“נמאס לי לכתוב ברצף על ספרים שלא עשו לי את "זה".ובמחשבה שנייה - מי בכלל מכריח אותי לכתוב עליהם ביקורות או לאמר מילה אחת או שתיים?! - הבעיה שזה מעייף ומייתר לכתוב על ספרים שלא משאירים אחריהם שום טביעות אצבע. לא יודעת -אולי אפסיק זאת ואחזור למצבי הקודם ,שפשוט מה שקראתי ולא מצא חן בעיני -לא נכנס להוויית הכתיבה והזיכרון הדיגיטלי פה .
אבל הבעיה האמתית והחשובה בעיני היא לא הכתיבה על ספרים בינוניים ומעצבנים ,אלא עד שאני נתקלת שוב בספר ש"עושה לי את זה ".

באשר לספר הנוכחי - קראתי רק 55 עמודים וזה עייף אותי . יש לספר את כל הנתונים הגולמיים להפוך לספר טוב ומושך,כגון זהות כותביו : הסופרת רונית מטלון וחוקר הספרות -ד"ר הירשפלד אריאל ,שניהם בעלי איכויות ,ידע וספורת מוכחים.
אופי ,איכות, ועומק הכתיבה של שניהם הם טובים ובאים לידי ביטוי בכתיבה בספר .

רעיון הספר- חליפת מכתבים שמעוגנת ברעיון כללי : התפתחות רומן יש מאין בין שני המתכתבים מבלי כוונת מכוון במציאות הספרותית .כל מכתב שנכתב ע"י אחד הכותבים אתגר את הכותב השני .

אז אם קיימים כל -כך הרבה דברים טובים גלומים בספר ,מדוע הוא לא המריא אצלי ? כיוון -והוא התחיל להתבוסס בעצמו ולחזור על דברים ובסוף לשעמם ..

מבחינתי- זוהי יצירה ספרותית שאפשר ללמוד עליה ובאמצעותה בשיעורי ספרות באוניברסיטה כ-ז'אנר מסוים ולפרקה ל"גורמים ספרותיים " כפי שאכן לומדים באונ',עד שיוצאת הנשמה ליצירה ,ואפילו הסופר לא מכירה שהוא אכן זה שכתב או התכוון לכך .

עטיפת הכריכה - הזכירה לי את העטיפות הרומנים הגדולים של הוצאת מזרחי בשנות ה-60. רומן רומנטי בהדפס דיגיטלי .

אני כל כך מתעבת ולא אוהבת את התקופה שבה בין ספר איכותי ומדהים למישנהו -"עוברים תחת ידי " ספרים כל כך בינוניים ,חסרי טעם ,חסרי מעוף ,שזה גורם לי להרגשת תסכול עד הפעם הבאה שבו אני "פוגשת" בספר ששואב אותי אליו.
לפעמיים זה יכול לקחת שבועיים , חודש .

אז עכשיו אני בתקופה ובתוך ערימת ספרים שכזאת שגורמים לי לחוסר עניין ומנוחה וסיפוק .


"אתה יודע שקראת ספר טוב כשאתה מעביר את הדף האחרון ומרגיש קצת כאילו איבדת חבר"--פול סוויני.

אז מזמן לא איבדתי חברים .אני מחכה .....”

