יש לי כלב וקוראים לו בנצי (תלונות על השם להורים שלי בבקשה) והוא מאוד אוהב לרחרח דברים: הוא אוהב לרחרח אנשים, הוא אוהב לרחרח אוכל, הוא אוהב לרחרח כלבים אחרים אבל יותר מכל הוא אוהב את ריחם של הספרים.
ספרים, ספרים ועוד פעם ספרים.
ספרים בשביל בנצי הם כל עולמו. אבל אל תשכחו, הוא לא קורא אותם- הוא מרחרח אותם. יש ספרים שריחם מוצא חן בעיניו והוא נמלא התלהבות, זנבו מקשקש בזריזות והוא מלקק ליקוק רטוב ומעצבן באדם או בחפץ שנמצא באותה העת בקרבת מקום. אבל יש ספרים שריחם אינו מוצא חן בעיניו וכשזה קורה, הוא משתתק, אוזניו זקורות למעלה והוא מתחיל לנבוח, בהתחלה בקצב נמוך ולאט לאט זה עולה עד שכל השכונה כבר שומעת אותה- וכמובן שגם יכול לנשוך את האדם או את החפץ שנמצא בקרבת מקום.
אם אתם שואלים את עצמכם, למה דווקא בביקורת על הספר הזה אני מזכיר את הכלב שלי ואת שיגעון הרחרוח שלו ולא בביקורות אחרות שכתבתי (אגב, כל הספרים שעליהם כתבתי ביקורת באתר, בנצי רחרח) אז התשובה די פשוטה: כי ככה. כי הספר הזה מספר על כלב וחשבתי לתומי שפשוט זה המקום שהכי נכון להזכיר את זה.
אבל די לדיבורים וקדימה למעשים. אני רוצה לכתוב ביקורת שבה אדבר הרבה על בנצי ועל שיגעון הריחות הזה שלו והפעם- רתיעה.
הכל התחיל בעצם כשחזרתי עייף ורצוץ מהספריה העירונית ובידי 'הכלב היהודי' של אשר קרביץ. לא הספקתי לפתוח את הדלת וכבר לשון חמימה ודביקה עלתה וירדה במורד פרצופי. ניערתי אותה בעדינות וראיתי את בנצי. הלכתי לספה, ישבתי עליה והוצאתי את הספר. לא עברה שניה וכבר בנצי עלה בקפיצה אחת גדולה על הספה וישב לצדי כמו בן אדם מתורבת. ואז כמו כל פעם- הוא רחרח. וכמו רוב הפעמים- ציפיתי בקוצר רוח לתגובה. והתגובה הפעם היתה- רתיעה.
בנצי נרתע מריחו של הספר וכמו הרבה פעמים- התעלמתי. כמו בכל פעם, חשבתי לעצמי: 'נו באמת, עד כמה שאהבתי לבנצי עזה, אין שום דבר, ואפילו לו הרחרוח שלו, שיכול לגרום לי לנטוש ספר במקרה של רתיעה או לפתח ציפיות במקרה של התלהבות ושמחה'- ולכן התחלתי לקרוא, וכמי ששמע בזה הרגע אמונה תפילה, מצפה לכל מאורע שיגרום לנטישתו.
הספר מספר על כורש וגם מסופר מנקודת מבטו שלו עצמו. כורש הוא ככל הכלבים אך מה שמבדיל בינו לבין כל השאר, היא העובדה שהוא כלב יהודי. ובמה זה מתבטא? ובכן, הבעלים שלו ומשפחתו הו יהודים. בנוסף הוא גם כלב חכם ונבון עד מאוד שמנסה בכל כוחו ללמוד את שפתם של בני האדם (אני מזהה פה שמץ יהירות מצד העם היהודי?) ואחרון אחרון חביב, הוא כלב נורא משעשע.
אז למה 3 כובים? אתם בטח חושבים שזה בגלל הרתיעה של בנצי? אז אם זה מה שאתם חושבים, אתם טועים בגדול. כי זו הרתיעה שלי. הרתיעה שלי ורק שלי. הרתיעה מכל הביטויים ביידיש שוברי השיניים האלו, הרתיעה מן התקופה הקודרת (שלא ממש מצליחה לקדר אותי), אולי הרתיעה גם מן העובדה שבכל זאת מדובר בספר תוצרת הארץ ואולי גם הרתיעה מכורש שבאיזשהו שלב הוא כבר התחיל להמאס עליי (בשלב יותר מדי מוקדם לדעתי)
סך הכל ספר בינוני ולא יותר מזה. לעתים נחמד, לעתים משעמם ולעתים מעצבן. ציפיתי להרבה יותר.
זהו, כאן מסתיימת הביקורת ובזמן שאתם תקראו כאן את הביקורת ותתלבטו בכל זאת אם אתם רוצים לקרוא את הספר (המלצה שלי: לא. יש פשוט ספרים טובים יותר שמחכים על המדף) אני אלך לבקר את בנצי, אתן לו חיבוק גדול מאוד, אלטף אותו, אוציא אותו לטיול ומרענן, ולבסוף אודה בפניו שאין כמוהו ומעכשיו אקשיב לכל מה שהוא אומר ולכל תחושות הבטן הכלביות שלו.
כי אין על בנצי.
*אם בכל זאת אתם לא מרוצים מן הביקורת או שהיא לא הצליחה לספק אתכם משום מה, אז רק תכנסו לקישור הזה שמדכים את כל מה שכתבתי כאן ואת כל מה שהסופר רוצה להעביר בספר, רק בצורה הרבה יותר משעשעת, הרבה יותר מעניינת, הרבה יותר זורמת והרבה יותר ייחודית- https://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=xEERcZm47Uc#t=0
ביי ביי וצפיה נעימה. אם נהנתם, תנבחו! ואם לא, תיללו...

















