![הקומדיה האנושית [מהדורת 2014]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers25/251972.jpg)
---
"האף...הוא אולי החלק המגוחך ביותר בפנים האנושיות. מאז ומעולם הוא היה מקור מבוכה לגזע האנושי.
החיתים ניצחו את כולם כנראה, מפני שהאפים שלהם היו גדולים ומעוקלים. בכלל לא חשוב מי המציא את שעון השמש, כי במוקדם או במאוחר מישהו ימציא את שעון היד. מה שבאמת חשוב הוא מי היו בעלי האפים...
יש אנשים שמדברים דרך האף. רבים נוחרים דרך האף ולא מעט אנשים שורקים או שרים דרך האף. אנשים מסוימים מובלים באפם. אחרים משתמשים באפם כדי לתקוע אותו לכל מיני מקומות ולחטט באמצעותו בעניינים לא להם. אפים ננשכו על ידי כלבים שוטים ועל ידי שחקני קולנוע בסיפורי אהבה מלאי תשוקה. דלתות נטרקו עליהם והם נלכדו במקצפי ביצים ובמחליפי תקליטים אוטומטיים.
האף הוא עצם קבוע, כמו עץ אך בהיותו תקוע על עצם נייד - הראש – הוא סובל סבל רב כשהוא נלקח למקומות שבהם הוא נתקע בדרכם של אחרים.
מטרת האף היא להריח מה יש באוויר, אבל אנשים מסוימים משתמשים בו כדי לבלוש ולרחרח אחר רעיונות, התנהגות והופעה חיצונית של אחרים....אנשים אלה מרימים בדרך כלל את אפם אל השמיים כאילו זו הדרך לחדור לשם....
הדבר החשוב ביותר בקשר לאף הוא שהוא גורם צרות, מחרחר מלחמות, מנפץ ידידויות ישנות והורס בתים מאושרים רבים. ועכשיו מיס היקס, האם אני יכול ללכת אל מסלול המרוצים?" (עמ' 54-55)
ויליאם סרויאן, אמריקאי ממוצא ארמני שלא חיבב יהודים במיוחד (וגם לא אחרים על פי עדויות של קרוביו) מצא לנכון לחייך (?) על נושא האף באמצעות נאום ספונטני של הומר, גיבור הספר "הקומדיה האנושית" וזאת בשיעור היסטוריה של העת העתיקה.
אותו חיוך - נטול ציניות לחלוטין (מפתיע בהחלט בהתחשב במה שמסופר לנו על הסופר באחרית הספר) – יחד עם אופטימיות ומנות גדושות של אנושיות כפי שהיינו מייחלים לה (אולם נטול כל מתקתקות שלפעמים מסתפחת אליהם), מלווים את הספר לכל אורכו וזאת למרות שהחיים המתוארים בספר הם חיי אנשים קשיי יום על רקע עיירה אמריקאית – איתקה שבקליפורניה – בזמן מלחמת העולם השניה, כשהבשורות המרות על מוות ואבדן מטפטפות גם לכאן באמצעות הטלגרף.
ויליאם סרויאן באמצעות יוליסס אחיהם בן הארבע של הומר, בס ומרקוס (שלא בכדי פותח את הספר בפרק קסום על התבוננות) מתבונן בעיירה, אוסף חוויות כמו משחיל חרוזים על חוט, מפנים ומתבגר. אנחנו כמוהו נעזרים בבני משפחתו ובדמויות אחרות בעיירה ואוספים יום ליום, חוויה לחוויה, פרק לפרק שהופכים לשרשרת של חיים בספר מרגש ומכמיר לב שהופך גם אותנו, ולו לרגע, לנטולי ציניות ולטיפונת טובים יותר.
האיורים בספר (אוירו ע"י קרן תגר ומופיעים רק בגרסה הזו)- שיש בהם חן - רומזים (כמו גם מותג ההוצאה שהוציאה את חידוש הספר – "הרפתקה" של מודן+אוקינוס) על ספר נוער. אין ספק שגם בני ובנות נוער יוכלו להנות ממנו (ולא בכדי הוא אומץ ככזה משום שהוא עוסק בחיי נער מתבגר... אבל אין בו קוסמים שדים ויצורי אופל!!) אולם איני בטוחה שיוכלו להפיק ממנו את המיטב. להבנתי הוא לא נכתב כספר נוער אלא כמחזה למבוגרים.
אמנם לא קראתי את התרגום המקורי של יצחק עברי לצורך השוואה, אבל לטעמי ניכר בהחלט כי יהודה אטלס שאחראי על התרגום, עשה את עבודתו עם הלב והבטן לא פחות מאשר עם הראש.
תודה רבה ל"חובב ספרות" שבזכות סקירתו הגעתי לספר הנפלא הזה.
ולפני שאלך לתחוב את אפי בספר אחר, עוד משהו קטן מהספר לחובבי הספרים שבינינו :
"מה אתה מחפש ילד?" שאלה מיס גלאגר את ליונל.
"ספרים." לחש ליונל ברכות
"אילו ספרים אתה מחפש?"
"את כולם."
"את כולם? למה אתה מתכוון? אתה לא יכול לשאול יותר מארבעה ספרים על כרטיס אחד."
"אני לא רוצה לשאול אף אחד מהם!" אמר ליונל
"אם כך, מה אתה רוצה לעשות בהם?" שאלה הספרנית
"אני רוצה רק להביט בהם."
"להביט בהם?" אמרה הספרנית. "לא לשם כך קיימת הספריה הציבורית. אתה יכול להביט לתוכם. אתה יכול להסתכל בתמונות שבתוכם. אבל מה הטעם בכלל להסתכל עליהם מבחוץ?"
"אני אוהב את זה," אמר ליונל. "אסור לי?"
"ובכן," אמרה הספרנית, "אין חוק נגד זה...." (עמ' 152)
ועוד משהו פצפון לסיום סיומת,
שנייה וחצי לפני שהעלתי את הסקירה שלי לאתר, חמדת העלתה את סקירתה היפה והמקיפה שכמעט וגרמה לי לגנוז את סקירתי. במחשבה שנייה, לא אמנע מכם את נאומו של הומר על האף האנושי...(בפרט שכבר טרחתי להעתיקו לכאן!)
---
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
