ציפיתי למסע מרתק ומחכים עם הספר הקצר הנקרא בשעות ספורות.
מיץ' (המחבר) מקשיב יום אחד לתכנית 'נייטליין' עם טד קופל ומתאבן. המרואיין הוא מורי (מוריס) שוורץ.
כסטודנט היה מיץ' תלמידו של מורי עשרים שנה קודם. מורה שרצה להנחיל לתלמידיו חוכמת חיים, פילוסופיה, פסיכולוגיה. מוערך ואהוד עליהם והסובבים אותו. עבור מורי היה מיץ' תלמיד יוצא דופן, עילוי. כעת, כעבור שנות נתק רבות בהן מיץ' שקוע בקריירה ומרוץ החיים מתחדש הקשר ביניהם בעקבות הראיון.
מורי המתקרב לגיל שמונים גוסס. מחלת לו גריג הנוראה משתקת ומחלישה אותו. הוא נזקק לעזרה בלתי פוסקת ומיץ' שם בשבילו כמו גם אחרים, נפגשים בימי שלישי ארבע עשרה שבועות לשיחות ומעין קוּרס על החיים ומשמעותם. מורה ותלמיד יחיד. הקורא מתוודע לחייו הקשים של מורי שכילד ונער חי בעוני מרוד והתייתם צעיר. גם חייו של מיץ' לא היו קלים כולל ניתוק קשר עם אחיו היחיד.
אי אפשר שלא להעריך את המורה שנאחז בחיים ולימוד כשגופו בוגד בו ומנהל קרב הרואי עם המוות. השניים נקשרים יותר ויותר ככל שהסוף קרב.
מה שהרבה פחות דיבר אלי היו הפגישות עצמן שתיעד מיץ' שהן לב ליבו של העניין. כל פגישה ונושאה- אהבה ומשפחה (מבחינת מורי- תכלית החיים), כסף ורכוש (חברה צרכנית משועבדת לחדש, יקר, עדכני), סליחה וקבלה. המוות- 'אנו יודעים שנמות אבל לא מודים בכך'.
אז מה יש לנו? תובנות בשקל גם אם יש בהן אמת. לא מחדש דבר. שום פריצת דרך. אמירות שחוקות בסגנון 'אהבו זה את זה, אחרת תיעלמו'.
ההתפעמות המוגזמת מהנוף שאינו משתנה הנשקף מהחלון. בקיצור, 'שיעורים' סתמיים ורחוק מאד מלעורר התפעלות.
מזכיר מאד את 'פסגות ועמקים' בו צעיר פוגש במסע חיפוש קשיש נבון המנסה ללמד אותו על משמעות החיים. ניסיונו של מורי להנחיל חכמת חיים של אדם מבוגר לדורות הבאים במשך שנים רבות על רקע ההפגנות נגד וייטנאם ומשפט או. ג'יי. סימפסון כפי שמתבטא בשבועות אלה לא עובד.
ספר ניו אייג'י אוברייטד מבחינתי ואינני שותף ל'באזז' סביבו. במובן מסויים מזכיר את תופעת הקואוצ'רים ה'מודרניים' בני עשרים פלוס המתיימרים לשנות את חיינו. באמש'כם?
לפני שלושים שנה אולי הייתי חושב אחרת.
(להבנתי, זה סגנונו של מיץ' אלבום. סוג של מתקתקות ניו אייג'ית).

