בפעם הראשונה קראתי את הספר בגיל 16, ויודעים מה, אהבתי. הוא היה חביב, אהבתי שזה על מישהי אמיתית ושהיו אפילו תמונות שלה בספר. כנראה שהוא היה מספיק טוב להישאר על מדפי הספרים שלי עוד 5 שנים, בעוד שספרים אחרים הלכו ונתרמו לאט לאט.
היום אני כבר בת 21, והחלטתי לילה אחד לחזור לקרוא. תהיתי אם להשאיר אותו או לתרום, אבל זכרתי תחושה של אהבה לספר. אמרתי, אני אקרא פרק אחד או שניים, רק כדי לעזור קצת לאינוסמניה שלי, ואחרי זה אלך לישון ואחזור לקרוא כל פעם שיהיה לי זמו פנוי.
שעתיים וחצי עברו וסיימתי את הספר בשלוש בלילה על הספה במרפסת.
והוא אכן עמד במבחן הזמן. אפילו בתור מישהי שכבר סיימה תיכון, עדיין נהניתי לקרוא מהספר. לא רק זה, אלא שאפילו כמה מהעצות שמאיה עברה יישמתי גם על עצמי (הליכה זקופה מישהי?).
אז כן, מבחינת ספר נוער הוא אמיתי, מצחיק, משעשע ובהחלט אחד החביבים עליי, ולכן אין לי מה לא לתת לו 5 כוכבים.
נ.ב- בסוף החלטתי להעביר אותו הלאה למישהו. לא בגלל שאני לא אוהבת אותו, אלא שאת הזמן שלו במדך אצלי הוא כבר סיים והגיע הזמן שמישהו אחר יהנה ממנו.

בתחילת הקריאה שלי לא ציפיתי להרבה. התעניינתי בו יותר בגלל התקופה הויקטוריאנית, מאשר העלילה עצמה.
אבל הו, כמה שהופתעתי לטובה.
נתחיל מזה שהתחברתי נורא לגיבורה הראשית, פיית'. נערה נבונה עם אופי חוקר שמתעניינת בממצאי הטבע, משהו שלא מתאים לאישה בחברה הויקטוריאנית. אהבתי את מערכות היחסים שלה עם שלל הדמויות שיש בספר; עם אחיה הקטן אותו היא אוהבת אך גם מקנאת בו על האפשרויות הרבות שמוצעות לו בגלל היותו בן; עם אמה איתה היא לא תמיד מסתדרת ואף משמיצה לפעמים על הדברים שהיא עושה; עם אביה אותו היא מעריצה, גם אם אנחנו רואים את האופי האמיתי שם; ועם פול, נער בן גילה, איתו היא מרשה לעצמה להיות פראית וכועסת.
חוץ מזה, עלילת הרצח שסביבה סובב הסיפור, ובמרכזו עומד העץ עליו קרוי הספר, שאבה אותילגמרי משום מקום. לא יכולי להפסיק לקרוא כי אחרי כל פרק רציתי לדעת מה יהיה ההמשך.
אז אם אתם מתעניינים בתעלומת רצח עם אלמנטים על טבעיים שאותה מנסה לחקור נערה בת 14, כשהיא מתעמתת עם מחשבותיה, רגשותיה, וכן עם אויבים פיזיים וגילויים מפתיעים- זה הספר בישבילכם.

בבקשה, הו בבקשה, שמישהו יעצור את הסדרה הזאת. זה שורף לי יותר מידי תאים אפורים במוח.
אני מתחננת בפני כל אל וישות על טבעית שאני מכירה. בבקשה, אל תגרמו לי לקרוא את זה שוב.
אז למה אני בכלל ממשיכה עם הסדרה? אין לי מושג האמת. הבנתי שהסדרה הזה הדרדרה לגמרי בספר השלישי. כן כן, כולנו יודעים מה בדיוק קרה... אבל משהו גורם לי לרצות להמשיך לקרוא את הספר, לראות עד כמה דפוק הוא יכל להיות. וזאת טעות, טעות, טעות!
והרי הוא התחיל כלכך טוב! כלכך הרבה פוטנציאל! כלכך הרבה רעיונות טובים יכלו לצאת מזה!
"אבל לא" אמרו האם והבת (ברצינות, איך אם ובת יכולות לכתוב את זה. אני מבוהלת) "בואו נמציא דמות מפגרת, שעושה טעויות טבחירות מטופשטות כי... טוב, היא נערה מתבגרת". אני מצטערת, אבל לגיל ההתבגרות יש גבול.
אם יש רשימה של גיבורות ראשיות שאני הכי שונאת, זואי רדבירד מככבת שם. לצד אוור מבני האלמוות. היא כלכך.... מעצבנת! אני פשוט, כבר לא יודעת איך לתאר את זה. כל דמות שם שטחית באופן כלכך כואב, ורק אפרודיטה איכשהו הפכה להיות הדמות שהכי מעניינת שם (אתם מבינים כמה המצב עצוב?).
ואם הדמויות הורגות אותי, הסיפורי אהבה גורמים לי לרצות לתקוע כדור לראש שלי באמצע שיעור. למה, למה תגידו לי. קלונה? סטארק? אריק? כמה לעזעזל אנחנו עוד צריכים בשביל זואי?! בסדר, הסופרות רוצות כלכך להראות לנו שזואי שלנו מיוחדת ומדהימה? תגרמו לה להתחיל לעשות בחירות נכונות, להיות יותר חכמה, מחושבת, לא.. זה!
אבל, יש לי וידוי. אוקיי נשימה עמוקה
כתבתי את הביקורת הזאת, בלי לסיים לקרוא את הספר.
כן, אני יודעת, איך אני מעיזה! אבל פשוט לא יכולתי להמשיך יותר. זה הפך את המוח שלי לעיסה רותחת והורידה לי את האיקיו בגל מילה שקראתי. הגעתי כנראה עד לקטע בו הם היו במנהרות וזואי התחילה לקנא בחברה המתה של אפרודיטה שתגנוב לה את אריק. אפילו שהם לא ביחד. והיא כאילו, קצת בגדה בו. כן. לא יכולתי להמשיך להתמודד עם ה... ספר זבל הזה.

