הם תמיד בשחור – לבן. עומדים בתעלה, לבושי מעילי אפונה אפורים, מצוידים במכושים . מבטם פונה כלפי מטה, גבם כפוף. והם עובדים, עובדים, מכים ומכים בכליהם באדמה הסלעית. לשבריר שנייה מרים אחד מהם את עיניו המיוסרות למצלמה, אך בכניעה לגורלו חוזר מיד לפרך.

כך הם נראים בסרטים שתיעדו אותם, האסירים. חסרי פנים וצבע – כאילו כלל לא כמונו. כמו עיסה אנושית לא ברורה הם מופיעים ונעלמים מעינינו...

ורלאם שלאמוב נולד ב- 18 ביוני 1907 במשפחה של כומר ועקרת בית. מילדותו היה איש ספר ופילוסופיה מובהק. לא הסתפק בקריאה, אלא גם ניתח, ביקר וחקר את כתביהם של סופרים ואנשי רוח מדיומא ועד קאנט. אגב כך גילה כי לא אוהב את כתביו של טולסטוי כלל.
הוא שאף לעולם טוב יותר, אך לא שיער מה המהפכה תעולל לו ולמשפחתו. נעצר תחילה על כך ש"העלים מידע" ולא כתב כי אביו הוא כומר, אלא רק ציין שהוא אדם נכה.
מאוחר יותר הפיץ את "צוואת לנין" –המסמך, בו נכתב כי בשום פנים אין לתת לסטלין להנהיג. בעקבות כך, נשפט והוגלה לגולאגים – מחנות עבודת פרך סובייטיים ובילה בהם עשרות שנים.

שלאמוב יודע לספר. שנים לא נגעתי בספר של סיפורים קצרים, אך זה שאב אותי אליו ולא הניח. כנראה שלא הייתי מתוודע אליו אלמלא קיבלתי אותו כמתנה ליום הולדת (מי שהביאה לי אותו כנראה לא כל כך ידעה על מה הוא).

'סיפורי קולימה' מהווים פרומיל מכתביו של שאלאמוב, שהיה סופר פורה ומשורר.

חבל קולימה הוא אזור מקפיא עצמות(פשוטו כמשמעו) במזרח הרחוק והצפוני של רוסיה. בשל תנאי מזג האוויר והמיקום הגיאוגרפי המרוחק, המחנות שם התאפיינו בתנאים קשים במיוחד ו"קולימה" הפך לשם ידוע לשמצה.
שלאמוב מתאר את החיים(אם אפשר לקרוא לזה כך) בגולאגים בסיפוריו. אין זה משנה מה היה האדם לפני כן, המחנה הפך אותו בהכרח לקהה חושים. העבודה בת שש – עשרה ויותר שעות בטמפרטורה הרחק מתחת לאפס (אם היריקה הייתה קופאת במעופה, הם ידועו כי מדובר במינוס חמישים ומינוס שלושים היה נחשב ל"התחממות"), מנות המזון המצחיקות, הכינים, הצפדינה הנוראית וגם המציאות האכזרית במגורי האסירים עשו את שלהם. רבים מאוד לא שרדו.

הייתה שם סוג של "אתיקה" במחנות. לא משנה עד כמה האדם שלצידך קרוב אליך – לא חלקת איתו אוכל כמעט בשום מצב. אם מישהו ראה דרך להשיג דבר – מה, כמו מזון או טבק זול, היה עליו לעשות זאת לבד ולעזור לו היה נחשב למעשה לא יפה, שכן זה היה מחייב את האסיר להתחלק. שלאמוב כופר בטענה כי חברות יכולה להיווצר בתנאים קשים שכאלה. לדעתו אין זה אפשרי בסביבה כה קיצונית, כשאף אחד לא מתכנן דבר, פרט להישרדות יומית.

