דווקא היום מכל הימים סיימתי את ספרו של קולקה. ואני מציינת את התאריך כי היום, ה- 30.06.2014, הוא היום בו נמצאו גופות שלושת הנערים החטופים: אייל יפרח, גלעד שער ונפתלי פרנקל - שנרצחו בידי מחבלים. סיום הספר הזה, שעוסק בצד נוסף של מלחמת הישרדות ושרירות הגורל, הוא מאוד סמלי. זהו חיבור בין השואה שהיתה אז, למלחמת הקיום שלנו שנמשכת גם היום. העבר והווה נקשרים יחדיו. אני תוהה, האם לנצח נהיה נרדפים?
שואה היא עבור כולנו, יהודים - ישראלים, טראומה קולקטיבית. היא מחלחלת כל כך עמוק לתודעה שלנו, כעם, שהיא כבר חלק מאיתנו. לאן שלא נלך, ומה שלא נעשה, ההיסטוריה שלנו חקוקה בפסיכולוגיה שלנו. אנחנו עם פוסט-טראומתי, וחרדת הקיום שלנו באה לידי ביטוי באופי שלנו כישראלים, באופי העממי שלנו.
ספרו של קולקה חשוב מאוד. הוא חשוב בגלל התוכן אך גם בגלל הסגנון הייחודי.
נתחיל עם הסגנון: כתיבתו של קולקה מרוחקת קמעה, אפשר לומר... מדעית. הסגנון מאוד מזכיר לי את סגנון הכתיבה של טרומן קפוטה בספרו "בדם קר", שאגב – יצר בספרו זה ז'אנר ספרותי חדש לחלוטין. מצד אחד הכתיבה מעבירה תחושות ורגשות, מצד שני זו כתיבה עיתונאית, מדעית, חוקרת. בנוסף, הכתיבה השכלתנית-פילוסופית מזכירה לי רבות גם את ספרו של ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות". פרנקל בספרו מתאר את דרכו לשרוד את השואה – הרצון לחיות היה טמון עבורו בצורך לתעד את החוויות שעבר. זה מה שהחזיק אותו בחיים, זו המשמעות של חייו. הוא מבסס תורה פסיכולוגית שלמה – לא על מה שעבר האדם בעברו, אלא על מה שהוא יעבור בעתיד. תורה פסיכולוגית אופטימית למדיי...
גם קולקה, בעיני, הוא אדם עם כוח נפשי עז ורצון לחיות. הנופים שמתאר קולקה בספרו אינם נופים רגילים. אלו נופים של בנייני משרפות, של חורבות, של צלי אדם. נופים של מוות, נופים טראומטיים, נופי פחד וכאב. זהו ספר שמספר על שואת עמנו, ועל השואה הפרטית, האישית, כפי שחווה אותה קולקה כילד בן עשר שנקלע למציאות טורפת ובלתי אפשרית. ועם זאת, הוא אדם אופטימי. ולראייה - שני הקטעים היפים ביותר בספר, הנוגעים ביותר ללב, הם לאו דווקא הקטעים העוסקים במוות, כי אם הקטעים העוסקים בחיים בתוך הגיהנום.
הקטע הראשון שנגע לליבי הוא הקטע בו מספר קולקה על אימו וקורותיה לאחר שילוחה מהמחנה בו הוא שהה, אם שלא הסבה את ראשה אחורה להביט בבנה ובבעלה אותם היא משאירה מאחור. במשך שנים קולקה לא הבין את התנהגותה הקרירה של האם, ורק לאחר חקר מעשיה וקורותיה הוא הבין את מעשיה: "נודע לי משהו שנתן פירוש אחר, אולי, לאותה תמיהה גדולה על ההליכה הנחושה הזאת וההיעלמות אל עבר היציאה משם: אמא נשאה עמה ברחמה עובר של אחי, עובר של אושוויץ, מפגישתה עם אבא שם, וגם את החלטתה הנחושה לנסות לצאת לפחות איתו, אם אנו שנינו נישאר ונאבד". (עמ' 88)
כמה כוחות היתה צריכה האישה האמיצה הזו לאזור לעשות את אותו מעשה. כמה אהבת חיים, כמה חוזק נפשי ואופטימיות אדם צריך כדי ליצור חיים בתוך התופת ולהילחם בשיניים ובציפורניים על ילד שטרם נולד.
הקטע השני שנגע לליבי הוא הקטע בו מספר קולקה מעט על הנחמה והיופי שהוא השכיל למצוא באותו מקום חרב, יופי התלוי בשמי הקיץ של המחנה: "אווירוני צעצוע כסופים שנושאים איתם ברכה מעולמות רחוקים עוברים לאטם בשמיים הכחולים ומסביבם מתפוצצות מעין בועות לבנות... זאת הייתה אושוויץ של אותו ילד בן אחת-עשרה...לאן אתה נמלט בבקשך את היופי, את התום של נופי הילדות – התשובה היא: היו אלה השמים הכחולים ואווירוני הכסף ההם, הצעצועים האלה, והשקט והשלווה הנפרשים לכאורה מסביב; כי לא קלטתי דבר פרט ליופי הזה ולצבעים האלה, וכך הם נשארו טבועים בזכרוני". (עמ' 107-108)
קולקה, אם כן, כתב ספר על שואה, אך יוצא דופן בסגנונו ובחדות דבריו. הוא נותן לנו הזדמנות להציץ אל חוויותיו של ילד בן עשר – אחת עשרה בזמן המלחמה ההיא, על דרכו להתמודד עם החוויות המזוויעות, והוא נוטע בקוראים הבנה וגם אופטימיות. כי אם האנשים הללו עברו את החוויות הנוראיות ההן ושרדו, וזכו במעט שמחה ותום גם בתופת הנוראית, גם אנו, שניצלנו מהשואה, צריכים תמיד לחפש את היופי, לאחוז בחיים בכל הכוח, ולהיות אמיצים ואופטימיים. כי זו-זו נקמתנו.