אולי, יום אחד, אני אמשיך ואסיים את הספר הזה. אבל אני בספק שהוא ישפר את הביקורת הזאת.

*ביקורת זו יכולה להכיל ספויילרים, אז ראו הוזהרתם :)

שיעור לשון חופשי, בית ספר, כיתה. אני יושבת במקום שלי ומוציאה את הספר "אגדה". לא זוכרת בדיוק מתי קניתי אותו, אבל בגלל שעוד לא קראתי אותו התחלתי לקרוא. קודם, התקציר גרם לי לגלגל עיניים, הרגל שפיתחתי כבר אחרי כל ספרי הנוער הטיפשיים שרצים היום. "דרכיהם א היו אמורות להצטלב...." אוי באמת, רק לא זה שוב! אבל אני שמחה שהמשכתי לקרוא.
קודם כל, אני חייבת להגיד משהו: אנשים כל הזמן משווים ספרים לספרים מפורסמים אחרים ואומרים שזאת העתקה ולא מ'קוריות. זה שזה מתרחש בעולם עתידני, לא אומר שזה משחקי הרעב. יש לזה רעיון שונה לגמרי, והדבר היחידי שנראלי דומה (חוץ מהעולם העתידני) זה ששניהם ספרים טובים מאוד.
ההתחלה קצת שיעממה אותי, וכמוב לא הבנתי כלום עדיין. השמות היו לי קצת מוזרים, אבל מאוד אהבתי אותם, אני אוהבת שמות מקוריים. אחרי כמה זמן של קריאה כבר התחלתי להישאב לתוך הספר הזה לאט לאט, ולהבין את הדברים במלואם. קודם כל, הספר הזה פשוט נחרט במוחי! יש ספרים קלילים שאני פשוט קוראת בישביל הכיף או סתם בישביל להעביר את הזמן ששום דבר לא עוזר. יש ספרים שהם יחסית "כבדים" ובעלי כל מיני מוסרי השכל. יש ספרים שהם על מציאות, ויש כאלה על פנטזזיה. ויש כאלה שיש בהם רעיון טוב והרפתקה שלמה שסוחפת אות ואתה פשוט מתמלא במתח אחרי כל דף שם. זה מה שהיה הספר הזה.
כל הדברים שקרו שם, כל הרעיון עצמו."המגיפה" הזאת- שאגב הצלחתי לנחש את כל הקטע של הנשק ביולוגי שזה לדעתי היה רעיום גאוני! וכל האלימות הזאת והרופובליקה- ספר מדהים בלי פנטזיה(לא שיש לי בעיה עם פםנטזיה חס וחלילה) ושלא יכולתי לעזוב לרגע (אולי רק לכמה רגעים בו הייתי חייבת לצרוח על כמה דברים שקרו שם .-.). הזפר אומנם קצר, כן, אבל אם כל הדברים שקרו.... פשוט היה מרתק לקרוא אותו, אם כל העלילה הזאת שגם אן היא לא הכי מסובכת היא באמת מותחת.
אני לא ספיילר יותר מידי והעבור לדמויות:

דיי- דמות שקל מאוד להזדהות איתו. פשוט התאהבתי בדיי, ולא, לא בגלל המראה שלו. בהתחלה, שקראתי על זה שהוא נכשל ואז ראיתי את כל היכולות שלו לא הבנתי למה זה- דיי, זה שיכל לפרוץ לאנשהו בכמה שניות, עם יכולות פיזיות מדהימות ואינטלגנציה די טובה- יכשל במבחן הזה? מוזר אה? אבל כשגיליתי על כל עניין המחנות... ושוב פעם, זה היה רעיון גאוני!
סיפור העבר שלו עצמו ריגש אותי, נקשרתי אליו וגם אל אחיו הגדול. גם אהבתי מאוד את השם שלו, ובסוף כשהבנתי מה זה מסמל אהבתי את זה עוד יותר. אבל הדבר שקצת עיצבן אותי זאת ההתאהבות המהירה הזאת ביוני- באמת? קצת מוזר שאחרי פחות מיומיים הם כבר מאוהבים ומתנשקים. ואני לא אדבר על זה שהם רק בני חמש- עשרה , אבל נו טוב, מתבגרים בצורה שונה במקום על רפובליקה ושלטון פסיכיים. אבל כל המראה הזה של החיים שלו, זה היה כלכך מעניין ועצוב בו זמנית. אכן, דיי הוא אחד הדמויות האהובות עליי.

יוני- אחח יוני יוני יוני.... איתך, אגב,לא כלכך התחברתי. מתנשאת יותר מידי, יפה,חכמה, חזקה, מושלמת בקיצור. קצת מעצבן לא? לרוב פשוט עיצבנת אותי עם הדברים שעשית שם. הראייה שלך כלפי אנשים שהם לא מהאצולה ולא ביחידות גבוהות במשטר ובשלטון,התגובות שלך לכל מיני דברים... העבר שלך גם לא כלכך ריגש אותי כמו של דיי, וכשמטיאס מת... טוב, לא שזאת הייתה הפתעה כלכך בגלל שזה היה כתוב בתקציר (וזה אגב, הייתה די טעות. עדיף היה שלא לכתוב את זה), התגובה של למוות שלו לא נראתה כלכך מציאותית. ואז כשפגשת את דיי. הדבר הראשון שאת שמה לב אליו זה כמה שהוא יפה? בדיוק כמו שאמרתי לדיי, את הייתה התאהבות קצת יותר מידי מהירה. לפחות לקראת הסוף את קצת מתעשתת והופכת לבן אדם הגיוני ונורמאלי, כמעט. אבל, אחד הדברים שדווקא כם אהבתי בך, זה האבחנה החדה שלך. משהו שמזכיר לי כמו את שרלוק (כמו שהוא מבחין בדברים בסדרה XD). אבל, היא גם לא ממש הייתה אבחנה גבוהה כלכך בכל הקטע עם המפקדת, ותומס, והשלטון.... איך לא חשדת בכלום או לא תהית בדברים כאלה קודם? לא יודעת, בקיצור- יוני לא הייתה הדמויות שהכי התחברתי אליהם, אלב נו טוב, אפשר להגיד שהיא בסדר. טוב, אני לא יכולה ממש לא לאהוב אותה, אני כן אוהבת את האינטלגנציה שלה אבל לא אוהבת את המושלמות שלה. מבינים אותי?

מטיאס- לא ממש הספקנו להכיר אחד את השני הרבה אה? XD

תומס- יש לי הרבה להגיד עלי בחור צעיר, נתחיל מזה- אתה חתיכת חרא קטן נכון? אומייגאד, פשוט רציתי להחטיף לך אפילו יותר משרציתי למפקדת. אתה רוצח את החבר הטוב של בלי היסוסים, רוצח אישה שלא עשתה כלום בלי היסוסים, רוצח מאות אנשים אחרים בלי היסוסים.... יש לך מוח בכלל? מחשבה עצמית כלשהי? מה הבעיה שלך?! ואחד הדברי שעיצבן והצחיק אותי בו זמנית, זה הקטע שהוא הרג את מטיאס, ואז די מנשק את יוני ומנסה להיות איתה במערכת יחסים רומנטית.... איך אתה יכל ל"דאוג" לה ככה כשאתה זה שהרג את אחיה?! בכללי, איך אתה יושן בלילות? טוב נו, אין הרבה בעיות כשאין לך חוט מחשבה עצמית אה מתיאס? אה כן, נזכרתי בעוד משהו. אמרת שאתה היית גם פעם מהשכבה הענייה שם והצלחת לעלות בדרגות עם מאמץ... אז איך זה שאין לך איפה של רגישות למה שהאנשים שם עוברים?

המפקדת- אף שהיא די מעצבנת (אוקיי, מאוד מעצבנת), והיא די חסרת רגשות, חסרת מצפון וסאדיסטית.... די אהבתי את הדמות שלה. דמות מרושעת כזאת. בכללי אהבתי את כל עניין המשטר הזה, אף שזה לפעמים די הכעיס אותי שפשוט לא היה איכת להם מחיי אנשים אחרים, זה די דברים שאני אוהבת.