שמעתי על הספר הזה כבר לפני שנים, אבל רק עכשיו הזדמן לי לקרוא אותו. לא מדובר כאן בספרות יפה
של סופר שמספר סיפור, אלא בפגישות שבועיות לאחר נתק של שנים רבות,
של איש תקשורת באמצע חייו, עם מי שהיה פעם מורה אהוב שלו באוניברסיטה
כשהיה סטודנט. אותו פרופסור עומד עכשיו למות. שניהם יודעים זאת כמובן ומדברים על המוות ועל החיים
ומשמעותם. אלו הם שיחות מעניינות
ואנו מקבלים תובנות רבות שמשמיע אותו הפרופסור לבן-שיחו שמתקרב אליו מאוד ממש כבן-משפחה...
ובכן הספר אכן הביא אותי אכן להרהורים נוגים בנושאים הללו שבדרך כלל נמנעים מלחשוב עליהם.
אבל נקודה אחת ששמתי לב אליה; הפרופסור הוא יהודי, הסטודנט לשעבר הוא יהודי, אוניברסיטת ברנדייס שבה לימד
אותו הפרופסור היא מוסד יהודי ידוע... העובדה שהפרופסור הוא יהודי מוזכרת כאן רק כבדרך אגב ובשום מקום
אין התייחסות לעניין היהודי כאן. זה השאיר אותי תוהה מדוע נמנע הכותב להדגיש יותר את העניין היהודי
שהוא חלק ממנו? האם זה בא מתוך רצונו שהספר ידבר אל אוכלוסיות מגוונות באמריקה?
בכל מקרה מדובר לדעתי בספר שמעורר מחשבות על החיים שלנו מה אנו רוצים מהם? ומהי משמעותם...
ככל הידוע לי, כשהתפרסם, היה הספר הזה הצלחה ענקית מבחינה מסחרית באמריקה וזה בהחלט אומר משהו לגביו.

זמן רב רציתי לקרוא את הספר הזה. שאלתי אותו מהשכנה החביבה שהכרתי במקלט ודמיינתי בראשי איך כאשר אחזיר לה את הספר אוכל לומר "וואו איזה ספר מדהים, תודה רבה שהשאלת לי אותו". עכשיו אני אצטרך להוריד את האווירה ולהגיד שלא אהבתי. טוב נו, או שפשוט אשקר בנחמדות.

סיפור הבסיס מלא בפוטנציאל. פרופסור זקן מגלה כי הוא חולה בניוון שרירים וימיו ספורים. סטודנט לשעבר שלו, נתקל במקרה בראיון שלו בטלוויזיה מדבר על מחלתו ובכך נזכר בתקופת לימודיו ובהשפעתו הרבה שהייתה לפרופסור עליו. הוא מחליט לבקר אותו בביתו. מכאן מתפתחות רצף של פגישות בין השניים.

איזה מדהים היה יכול להיות אם היחסים המתוארים בסיפור באמת היו בעלי עומק ומשמעות? אבל סלחו לי, מדובר בקשקוש מוחלט! זהו ספר שמתיימר להיות עלילתי אך בעצם רובו מורכב מציטוטים רוחניים של הסופר שנאמרים מתוך דמותו של הפרופסור. לרוב, אין באמת בסיס מוצק לכל מיני משפטים שהוא זורק לאוויר ולא רק זה יש תחושה מתנשאת ודידקטית באופן בו זה נכתב.

אני מחשיבה עצמי אדם שמחובר מאוד לרוח אבל בשום אופן לא אצליח לקנות שטויות כאלה שנאמרות באופן פשטני למדי. בחיי שמצאתי את עצמי מגלגלת עיניים בחלק מהעמודים.

בקיצור, ספר מוטיבציה רוחני במסווה של סיפור שיכול היה להיות מדהים ומרגש אבל הביא לי את העצבים ובזבז לי את הזמן.

מורי שוורץ היה הפרופסור שלימד את מיץ' אלבום במכללה לפני כעשרים שנה.
בעודו צופה בטלוויזיה בתוכנית הראיונות "נייטליין" של טד קופל, רואה מיץ' את הפרופסור הנערץ עליו,
מספר על מחלתו הסופנית. מיץ' שלא שמר במשך השנים על קשר עם המרצה שלו (למרות שהבטיח לעשות זאת),
החליט להגיע לביתו של מורי ולבקרו.
כך מידי שבוע, בכל יום שלישי, מיץ' טס יותר מאלף קילומטרים, מדטרויט לווסט ניוטון, מסצ'וסטס
כדי לפגוש את הפרופסור מורי הגוסס ולנהל אתו שיחות על החיים, על העבר, על אהבה ועל המוות.
שניהם נהנו מהחברות, מהנתינה ומהמפגש המחודש.
בתחילת הקריאה בספר, כשהבנתי את הסוף הצפוי, החלטתי "לחסוך" מעצמי את העצב על סיום החיים
ולהפסיק את הקריאה, אך הסיפור היה כל כך מרתק שבכל דף שהפכתי, הבטחתי לעצמי רק עוד דף אחד נוסף ודי...
ובסופו של דבר סיימתי לקרוא את כול הספר ואני לא מצטערת על כך.
מומלץ בחום.

