שיר קצר עם משמעות גדולה. כתיבה מדהימה. שאפו! ;)

אני שונאת לסנן.

אני שונאת לסנן את מה שאני חושבת בגלל שאולי השאר יחשבו שזה לא טוב או לא נחמד.

אני שונאת לסנן את מה שאני אומרת כדי שזה לא ישמע יותר מדי חצוף או מגעיל או שמח כשאמורים להיות עצובים.

אני שונאת לסנן את מה שאני כותבת למרות שאז יש לי יותר זמן לחשוב מה תהיה התגובה הטובה ביותר שאני יכולה לכתוב אבל כל מה שעולה לי בראש זה דבר לא פחות רדוד מלכתוב 'חחח'.

אני שונאת לחשוב מה לחשוב מה השאר היו חושבים עד שאין לי זמן לחשוב מה אני חושבת.

כבר אף אחד לא שואל לדעתי בגלל שהם יודעים שאני פשוט הולכת אחרי העדר. אני שונאת להיות מובלת, אני רוצה להיות מובילה. אבל לפעמים זה פשוט קשה מדי, וכשקשה- קל לוותר.

סליחה על החזרה המעצבנת, אבל לא עלתה לי שום דבר אחרת לכתוב את זה.

אז מי קורא את זה בשעות כאלה?

חיות לילה שכמותכם...

סתם, זה כולה 10 בלילה.

ו... סטינו מהנושא ועכשיו לסיפור, לא מצאתי שם אז נקרא לו- קטע קצר על השואה, טוב?

היא עברה ברחוב, עיניה נטועות באדמה וגופה מרגיש אלפי עיניים אחרות מסתכלות עליה במבט מסוקרן.

'אל תסתכלו עליי, אל תסתכלו עליי, אל תסתכלו עליי' היא צעקה בראשה אך ברור היה שאין כל מי שישמע זאת.

בגדיה הקרועים, שיערה המבולגן, פניה המלוכלכות והטלאי הצהוב שמופיע על בגדיה.

היה זה ברור שהיא יהודייה גם ללא נוכחותו של הטלאי הצהוב.

לאחר כמה שניות בא איש אחד, איש רזה מאוד עם בגדים מכובדים שעליהם מוטבעים כמה סמלים של חיילי ה-ss.

היא המשיכה ללכת, כאילו התעלמה מנוכחותו התנהגותה גרמה לכל להידרך אחורה.

"היי את!" הוא צעק לעברה.

היא המשיכה ללכת.

"היי את!" הוא קרא שוב.

היא המשיכה ללכת.

"איך שאת רוצה" היא שמעה אותו ממלמל.

היא המשיכה ללכת.

היא לא שמעה דבר כבר זמן ממושך אז היא חשבה שהוא עזב אותה, הניח לה לנפשה.

חיוך קטן הגדוש בהקלה נגלה על שפתיה, היא לא חייכה כך כבר זמן רב.

לאחר כמה שניות ירייה חזקה נשמעה באוויר וגופה של הילדה צנח קדימה.

גופתה של הילדה נשארה שם תמיד, מזכירה לכל שאר היהודים מה קורה למי שמפר פקודה של חייל.

אף אחד לא טרח לקבור אותה, אף אחד לא טרח להזיז אותה, אף אחד לא טרח להסתכל עליה.