הנערה יצאה לקניות עם אמה. קרוב לסופר עמד לו בנחת סניף של "-----", הנערה ביקשה מאמה לקנות לה ספרים, היה מבצע בחנות מה שהקל מעט על שכנוע האם – היא הסכימה. הנערה התהלכה בחנות ולבסוף בחרה שלושה ספרים חמדמדים; "אגדה", "יומן האש" ו"עונת העצמות". הספרים הגיעו למדף / למגירה, אך בשל כך שהנערה קראה ספר אחר, "הבן הבכור", הספרים לא נקראו וישבו בשקט כמעט שלושה שבועות.
והנה הגיע הרגע והנערה סיימה את ספרה ואף כתבה ביקורת באתר סימניה, הנערה בחנה את כל ספריה שמחכים לקריאה ולבסוף בחרה בספר אחד שמשך את עיניה, הלוא הוא "אגדה".
אז חברי היקרים, מה קוראים?
אני – כלום, כרגע סיימתי ספר מרתק, שמשך אותי לאורך כולו.
רוצים סיבות???
אוקיי.
הנה היא באה ה-
ה – ב – י – ק – ו - ר – ת – !
(אני מודיעה מראש יש קטע יחסית גדול של ספויילרים כתוב מתי הם, אבל אחריהם יש עוד קטע בביקורת שהוא אינו ספויילר)
אז, את הספר סיימתי ביומיים הראשונים שלו, אף על פי שאני כותבת עכשיו את הביקורת – פשוט לא היה לי זמן אתמול ורק היום התפנה לי הזמן בשעה עשר וחצי בלילה, אבל כן רק עכשיו היה לי זמן. קראתי את הספר די מהר והוא היה מרתק ומושך.
הספר משך אותי רק במילותיו המודגשות בתקציר שאותן חיברתי בראשי והן שגרמו לי לקנות את הספר. וכמובן שגם התקציר עצמו :);
"הם באו מעולמות רחוקים."
"דיי".
"יוני".
"דרכיהם לא היו אמורות להצטלב."
"אגדה".
סיפור עתידני – אין לי מה לומר חוץ מזה.
הספר היה קצר מאוד יחסית לספר הקודם שקראתי לפניו, שהיה עם 662 עמודים לא כולל התוספות (שגם אותן אני קוראת). בספר הזה היו רק 286 עמודים. ואף על פי שהוא קצר כמות תיאוריו ודרך תיאוריו – מקסימה וטובה. היא גורמת לך להרגיש כאילו אתה רואה סרט מול עיניך.
כפי שמי שיקרא או קרא את הספר יבין או הבין שהספר מחולק לשני חלקים – ואני רוצה לומר שהם לא שווים, שיעמם לי אז חישבתי. רואים אין דברים מעניינים לעשות שאני עושה את זה בשעותי הפנויות בבית הספר.
דמויות: כן, החלטתי למקד קצת את הביקורת שלי
אז יש לנו את הדמות הראשית ששמה הוא דיי. אפרופו שמה של דמות זו, לקח לי זמן רב להבין שקוראים את זה כמו day (יום באנגלית), ורק בסופו של ספר הבנתי למה קוראים לי ככה – אני אשאיר לכם את זה במתח, אני רק אומר שזה יפה, המחשבה על השם. גם שמו האמיתי של דיי יפה, אהבתי את שני השמות, אבל אני חושבת שדיי יותר יפה – אבל זה כי הבנתי למה קוראים לו כך.
האופן שבו מתואר דיי על ידיו ועל יוני – הוא נשמע מקסים. ודברים רבים לגביו הפתיעו אותי בספר, גם דרך החשיבה שלו והדרך שבה הוא מבחין בדברים – גם יוני, אבל אליה נגיע בהמשך – פשוט ריתקה אותי, היא הייתה מדהימה.
לדיי התחברתי מהר, מה שמוזר לדעתי כי לרוב קשה לי להתחבר לבנים. גם לאראגון התחברתי, אבל בספר אראגון זה לא היה מנקודת מבטו האישית, אלא נקודת מבט מגבוהה שמתארת את חייו של אראגון והשאר. פה זו הייתה נקודת מבטו האישית של דיי ולך הופתעתי שהתחברתי אליו ותמיד הייתי לטובתו.
יש לנו עוד דמות ראשית, ושמה יוני. יוני איפריס. בהתחלה ועד כמעט סוף הספר לא התלהבתי מיוני, היא עצבנה אותי. מושלמת כזו. אין אף בן אדם שיכול להיות כל כך מושלם. אפילו שנאתי אותה לפעמים, היא עוללה דברים שפשוט.... לנשום. אבל בפרקים האחרונים היא התחבבה עלי ועכשיו היא נחשבת 'בסדר' בקטגורית הדמויות שלי.
כפי שהזכרתי בקטנה קודם לכן, הדרך שבה יוני מבחינה בדברים ממש מגניבה ומדהימה לדעתי. זה כאילו מישהו שואב אותך לסיפור ואתה חווה את כל הפרטים האלו בעצמך. – דרך כתיבה מדהימה!.
דמות משנית, שנקודת המבט שלה אינה מצוינת בספר, היא טס. את טס אתם תכירו בהתחלה של הספר (עמוד 12, אם רוצים לדייק). טס היא דמות הקטנה מהדמויות הראשיות שלנו בשנתיים, ועל פי הדרך בה היא מתוארת היא נשמעת חמודה וממש נחמדה.