אין לי התנגדות לחשיבה חיובית אבל בספר הזה לא התחברתי לזה. מעדיף במקרה כזה ציאניד.

יש כל כך הרבה ביקורות טובות על הספר שהגעתי עם ציפיות גדולות. הספר חמוד ונהניתי לקרוא אותו, אבל ההרגשה היא של המון משפטים קיטשים "מעוררי השראה" שמתנדפים במהירות בסיום הקריאה..

× "החיים הם סדרה של משיכות בכיוונים שונים.. מתח של ניגודים. כמו משיכה בגומיה. ומרביתנו חיים אי שם באמצע" ×

מיץ' אלבום, סטודנט נצחי שלמד ולומד אצל הפרופסור הנצחי - מורי שוורץ, חוזר אליו שנים אחרי שסיים את התואר.

מורי שכולו טוב, טוען:

× "האהבה היא הפעולה ההגיונת היחידה" ×

ואני תוהה, האם זה לא בדיוק ההיפך? אהבה מעל ההגיון, מעל הבנה והשגה?

× "אהבו זה את זה, אחרת תעלמו" ×

מורי סובל מניוון שרירים. "סובל" אולי מתאר את המצב בצורה שגויה כאשר מדובר במורי. הפרופסור המדובר משכיל ללמוד מכל דבר ולראות את הטוב שבכל מצב.

× "אני מרשה לעצמי בכייה טובה אם אני זקוק לה.. אבל אז אני מתרכז בכל אותם דברים טובים שעדיין יש לי בחיי.. מיץ', אינני מרשה לעצמי יותר רחמים עצמיים מזה. קצת בכל בוקר, כמה דמעות. וזה הכל" ×

כאשר קוראים את מילותיו -מלאות תעצומות החיים - של מורי, אפשר לקבל פרופורציות. אפשר להבין כמה החיים שלנו יכולים להיות טובים יותר, אם רק נבחר בגישה המתאימה.

× "כל אחד יודע שהוא הולך למות. אבל אף אחד לא מאמין בכך. אחרת היינו עושים דברים בצורה אחרת" ×

לאורך הספר מיץ' מעוניין לנצל עד הסוף את חכמתו של מורי ולהנציח את גישתו החשובה לחיים. בשלב מסוים הוא מחליט להקליט את השיחות ולערוך רשימה של נושאים אותם הוא יעלה לשיחה עם מורי.

× "כשאתה לומד איך למות אתה לומד איך לחיות" ×

מצבו של מורי הולך ומתדרדר לעיניי מיץ' ולעיניי משפחתו, חבריו ומבקריו הנוספים של מורי.
מורי מארח שוב את כתב הטלויזיה שבזכותו אלבום חידש את הקשר עם מורי. את הכתבה הזאת ניתן למצוא ביוטיוב. 

× "יש בלבול גדול בארץ הזאת בשאלה מה שאנחנו רוצים לעומת למה אנחנו זקוקים.. אתה יודע מה באמת מעניק סיפוק? להציע לאחרים את מה שיש לך לתת" ×

מורי למד הרב דסלר? ;)

× "אני מרחם על הדור שלכם. בתרבות הזאת כל כך חשוב למצוא יחסי אהבה עם מישהו משום שחלק גדול מהתרבות איננו נותן את זה" ×

על התרבות שלנו מורי עוד אומר:

× "אנשים הופכים מרושעים רק כאשר הם מאוימים. וזה מה שהתרבות שלנו עושה. כשאתה מרגיש מאוים אתה מתחיל לדאוג רק לעצמך" ×

אפשר לומר שמורי, הוא הדוגמה לחיים אמיתיים, נטולי איום או פחד, רוויי נתינה והענקה.