“כשהייתי ילדה הייתי משחקת עם אמא שלי ואחותי ב"סיפור בהמשכים": אחת מתחילה לספר סיפור מהדמיון, מפסיקה אחרי כמה משפטים, ואחרת ממשיכה. אמא שלי, שתמיד התעייפה לפנינו, היתה מתאמצת בכל כוחה להגיע בהקדם ל"...באושר ועושר, עד עצם היום הזה". אלא שאז היינו אנחנו שולפות את התחבולה שנקראה: "ואולם..." (הפיה הרעה בעצם לא מתה / הנסיכה לא ידעה שהיועץ קשר קשר / הנערה הענייה סירבה להשלים עם מר גורלה וכדומה), תחבולה שהיתה הופכת על פיו את הסיום, מביאה טוויסט חדש לעלילה וגורמת לה להתארך עד אין סוף.
נזכרתי במשחק הזה לנוכח המשחק של רונית מטלון ואריאל הירשפלד בספר הזה. הבחירה שלהם שלא לתכנן מראש דבר ולכתוב את הרומן במכתבים זה לזה סיקרנה אותי. סיקרן אותי איך דמויותיהם משתקפות בכתיבה וביחסים בין הדמויות (טוב, לא סיקרן עד כדי לגגל רכילויות או ראיונות איתם – את זה ראיתי רק עכשיו, כאן בביקורות), וגם: איך מסיימים? איך מחליטים לסיים אם לא התקבלה החלטה משותפת? איך לא נופלים למלכודת של "ואולם..."?
אז מתברר שנופלים. אבל רגע, דבר דבר:
הספר מגולל את פרשת יחסיהם של נתנאל היילברון (אריאל הירשפלד כותב את הצד שלו) ולורי דהאן (מטלון כותבת את מכתביה וכן את אלה של הדמויות הנוספות ברומן). כשאמא של לורי המתבגרת התאשפזה במחלקה פסיכיאטרית לשנים ארוכות, אמא של נתנאל תפסה את מקומה בחיקו של אבא של לורי. כעת, אחרי שנים, מתנהל קרב ירושה בין האחיות של לורי לבין אמא של נתנאל, ולורי פונה לנתנאל לעזרה. בהדרגה נפרש המערך המשפחתי המורכב, ובמקביל מתפתח הרומן בין השניים (ואף מילה על העברה בין דורית – זה כל כך בשקל).
יפה בעיני שבולט השוני בין הכותבים – מטלון אקטיבית, סוערת, יוזמת; הירשפלד תגובתי לעד, סופג, מכבה שריפות. אני מדמיינת אותו יושב מול כל מייל שבו מטלון מטילה אל המערכה דמויות חדשות ועלילות משנה מתפתלות, תופס את הראש בידיים ונאנח – נו, מה עושים עם זה עכשיו.
אז מה הבעיה? הבעיה שכנראה בכל זאת יש סיבה לכך שסיפור זקוק למבנה. כי כשאין, זה יוצא ארוך וחוזר על עצמו, וההתאהבות של הכותבים בגימיק שלהם מתישה. כל האי-הבנות והמריבות והפיוסים של זוג בראשית דרכו עוברים תחת ידינו, בלי שיוותרו לנו על כלום; עלילות משנה שלא תורמות דבר; תיאורים ארכניים שפשוט זקוקים ליד של עורך. ועוד דבר קטנוני: למטלון יש מניירה מעצבנת לפתוח כל פיסקה ב-ו' החיבור. יש לזה אפקט כאילו-לירי, ומתמשך, ומתנגן, ולגאטו, ולא עוצר לעולם, ואפשר להמשיך עוד ועוד...
והנה אני חוזרת לסיום: בהמון מקומות לאורך הספר היה אפשר לשים נקודה ולסיים. זה לא קרה, והסוף אכן לא סוף. ואולם.”

“לכבוד הוא לי להיות הראשונה שכותבת ביקורת על ספר זה!
תחילת מסעו של הספר הזה אלי בכתבה שהתפרסמה לפני כמה שבועות במוסף "גלריה שישי" של עיתון "הארץ". הכתבה הייתה למעשה ראיון (כותבים ריאיון או ראיון?) עם שני הסופרים שכתבו את הספר הזה. הם סיפרו על תחילת דרכם ועל המשחק ששיחקו בכתיבת ספר זה. באופן טבעי, מאחר ואני רואה בעיתון "הארץ" עיתון רציני ואמין, כשנתקלתי בספר בחנות "צומת ספרים" בכרמיאל כמעט קניתי אותו - אבל היה מבצע 1+1 ולא היה לי ספר אחר לקחת (מה גם שזו לא הייתה מטרת הביקור ב"צומת"). וכך קרה שסבתי קנתה לי את הספר.