יש עוד כמה דברים שאני רוצה לדבר עליהם אבל הם ספויילרים אז אני מזהירה אנשים.
~ ספויילר ~ ~ ספויילר ~אזהרה ~ ספויילר ~ ~ ספויילר ~ ~ ספויילר ~ ~ ספויילר ~אזהרה ~ ספויילר ~ ~ ספויילר ~
הופתעתי כשדיי שיער למה יש מגפה ושיוני גילתה איך ולמה ואת רוב השאלות הנוספות. המגפה פשוט מזעזעת אני רוצה להרוג את הרפובליקה.
ג'ון – מדהים מה שהוא עשה לאחיו, דיי. איך שהוא מת בשבילו, ושהוא דואג לו.
עדן – מסכן הוא חלה במגפה הנוראה של הרפובליקה – שוב לרצוח אותה.
אמא של דיי – איך שהיא מתה וכשהיא גילתה שבנה עדיין בחיים. חמוד.
מיטיאס – אף על פי שהוא מת רצח אכזרי בידי – תכף אזכיר את רוצחו –, הוא ראוי לתגובה. הוא גילה הכל ואף על פי שהוא מת הוא עזר לדיי וגילה לאחותו, יוני, את רוצחו ועל מה ולמה נרצח.
המפקדת ג'יימסון – לרצוח. היא מעצבנת. וכאילו מנסה לעזור ליוני והכל. פה אני הייתי חושדת אפילו, בן אדם הוא לא עד כדי כך נחמד למישהו. מילת סיכום אחרונה: לרצוח!!!!.
סרן תומס – להרוג עם סכין בחזה ואחד ובמוח. הוא ממש עצבן אותי הוא ניסה לנצל את דיי ולגרום להורגו. הוא גם גרם לעוד מקרי רצח רבים בלי למצמץ. פשוט..... צרחה! ו... לנשום. ושוב מילת סיכום: DIE!!!!!!.
הרפובליקה – פשוט שקרנית, רוצחת, מעצבנת, מפגרת, דפוקה, חתיכת @#$$^$T^& ושלא נדבר על כמה ש !@%$%^^&$%@# ו - !%$#^%^$. לעצור! לנשום! זה רק רפובליקה... יותר טוב. דרך אגב זה מסכם את כל הספר עליה.
הרציחות והנרצחים:
רצח מיטיאס – חצוף הורגו שימות בדמו של שור, הלוא הוא סרן רצח העם והארץ תומס. כשגיליתי את האמת מאחורי רצחו של מיטיאס רציתי לצרוח, אך בשל השעה המאוחרת נאלצתי להסתפק בלשים את הפה על הכרית ולעצום את עיניי בזעם.
רצח אימו של דיי – גם הוא נגרם על ידי תומס. הוא ירה בראשה ללא מצמוץ או שמץ של חרטה.
המונים נהרגו במרד היה.
והמגפה לא ממש עזרה לרפא את כל ההרוגים רק לגרום למותם של עוד.
דיי ויוני:
הם חמודים, אני עדיין לא סומכת על יוני שלא תפגע בו אבל אין מה לעשות. לפחות לא היה משולש אהבה, זה כבר עולה לי על העצבנים ולכן החלטתי לסיים את הספרים שיש בהם משולשי אהבה ומעכשיו אין יותר משולשים אהבה בספרי, אולי משושה?! לא.
הסודות:
כלן כך הרבה סודות שכבר לא עקבתי, ואף היו דברים שעד עכשיו התבלבלתי ביניהם – בכל זאת עברו יומיים. אבל מה שכן לא הייתי מצפה לחלק גדול מתוך הסודות.
אין יותר ספויילרים!!!
~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~
כתיבת הספר:
הכתיבה הייתה מדהימה ואחד הדברים עיצבן אותי נוראה בכתיבה, אבל זה היה ממש טוב הכתיבה עצמה. מה ששיגע אותי זה שאני יודעת את הדברים לפני הדמויות הראשיות, בגלל נקודות המבט העצמיות של יוני או דיי. אף על פי שתמיד נמצאה דרך שהדברים השתנו והפכו למגניבים ומדהימים יותר.
הפתיחה – טובה קלילה יחסית.
העלילה – מדהימה, מושחת, מרתקת, אין לי מילים.
הסיום – מצטערת שהספר נגמר כל כך מהר. אני כבר מצפה להמשך.
אבל האמת עם כל הדברים המדהימים שהיו בו וכל מה שכתבתי ותתני לו ארבעה כוכבים בלבד. מפני שהיו אירועים שקצת לא היה לדעתי נכון. ופעמיים הסופרת כותבת דברים ופשוט מתעלמת מהם כך שלא מבינים מה לעזאזל קורה שם. וגם דמותה של יוני עצבנה אותי ברוב הספר וגרמה לי להתחבר פחות לקטעים נרחבים. וגם לדעתי היו בו מעט מידי עמודים – כאילו באמת אם סיפור כזה היו יכולים להיות הרבה יותר עמודים, אבל יחסית בשביל ספר ראשון בשביל מרי לו, אני מבליגה.
אני אסיים בשני משפטים מהביקורת של על "אראגון" ומהביקורת של "הבן הבכור". נראה לי שאני יהפוך את שני המשפטים האלו לקבועים:
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הנאום הזה, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת ;)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