הציניות הסדיסטית של הנ.קוו.ד. באה לידי ביטוי בכך שאינטלקטואלים, סופרים ואנשי רוח שסר חינם בעיניי המשטר שוכנו יחד עם אנשי העולם התחתון ואסירים פליליים קשים שהשפילו, ביזו והתעללו בהם. אגב, הפליליים זכו ליחס מעט טוב יותר מאשר האסירים הפוליטיים. בעיניי מנהיגי העבריינים נחשבה שמיעת רומנים לסימן של אנינות טעם וכך הוכרחו אנשי ספר לספר בעל פה יצירות של הוגו וסטנדאל, דוסטוייבסקי ומאן על חשבון שעות השינה המועטות בתמורה למעט לחם או טבק.

הסיפורים האלה מיוחדים במינם. היופי שלהם בדרך, בה הם מסופרים. אל תצפו לתפנית דרמתית בעלילה - האדם תמיד יהיה כפוף לזרימה הטבעית הריאלית של גורלו. אך תדעו להזדהות עם הנחמות הקטנות, המכאובים, התקוות הקטנות, החלומות.

הסיפורים עתירי סלנג "גולאגי" ומילים מיוחדות לכן תרגומם לעברית מאתגר ולא תמיד מדויק.

שלאמוב התחבר היטב וראה יופי נפלא בטבע וצמחייה של האזור, בו היה אסיר. אחד הסיפורים שאהבתי במיוחד נקרא ה"השרען" – שחי בין עצי - לִבנֶה גמדיים, קטן קומה בעצמו, הוא קרובו של אורן . תכונות העץ, החבל המדהים וטבעו מתוארים בסיפור ביד אמן.


למרות כל זה, שלאמוב נשאר נאמן לעקרונותיו הקומוניסטים. אולי ראה בגולאגים טעות, חבלי לידה. לכן התנגד לשימוש בכתביו לצרכי תעמולה במערב. הוא הסתכסך עם סולז'ניצין שהטיף נגד המשטר הסובייטי.


שלאמוב לא מזכיר זאת, אבל מצער אותי תמיד לראות שמות של בני עמנו ("רחמנים בני רחמנים") בין הוגים ומיישמים מן הבולטים ביותר של הזוועות באותן השנים. הרצון של היהודים להשתתף במהפכה שהבטיחה לתקן את העולם מובן, אבל מדוע בחרו רבים מהם לנהוג בדרכים האכזריות והנוראיות שכאלה –לא ברור לי ומאוד מאכזב.



למרות הקושי, הסיפורים האלה זורמים היטב ומורגשת בהם תקוה שקטה.

ספרו של שלמוב הוא ספר חלוצי מסוגו, וכותבו ניחן באומץ ויושר נדירים. סיפורי קולימה הם בעיקרון יציאה חריפה כנגד המיתוס של ה'אחווה' בין האסירים שטיפח סולז'ניצין בתיאור הגולאג בספרו 'יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ''. שלאמוב מנתץ באופן שיטתי את הניסיון למצוא פן הומאני בחיים במחנות הכפייה, ומעמיד מולם סיפורים מצמררים על אכזריות בלתי נתפסת גם בקרב הסוהרים אך גם בין האסירים, פסימיות קיומית שרואה בתקווה סכנה קיומית שתוביל לאובדן. אין אחווה בין האסירים, אין חברות, ואף קנאה וגאווה אינן בנמצא, רק בנאליות של רוע, אנוכיות, עצלות וחוש חייתי בסיסי של קיום.
אך מלבד ניתוץ פנטסיות, הסופר גם מציע למעשה תפיסת עולם חלופית, שלפי מיטב הבנתי מצדיקה לדעתו למה בכל זאת עדיף להזדהות עם דמות האסיר הלא-סימפטית שלו מאשר עם ה'צד השולט':
1. כל שליטה של אדם על אדם אחר היא בהכרח רעה ומנצלת, לכן עדיף תמיד מוסרית להיות בצד המנוצל.
2. על מנת לשרוד כל אדם צריך שיהיה לו משהו להאחז בו, ששייך רק לו. דבר זה מגדיר למעשה את מהות החיים של האדם ומעניק לו משמעות. במקרה של שלמוב מדובר בשירה, וכללית יותר בפן האסטתי של החיים.
3.'ניתן לסלוח לאדם רעב על הרבה דברים', אולי אפילו על כך שהוא מוכן למכור את חברו תמורת פרוסת לחם, קמצוץ טבק.
ניתן אולי להוסיף כלל רביעי על כך שלחלש לא קיימים רגשות שליליים כמו שציינתי, אך ניתן לסתור זאת בקלות בכך שגם הצדדים החיוביים באישיותו נעלמו גם כן(למען האמת נקפאו).
אך התפיסות בדבר 'הכוח משחית', מציאת משמעות באסתטיקה וחוסר האמונה העמוק ביכולת ההתעלות של האדם מעבר לצורך הקיומי המיידי הן טענות קשות שמצריכות התמודדות רצינית, ולא ניתן לפטור אותן בקלות בעזרת צרור מילים יפות.

