מעצבן אותי שלא מפרגנים לי.
אני יודעת שזה נשמע כמו סתם משהו שאנשים אומרים אבל זה באמת ככה אצלי - שלא משנה באיזה מצב גרוע אני נמצאת, אני יכולה אפילו להיות חצי הומלסית ועדיין אנשים יקנאו בי. זה משהו מדהים... תמיד אנשים בטוחים שיש לי יותר מאשר להם, ולכן גם אפשר להתייחס אלי כמי שגנבה משהו ולתבוע ממני להחזיר זאת. נזכרתי שוב בעניין כשאני קוראת את הדיונים בפייסבוק על מבחן המחוננים שמתקיים עכשיו בתקופה ז

בפעם הראשונה קראתי את הספר בגיל 16, ויודעים מה, אהבתי. הוא היה חביב, אהבתי שזה על מישהי אמיתית ושהיו אפילו תמונות שלה בספר. כנראה שהוא היה מספיק טוב להישאר על מדפי הספרים שלי עוד 5 שנים, בעוד שספרים אחרים הלכו ונתרמו לאט לאט.
היום אני כבר בת 21, והחלטתי לילה אחד לחזור לקרוא. תהיתי אם להשאיר אותו או לתרום, אבל זכרתי תחושה של אהבה לספר. אמרתי, אני אקרא פרק אחד או שניים, רק כדי לעזור קצת לאינוסמניה

מה שיש לי לומר הוא: זה ספר חמוד כל כך שהתחשק לי לחבק אותו. (לא עשיתי את זה, כן? אני לא כזאת מוזרה שאני מחבקת ספרים). ברגע שסיימתי לקרוא אותו, כל מה שרציתי היה ללכת לארון שלי, לקחת את היומן שלי שנמצא מתחת לערימות של ג'ינסים (אל תשאלו; יש לי אחות חטטנית), ולכתוב בו. ורציתי שהוא יהיה יפה ומצחיק כמו היומן של <mark>מאיה</mark> - שהיא רק בת 13, אבל היא יודעת לכתוב בצורה יוצאת דופן.
אז על מה בעצם הספר? על <mark>מאיה</mark>, נער