ג'ון- עוד אחת המדמויות שאני אוהבת.... ולמה היית חייב למות??!! ;-; ייבבתי שקראתי את השורות הללו. לדעתי הוא היה אחד הדמויות החכמות והטובות שהיו בספר הזה, והתאהבתי בו במיוחד בקטע שהוא ודיי (או דניאל אם אתם רוצים) משחקים בחוץ.

אמא של דיי- תדמייני ילדה שקוראת לה ספר נחמד על ספסל, נראת רגועה ומחייכת, השמש זורחת, חברה שלה יושבת לידה, כשפתאום נשמע רעש בום חזק ואתם רואים את אותה ילדה מטיחה את הספר על הספסל וצועקת משהו שנשמע כמו "למה??!! זה לא קורה!!" בין הבכי שלה... יאפ, זאת הייתי אני. אני פחות או יותר, לא ציפיתי שזה יקרה. שהמפקדת תפקוד תומאס לירות בה. לא ציפיתי שהיא תמות! וזה פשוט הרס אותי. ובבקשה אל תהרגו אותי על זה שהטחתי את הספר על הספסל, אני ממש לא אלימה כלפי הספרים שלי. לרוב.

טס- היא חמודה, נחמדה, אבל אני די, אממ...לא ממש התחברתי אליה, או שמתי לב אליה. לא יודעת, אל תהרגו אותי.

ועוד כמה מילים על כל הרעיון הכללי שלו:
אהבתי איך שגיליתי את המזימות שקרו שם (אף שאני בטוחה שיש עוד) עם כל פרק ופרק, וכל הקטע של הרפובליקה, הניסויים, המגיפה שהם יוצרים... זה היה כלכך מעניין, והיו דברים שהצלחתי לנחש קודם והיו כאלה שהופתעתי לגמרי. כל המצב ששרוי העולם העתידני החדש שם מש עיניין אותי, ואולי אפילו קצת עיצבן במיוחד בקטע שהיו את האצילים שקיבלו מותרויות והכל, והיו את השכבה הענייה שכל מי שנמצא בדרגה גבוהה מהם- פשוט מחשיב אותם לכלום.
אין ספק שאני מחכה בקוצר רוח לספר השני. הספר הזה מקבל ארבע נקודות- נקודה אחת יורדת בגלל שהיו שם כמה דברים לא מובנים, כאלה שהוספרת כתבה אבל אז אולי שכחה או התעלמה מהם, וגם קצת בגלל הרומנטיקה המהירה של דיי ויוני. אבל לא משנהף הם חמודים כאלה ביחד.
אז זהו, סוף הביקורת הארוכה הזאת XD

