בדרך כלל יש לי המון סיבות טובות למה לא לכתוב ביקורות על ספרים, ומעט סיבות טובות למה כן. אני לא כותבת כי זה לוקח לי המון זמן, כי זמני מוגבל, כי לא קל לי לנסח את התובנות שלי, אבל בעיקר כי לא תמיד יש לי כאלה: בהמון מקרים אין לי משהו חשוב או חדש או מקורי להגיד על הספר. תחושת "אמרו את זה קודם, לפני" הולכת איתי הרבה פעמים.
אבל כאן – פשוט תחסכו מעצמכם. זה ספר ארוך ולא חיוני כלל. בתקופה פחות פי-סי היו קוראים לו "רומן למשרתות". אבל מה אשמות המשרתות ולמה הן צריכות לקרוא ספרות לא טובה. (אולי אם הן היו קוראות ספרות טובה הן לא היו משרתות? מי הביצה ומי התרנגולת?). ממש בעמודים הראשונים אנחנו לומדים שיש פה משולש רומנטי שצולח חיים שלמים, בין שלושה יתומים בני אחת עשרה - שני בנים חתיכים הורסים שכבר משחקים פוטבול, ובת יפהפייה בלונדינית כחולת עיניים. סיי נו מור: נתוני פתיחה על הפנים, הכתובת היתה על הקיר, אין לי מילה לומר להגנתי. נפלתי למלכודת בעיניים פקוחות, ולבושתי יצאתי ממנה בסוף הספר. ככה אני, לא יודעת להפסיק באמצע, גומרת הכול מהצלחת כמו ילדה טובה.
ולמה שני כוכבים ולא אחד? אני קצת באמצע בכוכבים, לשני הכיוונים. חמישיות רק כשממש, ומצד שני צריך שספר באמת יקומם אותי כדי שיקבל כוכב אחד. נראה לי שיש רק ספר אחד שדירגתי בכוכב אחד בסימניה. ו"עשבים" לא מכעיס, הוא פשוט לא טוב.
אז מה עכשיו? אני אחרי רצף מסוים של אכזבות מספרים. מחכה כבר לאחד ממש טוב, כזה שבאמת יעיף אותי - להתגעגע אליו כל היום, לחכות בלי סבלנות לפגישה הלילית איתו, לדעת שהוא יכבוש אותי בסערה. עוצרת כאן.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