× "בתחילת החיים אנחנו זקוקים לאחרים כדי לשרוד. ובסוף החיים שוב זקוקים לאחרים כדי לשרוד. נכון? אבל הסוד הוא, שגם בין לבין אנחנו זקוקים לאחרים" ×

בנושא הזוגיות מורי מוסיף:

× "ישנם כמה כללים שאני יודע שהם נכונים בנוגע לאהבה ונישואים..  והערך הגדול ביותר ביניהם? האמונה שלכם בחשיבותם של הנישואים שלכם" ×

ולסיום, מורי מספר משל מקסים על הגלים ועל האוקיינוס שאנחנו חיים בו ומהווים חלק ממנו בצורה אין סופית. מורי אולי נפטר, אבל הוא עדיין כאן.

ספר חובה! מלמד ומרגש. מזכיר מה חשוב בחיים ולמה אנחנו כאן. תהיו מוכנים לכמה דמעות:)

"ימי שלישי עם מוֹרִי" הוא ספר בגודל בינוני, 13.5 * 21 ס"מ, ובעוביו הוא מכיל רק 165 עמודים (כולל כמובן דפי פתיחה בסיסיים). בנוסף, בלא מעט דפים יש עוד חלקים לבנים ריקים כי חלקם פתיחה של פרקים או סיומם, ובמקרים רבים הכיתוב בעמוד האחרון בסוף הפרק לא מגיע לתחתית הדף.
אז כמה דפים יש לנו סה"כ? – בהימור כללי אולי 155. לערך. משהו בסגנון.

מכאן, שאפשר לומר שאת הספר הזה אפשר לקרוא בנסיעה אחת בכיוון אחד, בָּרכבת מתל-אביב לחיפה. אם אתם הקוראים המהירים תוכלו לעלות לרכבת הממתינה ברציף במסלול הישיר לחיפה ואם הינכם נמנים עם הקוראים האיטיים תוכלו לעלות לרכבת השנייה – המאספת.

הנקודה היא כזו – אם תעלו לאחת מהרכבות הללו ותקראו את הספר בזמן כה קצר שאינו עולה על שעתיים תפספסו את הפרטים הקטנים שבו: התובנות, ההתבוננות בחיים, תיאורי מצבי החולי והזקנה של מורי וההומור שלו, השאלות שעולות לאוויר שנוגעות בעצם בחיי כולנו ואת התפקחותו של מיץ' לגבי עצמו והיקרים לו.


את הספר הזה צריך לקרוא קצת בכל פעם.
אני קראתי אותו במשך שבועיים, בכוונה.


בשנת 1979 מסיים מיץ' אלבום את לימודיו במכללה, בכיתת הבוגרים של אוניברסיטת ברנדייס בעיירה ולתאם, מסצוסטס ארה"ב. מורי שוורץ הוא הפרופסור החביב עליו, והוא מציג אותתו להוריו בטקס הסיום. לפני שהם נפרדים, נותן מיץ' למורי מתנה – תיק חום ובחזיתו ראשי התיבות של שמו. מיץ' לא רצה לשכוח את המורה שהוא כל כך אהב ויתרה מזאת – הוא לא רצה שהמורה שלו ישכח אותו.

החיים מטיבים עם מיץ' והוא הופך להיות כתב בענייני ספורט בדטרויט. מסודר כלכלית, מבלה בחייו, נהנתן וחושב שהוא מאושר. חלומו היה להיות מוסיקאי, אבל כדרכם של חלומות, הם לא תמיד מתגשמים. הוא נשוי לג'נין ולמרות שתכנן יום אחד לבנות משפחה, היום הזה עדיין לא הגיע.

בעקבות רגע מקרי אחד בשעת לילה מאוחרת, שבו מיץ' שוטט בין ערוצי הטלוויזיה, הוא מצא את הפרופסור האהוב עליו מתראיין בתכניתו של טד קופל, "נייטליין". ואיך לנסח את זה הכי טוב שאפשר? "והשאר הוא היסטוריה".