הו זואי זואי, מה נעשה איתך? בספר הראשון אהבתי אותך, באמת. חשבתי שלספר יש אחלה רעיון, גם עם זה ערפדין וכו' וכו', אבל אני אוהבת ערפדים! אז קראתי. בספר השני עוד זרמתי איתך. בסדר, את נערה מתבגרת, יש בעיות ואת מוצאת את עצמך מבולבלת. קורה קורה, לכן המשכתי איתך ולא חשבתי שיהיה גרוע. אבל הוהוו כמה טעיתי, והנו מגיע הספר השלישי, שבו הבנתי שהסדרה הזאת הידרדרה. עם נשים בצד את כל השטויות של זואי והבחירות המטומטמות שלה ונתמקד ב"עלילה עצמה" ובבעיה ששם, נגלה שיש לזה דווקא פוטנציאל וזה אפילו מעניין! במיוחד כשנפארט, הכוהנת שהתבררה כרעה נמצאת שם. אבל כמובן, הספר הזה מתמקד יותר במערכת האהבה של זואי, עם אפשר לקרוא לזה ככה.
אני יודעת מה בטח מעריצים של הספר יאמרו: "היא נערה מתבגרת!! אז היא עושה טעויות, גם את! היא לא כזאת נוראה, היא עוברת דברים קשים!" אחממ אנשים יקרים, אני בטוחה שעם אני הייתי עוברת אותם בעיות כמו לזואי, לא הייתי מתמזמת ככה עם החבר לשעבר שלי ודוכבת עם המורה שלי כאשר יש לי חבר מדהים. ברצינות, זואי התנהגה בכלכך... זנותיות!! אפרודיטה נראתה לידה די בסדר בספר הזה!! כשבשני הספרים הראשונים היא נגעלה וסלדה להתנהגות של אפרודיטה, כשהיא התנהגה בזנותיות ובמגעילות. אבל בספר הזה? והווו, זואי מתגלה עם צד אפרודיטי משלה!
נתחיל מזה שיש לה חבר. לא לא, לא ההית' האידיוטי הזה, אלא חבר מדהים, ערפד, חתיך ופשוט בחור מושלם בשם אריק. שגם זה מעט עיצבן אותי, בגלל הנדושיות בזה. שעל הפעם הראשונה בו הם נפגשו אריק הערפד המושלם נמשך כמובן לזואי. אבל נעזוב אתזה גם, מצידי שהייתה נשארת איתו ככה, לא איכפת לי. אבל כמובן, היא גם חייבת להיפגש עם הית'. אז בסדר, שתית את הדם שלו, הווו התשוקה!! אבל באמת, את פשוט... מה עשית שם, רכבת עליו? מה הוא סוס פוני? ועשית את זה במודעות שידעת שיש לך את אריק, למען השם זואי, איפה כוח הרצון שלך?? אבל בסדר, נוכל עוד להתגמש לך על זה. אבל אז... חבריי היקרים, בא הקש ששבר את גב הגמל.
המורה. איך קראו לו שם? לורן? את פלירטטת איתו, ואמרת שהוא נותן לך הרגשה של "אישה אמיתית". איזו בלאט איש אמיתית תגידי לי? את נערה בת... בת... 17 שם? והוא גדול יותר ממך. ומורה. מה איכפת לי שהוא חתיך וזה? את, כאילו, תתעשתי על עצמך!! ואז.... לעזעזל, מצידי תיפלרטטי איתו, אבל.. אלוהים... לא לשכב. ואז כלכך התפלאת כשאריק כעס עלייך, ונעלבת כשהוא קרא לך זנזונת. אמממ כן, מעניין למה באמת.
זה פחות או יותר מה שהכי עיצבן אותי בספר הזה. עם כל השאר עוד יכולתי להתגמש. עם ה... דמויות הדי שיטחיות, והיחידים שאהבתי היו סטיבי ריי, דמיאן ונפראט. ונלה, אבל היא חתולה. זהו. כל השאר... אין עומק, כלום. האחיות שבלי להעליב די שיטחיות, אריק "המושלם" שסלח לזואי כל הזמן עד שסוף סוף עשה את המעשה הנכון ועזב אותה (באמת, מגיע לך מישהי יותר טובה). על אפרודיטה אני לא אתחיל, אף שבספר הזה היא באמת הראתה כמה צדדים לטובה, בעוד שזואי הידרדרה מאוד.
הייתי מורידה עד לכוכב אחד, אבל אני מוסיפה נקודה אחת עוד בגלל שהעלילה ללא זואי מעניינת, עם כל קטעי נפראט וסטיבי ריי והמתים החיים האלה.
לדעתי, הספר הזה די שיטחי וספר רק בישביל קריאה כשאין שום דבר אחר. לא ספר שלדעתי שווה ממש להיות מעריץ שלו ולאהוב אותו כלכך.
ועוד כמה מילים על זואי עצמה: אני לא יכולה להביא דמות גיבורה יותר שיטחית ואידיוטית מזואי. אפילו הצלחת להביס את אוור מבני האלמוות, אז מגיע לך מחיאות כפיים. זואי היא הבחורה היפה והמסתורית שעוד כשהייתה בת אדם החיים שלה היו לא הכי טובים בכי מזוייף, וכאשר סומנה כערפדית וניכנסה לבית הלילה גם שם לא היה לה לא מעט הסתבכויות, במיוחד עם אפרודיטה. אך בכל זאת היא מוצאת חברים שיעזרו לה, והבחור החתיך כמובן מתאהב בה והיא בו. אבל אוי, זואי המסכנה. החיים פשוט מתאכזרים אלייך נכון? איך כולם מעיזים לקרוא לך שקרנית, וטיפשה, וזנזונת, ועוד אלפי כיונויים מגעילים. כי הרי מה עשית? זה לא כאילו נהגת בטיפשות, שיקרת לחברים שלך בלי ממש סיבה טובה, בגדת בחבר שלך, היית עם 3 בנים בו זמנית ושכבת עם המורה שלך. הרי את פשוט בחורה יפה שרק סובלת נכון? אז זהו שלא. מצטערת לגיד, או שלא מצטערת, אבל גיבורה את לא זואי. אין לי מושג איך את מראה בגרות בספר הרביעי (אף שאני אקרא אותו עוד מעט כי.. מה לעשות, אני פשוט חייבת לדעת מה קורה עם השטויות של זואי), וזה ששמעתי שאת עם אף אחד בספר הזה גם לא מעודד אותי ממש (אבל והוו, בלי 5 חברים בנים אה? זה שיפור). לא איכפת לי התירוצים של את נערה מתבגרת ויפה, שזה מה שקורה ושאת צריכה לנסות דברים ולעשות טעויות. את פשוט מתנהגת בטיפשות ושיטחיות. אין לי מושג מה ניקס מצאה בך, באמת.