אני בהחלט מסכימה עם המחברים של ספר זה. זהו משחק. משחק תפקידים של סופרים. כל אחד מגלם דמות, והעלילה מתפתחת בהתאם. ניכר שהסופרים לא דיברו ביניהם על הספר ולא תיאמו מראש את המהלכים שלהם. זה ניכר בכך שהספר ספונטני לחלוטין. אולי ספונטני היא לא המילה הנכונה. המילה הנכונה היא "אמיתי" ו"מיידי". במידה מסוימת כל ספר הוא יחידה שלמה ומגובשת עם התחלה וסוף ולפעמים גם אמצע, אבל "השפעה בלתי הוגנת" הוא כמו פרוטוקול של זמן ורגשות של שני אנשים. כאילו מישהו הקליט את החיים שלהם לפרק זמן מסוים. זה מאוד מוצא חן בעיניי.

אבל כמו בכל ספר, יש בספר זה גם דברים פחות טובים. כמו למשל השפה בה כותב "נתנאל". שפה מאוד גבוהה ומליצית, בניגוד לכתיבתה של "לורי". לעיתים קרובות מצאתי את עצמי קוראת ברפרוף מכתבים שלמים בגלל אורכם, שיכול לנוע בין שורה אחת לבין מונולוג של שישה-שמונה עמודים.
באופן כללי אני הרבה יותר אוהבת את "לורי" ואת כתיבתה של רונית מטלון. ישירה, סוערת לעיתים, מסודרת ומפורקת, מלאה בתיאורים מעניינים ובתחכומי לשון.

ועוד לא אמרתי מילה על העלילה! קשה להגדיר עלילה מגובשת לספר כזה, שכן אין כזו. הגרעין של העלילה הוא פנייתה של לורי לנתנאל כדי שיעזור לה להסדיר עניין משפטי ומשפחתי בנוגע לכפל צוואות של אביה שנפטר. אבל הסיפור שצומח סביב שונה לחלוטין (מדי פעם משולבים בספר "מכתבי אורח" של דמויות אחרות מהסיפור) ומתמקד בעיקר ברומן המלבלב בין לורי לנתנאל. רומן איטי וקשה מבחינה נפשית, עדין בהתפתחותו ובאופן המופלא שבו מתארים אותו שני הסופרים.
וזה מוביל אותי לנקודה המכאיבה ביותר בספר הזה, הנקודה שפגעה בי כקוראת יותר מכל: הסוף. הסוף מעורפל מאוד, לא ברור לאן יתפתח הרומן של לורי ונתנאל , הוא משאיר אותי עם קצה חוט ביד. הסוף גם נראה מקוטע מאוד, כאילו מישהו חתך את הרצף בסכין.

ועוד הערה קטנה אחת יש לי: אופן הסידור של הטקסט בעמוד. הוא שונה מאופן הסידור בספרים אחרים וזה קצת מפריע לעין. אני לא יודעת להגדיר בדיוק מה מפריע לי.

בסך הכל, מאוד אהבתי את הרעיון ואת החופשיות שבספר, את הרצון לא להיצמד לכללים ופשוט להתחיל סיפור בלי סוף. נכון, יש פעמים שפורמט המכתבים פוגע בסיפור, אבל הוא מקורי ומעניין. כך גם עלילת הספר שמתפתחת בעדינות וכוללת נקודות מפנה שונות ומגוונות.
הנקודות החלשות בספר: הסוף, אורכם של חלק מהמכתבים, שפה גבוהה מדי לעיתים.
ממליצה לכולם!”

“העובדה שאני יודעת איך הספר נכתב,ושרומן מקביל התפתח בין הכותבים האמיתיים ולא רק הספרותיים,בהחלט משפיעה על ההתיחסות לספר וקבלת הכתוב בו . נהניתי מאד מהשפה העשירה והמגוונת של הכותבים,אבל לעיתים,די קרובות,היתה לי הרגשה של עומס יתר,שהכותבים נהנים יותר מידי מהשימוש בשפה,על חשבון אורך רוחו של הקורא. העלילה הפתלתלה והדמויות הציבעוניות ריתקו אותי עד לאות האחרונה.”