עד כדי שלילת מעמדה המשפטי והפקדתה בידי אפוטרופסים, כאשר אחד מהם מתעלל בה גם הוא.
והגולגלות... ליסבת היא במובן מסויים קורבן, אך היא אינה קורבן שותק. היא מודעת באופן טבעי לחלוטין לכך שנשים כמוה, החיות מחוץ לעולם הבורגני המבוסס, אינן מוגנות. כל הנשים בסביבתה הוטרדו והותקפו מינית, לפי תפיסתה זהו סדר הדברים והיא אינה מופתעת ובוודאי שאינה מתכוונת לפנות למשטרה. אך היא גם אינה מתכוונת לשתוק, היא נוקמת ונקמתה יצירתית ואכזרית. דרכה אנו מתוודעים לעולם של אלימות נגד נשים. אלימות שהיא חלק מן הסיפור אך מהווה גם את האג'נדה של הסופר, שהוא בעצמו עיתונאי חוקר. בפתח כל אחד משערי הספר מופיעה סטטיסטיקה יבשה ומטרידה לגבי התעללות ואלימות. איש מן הקוראים כאן לא התייחס לכך. אולי גם בעבורנו אלימות נגד נשים היא חלק מסדר הדברים הטבעי או שאנחנו חלק מן המעמד החברתי "המוגן" ולכן זה נראה לנו רחוק ובלתי רלבנטי?
דמות נוספת שיכולה להתחבא מאחורי העלמה וודנזדיי הצעירה היא העלמה הארייט ונגר הצעירה. גם מאחורי חזותה השלווה מסתתר סיפור מבעית של פחד, אלימות וטרור נגד נשים בתוך המשפחה ומחוצה לה. והשרשרת... כפי שסלאנדר מטיחה בשותפה לחקירה, העיתונאי הישר מיכאל בלומקוויסט, הארייט שותפה בשתיקתה לגורלן הנורא של נשים רבות. כלומר, גם האישה השותקת אשמה בעצם השתיקה וההסתרה.
ומי הן הנשים הנפגעות? נשים משולי החברה, נשים מהגרות, עובדות זרות קורבנות הגלובאליזציה והניכור בחברה המודרנית השבדית (ובעצם בכל מקום). נשים שאינן קיימות אלא בקורבנותן. לרסון מנסה לגאול אותן מהאין ולהנכיח אותן בעולם. בדרך זו הוא משלב אג'נדה חברתית התוקפת את הגלובאליזציה העוקרת אנשים ונשים מביתם ומשליכה אותם למצב פגיע של חוסר השתייכות שעשוי להוביל לאבדון.
ואולי וונדזדיי היא בכלל מיכאל העיתונאי, בן דמותו של לרסון עצמו? האיש אשר מנסה לתלות על חגורת הקרקפות שלו את ראשיהם של נוכלים פיננאסיים למיניהם, נערי פלא של עולם ההיי טק, ספסרי בורסה וכוכבי הכלכלה החדשה, אשר גוררים את כולנו למשברים פיננסיים במעשיהם הלא אחראיים. (נשמע מוכר?) בקיצור, רב הנסתר על הנגלה במבטה של הנערה עם שרשרת הראשים כמו גם ברומן של סטיג לרסון. רומן שונה, יבש ואפל הממוקם במציאות חברתית וכלכלית מרתיעה ומפחידה לא פחות ממעשי הטירוף של הנחשפים בסופו. וכמו במציאות, לא כל האמת יוצאת לאור ולא כל הרעים באים על עונשם.

נניח, תיאורטית כמובן, שאתם קוראים ספר. הוא מעניין ומותח, ואתם נהנים ממנו. אתם מתקדמים בעלילה המפותלת, ונמצאים במרחק של פחות ממאה עמודים מהסוף, ממש רואים את האור בקצה המנהרה.

הצעד הנכון הוא, בצורה באמת ברורה מאליה, לסיים את הספר.

הצעד המטופש הוא להחזיר את הספר לספריית הרכבת כי אתם לא יודעים שבסדר להחזיר גם יום למחרת, ולא להצליח למצוא את הספר למשך 4 חודשים בערך.

תהיו חכמים. אל תהיו אני.