אזהרה: ביקורת זאת נכתבה בידי פאנגירל ותולעת ספרים מכורה.הביקורת מכילה ספויילרים והרבה דעות שונות. היא גם מכילה הערות סוגריים, והרבה דברי שבח על הספר. תודה.
אתם בטח חושבים לעצמכם שהביקורת שלי כאן בגלל שרק עכשיו קראתי את הספר. אז זהו... שלא. אני קוראת את ביקורות על גגבי ביקורות וחשבתי, "היי, אני קראתי את פרסי ג'קסון מהרגע בו הוא יצא בארץ. זה הספר האהוב עליי בכל הזמנים, ואפילו תמונת הפרופיל שלי קשורה אליו (טוב, אוקיי, לסדרה השנייה של זה...). גם אני רוצה לכתוב ביקורת!"
אז קבלו את הביקורת שלי על הספר האהוב עליי, ששינה את חיי לנצח.
אין הרבה ספרים בעולם שמצליחים לשלב כתיבה קלילה, דמות גיבורה שהיא לא מושלמת אבל שאפשר להזדהות איתה כמעט תמיד, ספר בו העלילה מעניינת, מקורית וגם מותחת, ובלי דבריים שיטחיים ומערכת יחסים טיפשית. בפעם הראשונה שקראתי את הספר, חשבתי לעצמי שמצאתי את הספר הכי טוב בעולם בישבילי (בסדר בסדר,הארי פוטר הארי פוטר, שמענו. מיותר לציין, שאני לא ממש מעריצה של הארי פוטר כך ש...).
הכל מתחיל מפרסי, ילד בן 12 אשר גר עם אימו ואביו החורג בדירה קטנה בניו יורק. פרסי הוא ילד עם הרבה בעיות, החל מדיסלקציה ובעיות קשב וריכוז ועד לבעיות כאל שגרמו לו לעוף מ-5 בית ספר שונים!! הכל טוב ויפה נכון? ההתחלה אפילו בעצמה מעניינת, בו הוא אומר שהוא לא רצה להיות חצוי. רגע, חצוי? מה זה אומר, ילד של אל יווני? רגע מה?! סבלנות סבלנות אנשים, הכל יתברר בהמשך. אחרי מקרה בו המורה שלו לחשבון הופכת ליצור מפלצתי ומנסה להרוג אותו, כמה אירועי שיכחון אצל בני התמותה, ונסיעה עם אמו וחברו הטוב גרובר שמסתיימת בתקיפה של מינוטאור עם בוקסר, פרסי מגלה על מחנה החצויים. מחנה אשר נמצאים בו ילדי האלים, שושם הוא מוגן מהמפלצות המיתולוגיות שאוהבות חצויים לארוחת הבוקר. פרסי מגלה שחברו הטוב גרובר הו סאטיר, המורה האהוב עליו הוא למעשה כירון, הקנטאור האגדי ומנהל הפעילות במחנה וכמובן מר ד', הלא הוא דיונוסוס אל היין, שנידון לעונש בידי זאוס למאה שנה להיות מנהל מחנה החצויים. הוא פוגש שם את אנבת', בת אתנה, ואת לוק בן הרמס, ובגלל שעוד לא ידוע מי אביו של פרסי שמים אותו בביקתת הרמס, שם נמצאים גם כל הילדים שעוד לא גילו אותם.
בהמשך אנחנו מגלים מי הוא אביו של פרסי (אחממפוסידוןאחממ), וגם שהברק של זאוס נגנב והאשמה נופלת על פרסי. מאז הוא, אנבת' וגרובר יוצאים למסע כדי למצוא את הברק שנגנב לפני יום אמצע הקיץ.
אז מה יש לנו? גיבור מגניב עם בעיות, דמויות משניות טובות, עלילה, רעיון מקורי, כתיבה קלילה, פשוט ספר מושלם!