לפני קריאת הספר ראוי להקדיש כמה מילים למחברו. וארלאם שאלאמוב, יליד 1907, נעצר ע"י המשטרה החשאית הרוסית, הואשם בפעילות אופוזיציונית חתרנית נגד משטר סטאלין ונשלח למחנות כפייה בצפון ברית המועצות, בהם ישב 17 שנים. חוויותיו, המתועדות באמצעות שלל הדמויות המאכלסות את "סיפורי קולימה", משקפות את המציאות האכזרית וחסרת הרחמים ששררה במתקני הכליאה הסובייטים בשנות ה-30 וה-40.

אך "סיפורי קולימה" אינו תיאור עובדתי יבש או מסמך היסטורי-פוליטי גרידא. בשפה ריאליסטית ישירה, בוטה ותמציתית, משרטט המחבר את מצוקתם הפיזית של האסירים וההתנוונות המוסרית ההדרגתית שבאה בעקבותיה. הקודים ההתנהגותיים והחברתיים אשר הגדירו את עולמם בעבר אינם תקפים עוד. החיים מחוץ למחנה הם בגדר זיכרון רחוק ומעומעם. "לעתים קרובות מדי נראה לו העולם ההוא שמעבר להרים, מעבר לנהרות וימים, כמין חלום, פרי הדמיון. ממשי היה רק הרגע, השעה, היום למן ההשכמה ועד צפירת הסיום - מעבר לזה לא הפליג בהרהוריו, וגם לא היה לו כוח להפליג. כמוהו ככולם. הוא לא ידע כלום על עברם של האנשים שהקיפו אותו, וזה גם לא עניין אותו". (מתוך "בלילה").

הצרכים הפיזיים הבסיסיים שולטים ומכתיבים את דרכי הפעולה. אין פנאי להרהורים פילוסופיים כשהרעב משתק, הגוף דואב, הקור חודר לעצמות והאקדח מכוון לרקה. האינסטיקט האנושי להמשיך לחיות, לשרוד בכל דרך אפשרית, מוביל למעשים שבמציאות ה"אחרת", זו שמחוץ למחנה, היו נחשבים לאלימים, לא חוקיים ובלתי מוסריים בעליל. הקורבן מאמץ לעצמו את שיטותיו של התליין. הגבולות ביניהם הולכים ומיטשטשים בעולם שכולו רוע צרוף וברוטלי.

בתום הקריאה נותרה בי תחושת מועקה כבדה. התקשיתי למצוא בספר תקווה או נחמה. אך גם בתהום הפעורה, בחשכה האינסופית הזו ישנם רגעים (מעטים) בהם הערפל מתפזר וקרן אור חודרת מבעד לאפלה. מחווה אנושית פשוטה, טעמו של מאכל מוכר, יופיו הצנוע של הטבע - כל אלה מזכירים לקורא שקיים סיכוי, קלוש ככל שיהיה, לעתיד טוב יותר - גם בעולם שהושחת עד לבלי הכר ואיבד לחלוטין את המצפן המוסרי שלו.