בכל מקרה, מצאתי את הספר (שוב בתחנת הרכבת! סגירת מעגל!) וסיימתי אותו.

הספר מספר לנו על עיתונאי שוודי (אני לא יודע למה, אבל שמות שוודיים עושים לי סלט בראש ואני לא מצליח לזכור מי הוא מי. צרה צרורה למי שאחד הסופרים האהובים עליו הוא פרדריק בקמן) שנתקע בצרה. העיתון העצמאי והחתרני שלו עומד בפני פשיטת רגל, אחרי שפירסם תחקיר שגוי נגד איל הון עוצמתי. כדי להקל על העיתון ועל עצמו, הוא מחליט לפרוש לכמה חודשים, ללכת לאיזה חוף נחמד ולבזבז את זמנו בנעימים. אך לפתע איש עסקים עשיר ומבוגר נפגש איתו ומציע לו עיסקה - העיתונאי יחפש את קרובת משפחתו שנעלמה, ובתמורה יקבל לא מעט כסף ומידע מפליל על אותו איל הון עימו הסתכסך.

מפה העלילה נכנסת לנפתולי החקירה שלו, האקריוּת מאוד עתיקה (ומשעשעת ליליד 2001 שהתרגל לחיים הטובים) ופוליטיקות פנים משפחתיות.

העלילה כתובה נהדר, עם לא מעט מעט טוויסטים ובנייה חכמה מאוד של המתח. יש בה הרבה מוטיבים של אימה, אבל אולי זה
בגלל שאני ממש סולד מאימה ומפחד מהז'אנר, ואחרים לא יראו את האימה כמוני.

בגזרת חסרונות הספר יש לטעמי שניים.
הראשון, הדמויות. אמנם הם כתובות טוב ועם עומק, אך הן לא הרגישו לי טוב. לא האמנתי למילים שלהן, לא חשתי מהן באמת רצונות, כאילו הכל הוא רק מהפה ולחוץ. זה עניין של תחושה בלבד, אבל הדמויות הרגישו לי כמרכיב ביד העלילה, ולא כעומדות בפני עצמן ובעלות חיים משלהן.

הנקודה השניה היא חולניות הסיפור.
לא מעט פעמים קראתי דברים שאינם נועמים לקיבה, כך שאני לא יודע מה בדיוק גרם לי לתחושת הקבס דווקא בספר הזה, אבל הוא פשוט נורא ואיום.

אז אם אתם בעלי קיבה חזקה, חיבה לספרים מתח משובחים וחושבים שהעלילה מעל הדמויות - זה הספר שלכם.
אני לא אמשיך להמשך הסדרה.



טריגרים, חיוניים מאוד אך כוללים ספויילרים, ראו הוזהרתם:


הולי שיט כמה יש. אונס, סדיזם, רצח, עינויים, אלימות במשפחה, גילוי עריות בכפייה, ואני בטוח ששכחתי עוד כמה דברים.

כל שם של ספר שמתחיל ב"נערה" מלמד מיד כי משווקיו חולמים על הסרט שיכתב על פיו. זה ברור, לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין ששמותיהם של שלושת ספרי מילניום היו נבואה שהגשימה את עצמה.
כשאני נסחפת בתוך נהר שוצף של התפעלות קולקטיבית מיצירה אומנותית כלשהי(לא חשוב אם זה ספר או סרט או מחזה), אני משתדלת לעצור לרגע כדי לבדוק מה זה אומר עלי.
ואז, שנייה לפני שאני מצטטת את כל המתלהבים, אני בוחנת את היצירה היטב ושוקלת אם ללקות בתסמונת העדר או בתסמונת המורד.
לפעמים אני מצטרפת אל העדר וגועה כמו כולם: הטרילוגיה מהממת, מרתקת, שובת לב, מיוחדת, הנערה מעוררת רחמים, אהבה, שברון לב, בחיים לא קראתי ספר כזה, יצירה יוצאת דופן, סטיג לארסון הוא מהמםםםםםםםםםםם, סטיג השולטטטטטטטטטטט וכו' וכו' וכו'.
ולפעמים אני מחזיקה בכוח באיזה ענף של שיח כדי שהזרם לא יסחוף אותי וגועה: ספר משעמם, צפוי, יבשושי (כמו איקאה לפני שהציפו אותה במים וקצף...) ארכני, מיותר, שני הספרים האחרונים גרועים ממש, סטיג לרסון שובר את שינינו עם שמות שאי אפשר לשאת, אין בספר טיפת חוש הומור וכו' וכו'.
מה גורם לי ללקות בתסמונת העדר או לחילופין בתסמונת המורד? אפילו אני לא יודעת. בדרך כלל אני משתדלת להשאר נאמנה לדעותי (חשבתם עד כמה זה מסוכן לשנוא את ליסבת סלאנדר בשנה האחרונה? תראו מה קרה לשני השונאים הגדולים שלה...) בקיצור, הפעם באמת זאת לא תסמונת המורד שהביאה אותי להביע את דעתי האמיצה כי הספר הוא יצירה בינונית, יבשושית, משעממת למדי וארכנית, אלא דעתי האמיתית.
בימי חיי קראתי אלפי ספרי מתח. רבים רבים מהם מכניסים את נערה בכיס הקטן שלהם (באופן מטאפורי בלבד, כי אף ספר נורמלי לא יכול להכניס 600 עמודים לכיס הקטן שלו).