הכישרון של ריק הוא פשוט ברכה, והוא יודע איך לכתוב ספר נוער שאפשר להזדהות איתו, והוא מצליח לשלב בין מיתולוגיה יוונית לבין חיים רגילים, מצליח לעניין אותנו בכל דף דף ולא עוזב אותנו לרגע. ריק ריירדן הוא אחד הסופרים האהובים עליי, ואין ספק שפרסי ג'קסון הוא אחד הספרי הנוער הטובים ביותר.
ועכשיו, לדמויות:
פרסי ג'קסון- הגיבור הראשי, בן פוסידון. הוא לא מושלם, כמובן. הוא עושה בעיות, אבל תמיד כשזה קורה הוא מנסה לפתור אותם ומבין במה טעה. הוא מצחיק ונאמן מאוד לחבריו, ואף שלפעמים הוא לא הכי חכם תמיד יש לו את חברתו אנבת' לצידו. הוא מתנהג בדיוק כמו שאתם הייתם מתנהגים אילו נכנסתם למצבים האלה, ומגלה אומץ לב. גם כאשר יש בידו את הבחירה להציל את אימו או את העולם, הוא תמיד יבחר להציל את העולם, גם עם בתוכו הבחירה הזאת כואבת.
אנבת' צ'ייס- גם היא דמות חשובה בספר (ותאמינו לי שבהמשך אפילו תיהיה דמות ראשית בעצמה). בת אתנה, חכמה ואסטרטגית. כמובן שבהתחלה היא לא ישר היתה חברה של פרסי משום שפוסידון ואתנה לא ביחסים הכי טובים, אבל בהמשך שניהם נהפכים לחברים טובים. תמיד יש לה תוכנית, ולרוב היא זאת שמסבירה לפרסי מה זה מה כשהוא לא מבין. היא מתעניינת מאוד באדריכלות ופוחדת מעכבישים. אחת הדמויות האהובות עליי, באמת. דמות נשית חזקה.
גרובר- אחח הסאטיר האהוב על כולנו וחברו הטוב של פרסי. לפעמים הוא יכל לפחד מעט אבל תמיד ידאג לשלומו של פרסי וחבריו.
לוק- בן הרמס, המדריך שעזר לפרסי להתאקלם בהתחלה. כמובן, אף אחד לא ציפה לבגידה שלו בסוף הספר, אך זןהי רק ההתחלה. לוק הוא דמות מעניינת גם היא, ובהמשך הספרים מגלים עליו יותר לעומק. אפילו שהוא יחסית "הרע" של הספר (טוב נו, קרונוס, אבל..), בכל זאת אי אפשר לשנוא אותו ממש.
כירון- המורה והקינוטאור הדגול, זה שתמיד יסביר לפרסי את המצב וייתן לו עצות. גם עם לפעמים הוא מדבר בחידוצ ולא מסביר הכל, הוא דואג לשלומם של כל החצויים במחנה.
מר ד'- האל השיכור והמעצבן הזה, שאולי שהוא לא מחבב כלכך את פרסי בהתחלה (אבל כונו יודעים שגם הוא בסוף בתוך תוכו יחבב אותו), הוא די משעשע לרוב לא?
ויש את האלים האחרים, שעליהם יש גם הרבה אבל נסה בקצרה: זאוס די מעצבן אותי, אבל מה לעשות, מלך האלים. פוסידון אולי בהתחלה לא הכי... חמים אל פרסי, אבל בהמשך אנחנו מתחילים לראות איך הוא מתחיל להיות גאה בו ודואג לו גם. ארס, כמובן, מלא כעס וחם מזג, והאדס עצמו די מגניב (נו מה לעשות, הוא אחד האלים האהובים עליי, שאני אכתוב עליו משהו רע?).
אז, אחרי הביקורת הארוכה שכתבתי וכנראה כבר מזמן עזבתם אותה, לאלו שכם הגיעו עד לכאן אני מאוד ממליצה לקרוא את הספר הזה. הוא שינה לי את חיי, גרם לי להסתכל על העולם אחרת וגרם לי להתאהב קשה כלכך בו. הוא תמיד נותן לי קרן אור כשהחיים קשים, ומקווה שהוא יתן גם לכם :)

