ספר מקסים, ייחודי ואופטימי.
להלן ציטוט מעמוד 164 שהינו העמוד האחרון בספר: "הסבירות לכך קלושה, אבל אין כל רע בתקווה קטנה. מי אמר שאי אפשר לחמם את האיברים הקפואים בחומה של להבה קטנה של תקווה".
אני חושבת שבשביל כמה ימים אפורים, שלעיתים כולנו נתקלים בהם, כדאי ורצוי לאמץ את המשפט הזה תמיד.
זהו סיפור על שני אנשים שונים מאוד האחד מהשני ולמרות השוני, יש ביניהם המון מהמשותף. אם הייתי נאלצת להאזין לסיפור הזה מעל גלי האתר, אני מניחה שהקרין היה מקריא אותו לאט לאט ובמיתרי קול משומנים היטב.
צ'יהי'רו ונקג'ימה - הקשר שנרקם ביניהם לאורך כל העלילה מיוחד, מעניין ויש בו המון מסתורין ועד שהשנים נוסעים יחדיו לבקר את החברים הקרובים של נקג'ימה.
הסיפור הזה הינו סיפור אהבה בין צ'יהי'רוֹ ונַקַג'ימָה - שני אומללים ותועים בעולם החיים.
צ'יהי'רו ציירת קירות שמתמודדת עם מות האם. היא עצמה נולדה מחוץ לנישואין. הוריה הכירו במועדון לילה שהאם ניהלה ברובע שעשועים בטוקיו. לאחר מות האם יחסיה עם אביה הפכו להיות פושרים ועל "מי מנוחות". עם סיום לימודיה היא עוזבת את העירה ועוברת לטוקיו לעיר הגדולה, ומותירה את העבר מעבר לכתפיה שלא הוסיף לה "כבוד " במיוחד. במהלך זה צ'יהי'רו נאותה להצעות האם.
ציטוט עמוד 14: "צ'יהי'רו שלי, די בטעות אחת קטנה כדי לחיות חיים שלמים בחוסר סיפוק, כמוני. אם תמיד כועסים ותמיד גוערים באנשים, בסופו של דבר זה אומר שאתה תלוי בהם."
בטוקיו צ'יהי'רוֹ פוגשת את נקג'ימה קון שהיה השכן ממול, ואט אט הם החלו להתקרב אחד לשני מילימטר אחר מילימטר.
הרבה על השכן המסתורי היא לא ידעה, פרט לכך שהיו לו חיים קשים ושהוא מאוד אהב את אימו. נקג'ימה היה סטודנט למדעים שהתנהג מוזר, אפילו הלך לישון עם רשת מתכת לצליית מוצ'י (קציצות יפניות) מתחת לבית השחי, במיוחד לפני שהוא ידע שהוא הולך לחלום חלום רע. למרות המוזרות שבו, צ'יהי'רוֹ מוצאת את עצמה מתאהבת בשכן המסתורי הזה באטיות ובקצב שתואם לעלילה.
אט אט הם מתחילים לבלות איש במחיצת רעהו יותר ויותר. בדרך כלל הם לא נוהגים לצאת לבלות ומבלים את רוב הערבים בבית מפטפטים או שותקים. סוג של פשרה מצידה של צ'יהי'רוֹ.
ציטוט עמוד 48: "אין יתרונות ללא חסרונות. במקום שיש בו אור גדול, האפלה השוררת מצדו השני גדולה אף היא. נקג'ימה קון נראה כמו יצור מהאגדות שאינו מצליח להתגבר בכוחו שלו בלבד על הכוחות שחברו נגדו."
צ'יהי'רוֹ כציירת קירות מתחילה לעבוד על ציור קיר, עם קופים ואובקיטים נוספים על בנין בית הספר ולצערם של מנהלת בית הספר – סאירי והיא, הן נאלצות להתמודד עם חברה בעלת מוניטין שמבקשת להטביע את הלוגו שלה על גבי הציור.
הערה: לדעתי הקטעים העוסקים בנושא חסות החברה על ציור קיר, לא הוסיפו לעלילה והיו מיותרים בעיניי. לא חושבת שיש מקום לכתוב על מלחמות מהסוג הזה בעלילה הנוכחית. זה בדיוק כמו לנעול סנדלים ומעיל ביום מושלג...
למרות ששתי הדמויות התהלכו יחד יד ביד הם עדיין היו מרוחקים, עצובים ובודדים... כמו ריקוד של "סלואו בלטה" סביב החיים עם המון רווח בין אחד לשני.
למעשה זו מערכת יחסים ללא מעוף, של שני אנשים שחיים סביב העבר שלהם, למרות שפיזית כביכול השאירו אותו מאחוריהם. לדוגמא שלנקג'ימה קון קשה לבקר את חבריו מהעבר שהתגוררו בבקתה סמוך לאגם.
כשאט אט נחשף הסוד של נקג'ימה לא צעקתי וואוו... לדעתי מה שריתק אותי היה להגיע לסוף הספר ולדעת אם צ'יהי'רו ונקג'ימה ישרדו יחדיו למרות...
יש הרבה פשרות בסיפור הזה ציטוט עמוד 110: "ומה שחשוב זה לא לצאת למלחמה כדי לגשר על ההבדלים האלה. חשוב להכיר את ההבדלים, ולהכיר בעובדה שאנשים שונים זה מזה, ולכולם יש זכות קיום."
האגם הוא המראה ... אלה החיים של צ'יהי'רו ונקג'ימה ...
ציטוט עמוד 137: בכל יום האגם מציג לנו מראה אחר. ולכן אף פעם אני לא מתעייף מלראות אותו. יש ימים בהירים ושבהם האגם המנצנץ מסמא את העין ומרומם את מצב הרוח ויש ימים שבהם הסירות יוצאות אל המים והאגם רוחש פעילות. יש ימים שבהם אני רק יושב ומביט איך פתותי השלג פוגעים בפני המים ומתמוסס, ויש ימים מעוננים עד כדי כך שאפילו העצים שבהן נראים כאילו הם מכוסים אבק, ובגלל הערפילים האופניים שלנו נראים ממש כמו גרוטאה".
בננה יושימוטו בונה את הדמויות אט אט ומקלפת את השכבות בזהירות, באיפוק במיומנות, עם לא מעט מלנכוליה, יחד עם זאת (לטעמי) את הדמות של צ'יהי'רו היא קילפה מעט פחות...
אני ממליצה בחום על היצירה האומנותית, האיכותית, מעוררת מחשבה,אפופה במסתורין עם לא מעט משפטים ותובנות.
לתשומת לבכם, בסיפור הזה אין דרמה אבל יש אהבה מסוג אחר.
מומלץ , לי יניני

