ספר מתח מעניין והנקודה שהורדתי זה רק אכזבה מהסוף אבל תחזיקו חזק כי הספר הזה הוא הראשון בטרילוגיית מילניום והסדרת ספרים האלה הולכת לסחוף אותם ולהשאיר אותכם חסרי נשימה.

אני סולדת מקעקועים. קעקועים הם הטלת מום בעצמך.
דרקונים יש רק בפנטזיות וגם אותן אני לא מחבבת.
לפיכך, ספר שיש בו גם קעקוע וגם דרקון הוא ביג נו-נו ולכן, כרגיל, הגעתי לתחנה אחרי שהרכבת כבר יצאה. וחזרה. ושוב יצאה. ושוב חזרה. ושוב. ושוב. ואפילו נהג הקטר כבר התחלף והוא כבר לא סטיג אוסטין אלא מישהו אחר. ועד שאני אצליח לבדוק האם הסטיג החדש עומד בסטנדרטים של הסטיג המקורי, בהחלט ייתכן שהוא כבר יתפוטר ממשרת הסטיג.

הספר התחיל משעמם רצח, אבל בלי רצח. יותר מ-50 עמודים של תרמית כלכלית שחוץ מאשר את המספרים לא הבנתי בה כלום - ואפילו הם היו בקרונות מבלי שצוין שער חליפין. ועכשיו לך תבין אם יש פה הונאה בסדר קוטן של הלקסוס והבגדים יד שנייה של בר רפאלי או בסדר גודל של תספורת טייקונים. הייתה שם אינפלציה של מינוחים כלכליים והפשעים היו אמורפיים ובהיקף כזה עצום שאי אפשר בכלל לתפוס - בערך כמו מתווה הגז שכווווולם מדברים עליו אבל חוץ ממושגי יסוד כמו 'מתווה הגז', 'תשובה', 'נובל אנרג'י', 'תמר', 'כריש' ו'לוויתן' רק מעטים באמת מבינים מי נגד מי ולמה זה טוב או רע.

אם היה מסופר, נגיד, על מישהו שגנב תיק לחליפות בשדה התעופה, זה פשע מוחשי ותכלסי שאני יכולה להבין, ובטח יש גם צילומים של מצלמות אבטחה. אבל כשאין גופה ואין אקדח ואין שוד בנק ואין זירת פשע עם ממצאים פורנזיים ואין רכב מילוט ואין משפחה של קורבן - אז את מי זה בכלל מעניין? מצדי שכל המיליארדרים הגרידיים האלה ייחנקו עם המיליארדים שלהם ויניחו לי ולפרוטות שלי לנפשנו.
וכאילו זה לא מספיק, אז גם הפשע הנחקר - אם בכלל היה כזה - התרחש לפני 40 שנה וגם לקח משהו כמו 400 עמודים עד שהוא בכלל הוזכר.
מטעמים אלו כבר הייתי בדרך לנטוש: לדידי פשיעה מוניטרית אינה הומינטרית.