הו אש. איני וכרת בדיוק את היום בו קניתי אותו לראשונה, אבל אני בהחלט זוכרת עד כמה שמחתי שהוא יצא והייתי הראשונה לבוא לחנות לקנות אותו, ואף שהוא אזל במהירות... יש כמה יתרונות בלהיות לקוחה קבועה בסניף הסטימצקי הקרוב לביתך, וה שהמוכרות שומרות לך את הספר בצד ;)
הדבר הראשון שקיוויתי אליו זה המשך להרפתקות פו וקטסה, לראות המ קורה שם בהמשך. מחוננת היה ספר כלכך מרתק, קצת לא מובן בהתחלה אבל ברגע שנכנסים אליו אי אפשר שלא לאהוב אותו. אבל כשפתחתי את הספר גיליתי שזה על דמות אחרת לגמרי, מישהי בשם אש, ו... גאיות? מפלצות? על מה לעזעזל מדובר. וכמו שהיה בספר מחוננת בהתחלה, גם כאן התמודדתי עם קצת אי הבנה בהתחלה. אלא שההתחלה ספויילר:
לק. אותו לק, המלך המחונן הפסיכי ממחוננת, נמצא שם בתור ילד. אז אנחנו מגלים מעט על עברו בתור ילד, איזה יופי, ועכשיו חזרה לאש.
כשנכנסתי יותר לספר התחלתי להבין את הדברים יותר טוב, ואני חייבת להודות שאחת הסופרות האהובות עליי היא קריסטן קאשור. יש שיגידו שז עוד ספר פנטזיה חסר פואנטה, אבל אין זה כך. הרעיון מקוריף העלילה בנויה היטב ומדהימה, וגם אם יש הרבה דברים לא מובנים וקצתת "סגורים", זה מה שהקסם בו.
אז אש היא מפלצת, כפי שהבנו, מפלצת אנושית. בגאיות יש מפלצות רגילות, חיות בשלל הצבעים, ויש מפלצות אנושיות. או יותר נכון אחת. יש לה יופי על טבעי וכוח בו היא יכולה לשלוט במחשבות של אחרים. מגניב אה. אז כנראה ששם זה לא כלכך. ואפילו מפחיד אנשים אחרים. ואש צריכה להתמודד עם כל זה.
הדבר הראשון שאני אוהבת בספר מחוננת ואש, אחרי הרעיון המקורי שלו, זו התפיסה הפמניסטית שם. אני לא חושבת שקאטסה ואש הן דמויות דומות, אבל כן יש בהן לפעמים משהו דומה. לפעמים כשאני קוראת את הספר אני רואה תופסת את הגברים כאנשים לפעמים ... מגעילים, ואנחנו רואים זאת היטב בספר, עם כל מה שקורה סביב יופיה של אש ובכללי, עם הנשים. אבל זאת לא הנקודה שלי כאן, נחזור לספר עצמו.
חוץ מאש, הדמות שאהבתי ישר הוא בריגן. ואת האמת, אומנם ישר ידעתי שהוא יהיה מישהו מרכזי בחייה של אש, אבל בכל זאת לא הכי צפיתי את מערכת היחסים ביניהם.
הדמות הראשונה שדי שנאתי, הוא קשת. בהתחלה חשבתי שהוא יכל להיות מגניב. איכפת לו מאש, הוא יורה חיצים ממש טוב. הוא אחלה. אבל אז גיליתי יותר על אופיו הקנאי והדי מעצבן, שלא לדבר על זה שהוא לוקח כל בחורה יפה שהוא פוגש למיטה וספויילר
בהמשך עוד מכניס להריון את מילה, השומרת של אש ואת קלרה, הנסיכה והבת הלא חוקית של נאקס. אני חייבת להודות שהרגשתי סיפוק קטן כשהוא מת, גם עם מדקרה קלה כשהבנתי איך ההרגשה לאש.
הדמויות שם מעניינות ולא שיטחיות וצפויות לרוב, וכל הזמן טוויסטים קורים בסיפור שאתה פשוט לא יכל לצפות שום מהלך שם! אפילו מערכת היחסים הרומנטית שם מעניינת, וזה דבר שאני מאוד חושבת שנדיר למצוא בספרות בימנו. בלי משולשי אהבה נדושים, בלי שום התאהבות חסרת פואנטה. משהו אמיתי ומעניין.
ובואו נדבר קצת על אש עצמה. לדעתי היא דמות מדהימה, אמיתית ונשית. אומנם היא מפלצת ובתו של קנסרל, אבל היא אינה משתמשת את כוחה לרעה ומתלהבת ממנו, אבל גם לא שוחה ברחמים עצמיים שלרוב מוצאים בגיבורות ספרים נדושות. בספר היא מוצאת את עצמה, מוצאת כוח בתוכה ואומץ, וכשאתה קורא את הספר אתה באמת מרגיש את הרגשות שלה ואת ההתבגרות שלה עם כל פרק ופרק. יש שיגידו שהיא עוד דמות רגילה של סיפור, יפה, חכמה, ואמיצה, אבל תודו שזה לא ככה (טוב, אולי חוץ המיופי, אבל זה לא בשליטתה). כשאש חווה כאב, במיוחד נפשי ,כמו כשהיא מבינה שלא תוכל להביא ילדים משום שילדי מפלצת אינם תמיד יכולים להיות טובים, אני מבינה אותה ומרגישה רע בישבילה גם. הסוף לדעתי היה שווה את זה, האפי אנד אחרי כל התלולות שקרו שם. ואהבתי איך הסופרת הצליחה להשתיל את לק בעלילה משלו בחייה של אש, חוץ מכל הדברים האחרים שוקרים שם.
בכללי- ספר מומלץ ביותר, אפילו לא צריכים לקרוא את הספר הראשון כדי להבין (אבל שגם הוא מומלץ ביותר). קצת קשה בהתחלה, ולפעמים הדברים בספר יכולים להיות קצת כבדים אבל שווים כל שנייה של קריאה מרתקת. מבטיחה שזו לא עוד ספר פנטזיה שיטחי, ולא עוד גיבורה טיפשית. כל הדמויות מדהימות שם (נאש,האנה,קלרה,גארן,ברוקר,בריגן, מוסה, שאני אמשיך?, העלילה מסקרנת מותחת ומקורית כאחד והכתיבה יפה מאוד ^^