ספרו של שלמוב הוא ספר חלוצי מסוגו, וכותבו ניחן באומץ ויושר נדירים. סיפורי קולימה הם בעיקרון יציאה חריפה כנגד המיתוס של ה'אחווה' בין האסירים שטיפח סולז'ניצין בתיאור הגולאג בספרו 'יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ''. שלאמוב מנתץ באופן שיטתי את הניסיון למצוא פן הומאני בחיים במחנות הכפייה, ומעמיד מולם סיפורים מצמררים על אכזריות בלתי נתפסת גם בקרב הסוהרים אך גם בין האסירים, פסימיות קיומית שרואה בתקווה סכנה קיומית שתוביל לאובדן. אין אחווה בין האסירים, אין חברות, ואף קנאה וגאווה אינן בנמצא, רק בנאליות של רוע, אנוכיות, עצלות וחוש חייתי בסיסי של קיום.
אך מלבד ניתוץ פנטסיות, הסופר גם מציע למעשה תפיסת עולם חלופית, שלפי מיטב הבנתי מצדיקה לדעתו למה בכל זאת עדיף להזדהות עם דמות האסיר הלא-סימפטית שלו מאשר עם ה'צד השולט':
1. כל שליטה של אדם על אדם אחר היא בהכרח רעה ומנצלת, לכן עדיף תמיד מוסרית להיות בצד המנוצל.
2. על מנת לשרוד כל אדם צריך שיהיה לו משהו להאחז בו, ששייך רק לו. דבר זה מגדיר למעשה את מהות החיים של האדם ומעניק לו משמעות. במקרה של שלמוב מדובר בשירה, וכללית יותר בפן האסטתי של החיים.
3.'ניתן לסלוח לאדם רעב על הרבה דברים', אולי אפילו על כך שהוא מוכן למכור את חברו תמורת פרוסת לחם, קמצוץ טבק.
ניתן אולי להוסיף כלל רביעי על כך שלחלש לא קיימים רגשות שליליים כמו שציינתי, אך ניתן לסתור זאת בקלות בכך שגם הצדדים החיוביים באישיותו נעלמו גם כן(למען האמת נקפאו).
אך התפיסות בדבר 'הכוח משחית', מציאת משמעות באסתטיקה וחוסר האמונה העמוק ביכולת ההתעלות של האדם מעבר לצורך הקיומי המיידי הן טענות קשות שמצריכות התמודדות רצינית, ולא ניתן לפטור אותן בקלות בעזרת צרור מילים יפות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