אבל אז הגיעה קלינדה.
וכתבתי לה שיר.


מקסימה שלי, הו קלינדה, הו קלינדה,
ממזרית שלי, מתוקה כמו גלידה.
את שחרחורת וקטנטונת,
את קומפקטית ורזונת,
כל מבט שלך העור שלי ברווז.

ערמומית שלי, הו קלינדה, הו קלינדה,
תחמנית שלי, הו קלינדה, הו קלינדה.
בחצאית ומגפיים
את מקפיצה לי ת'חתוליים,
כל חיוך שלך האור אצלי נדלק.

מתוקה שלי, הו קלינדה, הו קלינדה,
דובשנית שלי, מִיַה בֶּלַה, מוּצ'וֹ לִינְדַה.
את כמו פרח בתוך דשא,
את יפה גם כשאת מתעטשת,
כל מלמול שלך הטחול שלי נרגש.

מרטיטה שלי, הו קלינדה, הו קלינדה,
בואי ונלך הצידה...


קלינדה היא הדמות הכי מעניינת, מאתגרת, מסקרנת, אניגמטית, מושכת, מסתורית וחושנית שנתקלתי בה מזה זמן רב. היא, שמסתובבת בחצאית מיני ומגפיים ובידיים בכיסי המעילון, בלי שום תיק או ארנק ורק לפעמים יש לה בכיס איזה פנקס כתום או טלפון מוסלק בחזייה – היא, קלינדה, עושה עבודה שכל הג'יימס בונדים והג'ק באוארים על כל השכלוליאדה והלווייניאדה והגאדג'טיאדה והג'יפים והמטוסים וכלי המשחית שלהם לא יכולים אפילו לחלום עליה, כי אפילו בחלומות שלהם הם לא יצליחו להשתוות לקלינדה. בחלומות שלי היא כבר נוסעת מתמידה.
אז רק בגלל קלינדה המשכתי לקרוא את הספר. תודה, קלינדה. היי שלום ותבואי אלי כל יום לחלום.


ליסבת סאלנדר היא סוג-של קלינדה, אבל במופרעת. נערה בהפרעה.
היא סוג-של עוזרת למיכאל בלומקוויסט בחקירה שהוא מנהל.
מיכאל בלומקוויסט הוא עיתונאי כלכלי מזן מתן חודורוב. נו, האנליסט הרובוטי ההוא. קרוב לוודאי שבלומקוויסט העיתונאי יהיה בבת עינה של שלי יחימוביץ', רק ביותר מבוגר, יותר חתיך, יותר גבוה, יותר עשיר, יותר סקסי וגם יותר הטרוסקסואל.

שניהם ביחד וכל אחד לחוד חוקרים תעלומה מלפני ארבעים שנה.
ואני שואלת את עצמי איך אנשים מוצאים תמונות ומסמכים ומכתבים וראיות ומה-לא מלפני ארבעים שנה, ואני לא מצליחה למצוא את מה שקניתי רק אתמול? זה ההבדל בין להיות שוודי נייטיב אמיתי שיונק איקאה כבר ברחם לבין ישראלי אפריקאי ברפובליקת בננות עולם שלישי.
השוודים האלה, ימח שמם, יודעים לעשות מתח. בעיקר ימח שמה של מרגוט וולסטרום שרת החוץ. אינשאללה תינעל במרתף של מרטין ונגר כשהוא עצבני במיוחד.
ליסבת כבר הייתה מוצאת עליה כל מיני פרטים שהיו סותמים את הפה המסריח שלה לתמיד, אבל אם זה תלוי בי, אני מעדיפה לתת את העבודה הזו לקלינדה.


וראיתי גם את הסרט.
הסרט השוודי לא נאמן למקור. זה ממש לא בסדר.
גוטפריד הוא האחיין של הנריק! הוא לא אחיו.
הרייט ומרטין ונגר הם הנכדים של אח של הנריק. הם לא האחיינים שלו!
אניטה ונגר לא מתה.
לססיליה ונגר היה קשר מיני עם מיכאל בלומקוויסט.
אריקה ברגר די התנדפה מהסרט.
כל פרשת ונדסטרום התנדפה גם היא.
הבת של בלומקוויסט היא זו שפיצחה את צופן המספרים ולא ליסבת.
בלומקוויסט ביקש לצרף עוזרת מחקר. ליסבת ממש לא פנתה אליו מיוזמתה!
וזה רק מדגם.