בעקבות החשיפה הרגעית מחדש לאיש המיוחד הזה, מתחדש הקשר שכאילו לא אבד בין מורי למיץ'. בטיסות הלוך ושוב בימי שלישי, בין ביתו בדטרויט לבין ביתו של מורי במסצ'וסטס, רוקם מיץ' מחדש את הקשר שלו עם מורי ולומד דבר או שניים על החיים ובמיוחד על הוא עצמו.

למורי הסובלני יש תובנות על החיים שאינן נזרקות לאוויר סתם כך, אלא מתחברות לשיחות עמוקות ביניהם בזמן שהוא בעצם גוסס ממחלת ניוון שרירים, מחלת לוּ גֶריג. לבקשתו של מורי רושם מיץ' רשימת נושאים שעליהם הוא רוצה לדבר והיא מתנקזת לתשעה נושאים.

בספר קופץ מיץ' בסיפורו על מורי בין מפגשי ימי השלישי שלו איתו, לבין המפגשים שלהם בתקופת הלימודים בשנות ה-70 שבעצם היוו את הבסיס לקשר העמוק שנוצר ביניהם.

ציטוט:
***"אני אולי גוסס, אבל אני מוקף בנשמות אוהבות ודואגות. כמה אנשים יכולים לומר זאת?".
נדהמתי מכך שלא היה בו שמץ של רחמים עצמיים. מורי, שכבר לא יכול לרקוד, לשחות, להתרחץ או ללכת, מורי, שאינו יכול לענות לפעמון הדלת, לנגב את עצמו אחרי המקלחת או אפילו להתהפך במיטה. איך הוא יכול להסכים לכל זה בשלווה כזאת? הסתכלתי בו כשהוא נאבק במזלג שלו, מנסה לתפוס פרוסת עגבנייה, דוקר פעם אחת ושנייה ונכשל – מראה מעורר חמלה, ויחד עם זאת לא יכולתי להכחיש שעצם הישיבה בחברתו היתה חגיגית וקסומה, אותה אווירה שלווה שהרגיעה אותי אז, בתקופת הלימודים." ***

הספר שיצא ב 1997 בארה"ב עורר הדים רבים, נמכרו מאז בכל העולם לפחות 110 מיליון עותקים ובשנת 1999 יצא גם הסרט המבוסס על הספר, בכיכובם של ג'ק למון והנק עזריה, מורי ומיץ'. לאחר מכן גם הומר הספר למחזה מצליח ואצלנו המחזה עלה בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרוןבחיפה בכיכובם של יוסי גרבר ויפתח קליין.

ספר קטן, מלא חוכמה שאפשר להסכים עם שלל התובנות שבו ואפשר גם שלא.
עדיין, אפשר בעזרתו להסתכל על החיים קצת אחרת ולהעריך את ה-יש יותר מאשר את החסר.

ספר דק. שעתיים קלילות של קריאה.
רב מכר, אני מניחה שבצדק. אני לא בטוחה. יש בו משהו מאוד חם, אבל לא יכולתי שלא להרגיש שהחום שלו... מתוכנן. מחושב. מניפולטיבי, כמעט. כמו מישהו שעוזר לזקנה עשירה כדי שכשהיא תמות הוא יקבל את הדירה שלה ברמת אביב, ולא הילדים שלה שלא באים לבקר.
הוא נוגע ללב. איך אפשר שלא? הוא על חולה ALS מבוגר שמוצא גם את היופי בזקנתו ובדעיכה האיומה של גופו. יש לו אמרות שפר על החיים, והוא נורא מואר ובעל חוש הומור.
וגם עצוב. הזלתי דמעה או שתיים בעמודים האחרונים. אז מה?
אולי אני צינית מדי. אולי ספרי העזרה-העצמית/ההשראה/הרק-תאהבו-והעולם-יפרח האלה מתחלקים עלי, אבל לא מהסיבות נכונות. אני קוראת שמיץ' אלבום פותח בתי מחסה והוא נראה צדיק גדול. מקווה שזה ככה, ושהוא לא יהיה לואי סי.קיי. או ביל קוסבי, נגיד.

חשדנית, מה לעשות.