ועם הסרט האמריקאי אני אפילו לא רוצה להתעסק. הגירסה שלהם בטח עברה במגרסה.
ולא הבנתי למה כריסטינה ריצ'י מופיעה על העטיפה.

כשיש מעל 100 ביקורות לספר מסוים, אני לא טורחת לכתוב ביקורת. אני פשוט מוצאת אחת שתואמת את מה שאני חושבת, מהנהנת בהסכמה שיש מי שמייצג את דעתי, וממשיכה בחיי.
הפעם לא מצאתי.
*זהירות יש ספוילרים*:
נתחיל עם הרע – הספר ארוך. מלא בפרטים לא רלוונטיים בכלל לסיפור. צפוי להחריד. סוף יותר מדי טוב. (מישהו חשב על זה – בסוף הספר ליסבת מעבירה מיליונים לחשבונות בנקים שונים, מה שמצביע על היכולות שלה ועל כך שיכלה לארגן לעצמה סכומי כסף נכבדים מבלי שתצטרך לבקש מהעורך דין/אפוטרופוס 5 אלף עלובים ולהסתבך באונס? ). בלה. בלה. בלה. כל ה"וגנרים" שצצים וצצים, באמת לא עושים חסד. נאלצתי לחזור כמה פעמים אחורה בשביל להבין מי זה מי, עד שבסוף נמאס לי והכנתי ציור (אולי זה טיפשי, אבל עושה חיים קלים). הדמויות לא מרשימות במיוחד (מיכאל הוא טיפוס הגיבור ברומנים רומנטיים, האמיץ ללא רבב שכל הנשים הולכות שבי אחריו(, אולי ליסבת מעניינת אבל קצת הזכירה לי קריקטורה. בכלל, לסופר יש חיבה ליחסי סאדו-מאזו ומערכות יחסים פתוחות, קצת יותר מדי.
ועדיין, נהניתי לקרוא אותו.
כשאני קוראת ספר, אני לגמרי לא מתנגדת לדעת כמה פעמים הגיבורים שלי שותים קפה או איזה כריכים הם אוכלים. קצת הזכיר לי את ספרי ג'ון גרישם. והאמת שהזכיר לי גם את "סופו של מיסטר Y", שבו כל עמוד וחצי אריאל שותה מספר בלתי מבוטל של כוסות קפה יחד עם עישון בלתי מבוטל של סיגריות. בכל מקרה, לענייננו. אני חושבת שהספר קריא על כל המגרעות שבו ואין ספק שאני אקרא את שני הבאים בטרילוגיה.

חברות באתר "סימנייה" נותנת בונוס לא קטן בעצם קריאת ביקורותיהם של מי מהקוראים שחיוו את דעתם על הספר שברצונך לקרוא.
עד כאן הכל יופי. ואולם שני דברים נוספים, שלא תמיד עוזרים לקורא הנבוך, נספחים לבונוס זה.
האחד: במידה וקיימות יותר מחוות דעת אחת - המצב הופך להיות הרבה יותר מסובך מסתם Second opinion, וקשה מאוד לנווט בין כל חוות הדעת ולהחליט, האם לקרוא או לא.
והדבר השני: לעקוב אחר ההתכתבויות (אלון דה אלפרט ושלומית, במקרה זה) על רמתו של הספר, התכתבויות שאמורות להוסיף עומק לנכתב.
...אלא שלצערי, הבחנתי בהן בכעס של אלון - שלא בדיוק מובן לי מהיכן נבע, והרגשתי צורך לעשות אתנחתה קלה ולהגיב.
ומכאן אני פונה אישית לאלון:
אלון ידידי, ס"ה מדובר על קריאת ספר. כולנו חברים במועדון שמטרתו להעשיר איש את רעהו בדעות, ולעזור בבחירה. הסר את הכעס מליבך, ותן הזדמנות לאחר, ומעט כבוד - גם אם אינך חושב שהיא שוות ערך לך. הדבר אינו חייב להיות אישי, האמן לי!
תודה.

ועתה לספר.
לאחר שקראתם את כל הביקורות, וכמוני, לא ידעתם האם לבזבז את זמנכם על קריאת 512 עמודיו, או האם תוכלו לצלוח את ה"שוודיות" שבו - ארשה לעצמי לנסות לעזור ולהיות כעין "מורה נבוכים קטן" למתלבט.
א. תקראו ממש ברפרוף את כל נושאי העסקים בשוודיה.
ב. אל תתייחסו ביותר מדי רצינות ואל תקדישו זמן רב לכל דוד וקרוב משפחה רחוק, כי לקראת סוף הספר האנשים היותר מעורבים יופיעו מספיק פעמים שתוכלו "להדביקם" למקומם, ללא שום בעיה, באחריות.
ג. בעמוד 156 מופיעים כל בני המשפחה כולל גלגוליהם, ואין חובה להתייחס להדגשת השמות (זו דעתו הראשונה של מיכאל, ודעתכם יכולה להיות לא פחות טובה).
ולא, אל דאגה, כל מה ש"חיפפתם" (זוכרים?), לא יופיע במבחן...

ודברים שלדעתי הצנועה כדאי לקחת מהספר:
תתענגו על הקטעים הנוגעים לתמונות/קטעי עיתונים שמיכאל וליסבת מנסים לפענח, זוהי עבודת בלשות במיטבה!
בנוסף, תראו עד כמה נושא אי חשיפת מקורות חשוב לעיתונאי (גם אצלנו - מקרה ענת קם, האלוף גלנט ועוד).
תמשיכו להתענג על עיתונאי - שכנראה זהו זן שהולך ונכחד ממחוזותינו. יושרו ומוכנותו לקבל את הדין וללכת לכלא, ללא התנגדות, מעמידה אותו בשורה הראשונה - שמעטים הנמצאים בה.
לסיום, אם לא תתעמקו יותר מדי בכל מיני פרטים שעל פניהם נראים לכם (ולי) משעממים, ופשוט - תתנו לאינטואיציה להובילכם, אני משוכנע שלא תפסידו דבר, תצלחו את הספר ואף ייתכן שתיהנו ממנו.
אני נהניתי.

איזה מין שם זה סטיג, שמישהו יגיד לי? סטיב, אני מבין. עדיין אידיוטי וחסר משמעות, אבל בסדר. סטיג? מה זה לעזאזל סטיג? אולי זה הדבר הזה ששמים מול האח בסטוקהולם כשנהיה ממש קר. משהו כמו - "פאר דאמט, אינגה, הערב מתחיל להתקרר. תוציאי בבקשה את הסטיג מהמרתף".

וזאת בעצם הבעייה שלי עם הספר הלא-רע הזה, שהוא זר מדי. התחלנו להפנים כבר סיפורים אמריקאיים, בריטיים ואפילו אוסטרליים או צרפתיים או ערביים. אבל שבדים? שמתעסקים בלי סוף עם שבדיה (ולאו דווקא עם שבדיות), וראשי ממשלות שבדיים לשעבר, ועיירות שבדיות קטנות עם נופים שבדיים ופשעים שבדיים וניבים מקומיים וריהוט שבדי וקנוניות בעיתונים שבדיים?

התרגום, במקום להקל עלינו את העבודה, נשאר במקום השבדי הארכאי הנפוח, ובמקום קצת לרכך, משאיר הכול גבוה ונוקשה, כך שאי אפשר כמעט לקרוא את הספר בלי להשתמש במבטא סקנדינבי מוגזם. היה אפשר לעשות מאמץ ולתרגם באופן קצת יותר מקומי ומעוגל, בלי כל מיני מילים של בית מרקחת ברומן שעושה רושם שבשפת המקור הוא הרבה יותר חם, חתרני וסקסי.

כי סיפור המתח הבסיסי הוא טוב מאוד, ברגע שצולחים את המאה או משהו עמודים הראשונים, ומדלגים על ההבלים העסקיים/מקומיים. כעורך, הייתי מעיף את רוב הדברים האלה החוצה. והדמויות סבבה, למרות השמות הנורדיים המעצבנים.

שמונה.